We are going to need a bigger spoon


שמור   בטל

הרדיפה אחרי האושר

אני אומרת לךָ

דפקו אותנו האמריקאים

בחוקה שלהם

עם הרדיפה אחרי האושר.

היו כותבים:

לחיות על פי נטיית לבו.

היו כותבים:

כראות עיניו.

אפילו היו כותבים:

מוכרחים להיות שמח.

הרי זאת חוקה.

אבל הם כתבו רדיפה,

ובגללם התבל גדולה

וצעדינו קטנים

ובגללם אנחנו כל הזמן

מתנשפים

I'm telling you

The Americans sure did a number on us

In their constitution

With the pursuit of happiness.

They could have said:

To live as one chooses.

They could have said:

As one sees fit.

They could even say:

One must rejoice.

After all, it is

A constitution.

But they said pursuit,

And now the earth is wide

And our steps small

Because of them

We are forever

Out of breath

הבלונים התכולים הם הטעימים ביותר

יצאתי עכשיו אל הסערה הלא-כל-כך סוערת, לקנות חלב ועוגיות בתחנת הדלק שיש בה חנות. תחנת הדלק עם החנות היא כמגדלור בסערה ובכלל כמגדלור בשממת השבת, והיא על יד יער, כך שכל נסיעה לשם דומה בעיניי לעצירה באמצע טיול, עם טעם של רומנטיקה והרפתקה. (מה גם שאני נוטה לפנות ימינה ליער בטעות במקום להמשיך ישר.)

וכשעצרתי ליד החנות דמיינתי לרגע את אבא שלי באוטו שעצר לידי, והתגעגעתי אליו, לא געגוע שקשור בי או באינטראקציה בינינו, לא לנוכחותו בחיי אלא לעצם קיומו בעולם, ולאפשרויות הגלומות בקיום הזה, שהרי אין סגירת אפשרויות ממשית יותר מהמוות.

ובשובי, בבערך-סערה ועם המוזיקה הנפלאה הזו, הרגשתי דרמטית בצורה נעימה. המוזיקה הזו תמיד גורמת לי להרגיש כאילו העיניים שלי מאופרות.

סיפור שלי בכתב עת באנגלית

נראה לי קצת לא מתאים לשמוח מזה כשאסון מתחולל ומשתולל קרוב כל כך. אבל לא אני בחרתי את העיתוי, ועכשיו הוא בא, הגיליון של כתב העת הלועזי שפרסם סיפור פרי עטי, הראשון (אם לא שכחתי משהו) שכתבתי אותו במקור באנגלית. בהשראת ביקורו של מורקמי כשבא לקבל את פרס ירושלים ואני לא קיבלתי כרטיס :).

אתם מוזמנים לקרוא!

Murakami in Jerusalem