דוּדֵי שמחה

מאז שהתקינו לנו על הגגות בשכונה דוּדֵי שמחה, החיים נהיו שמש וחיוכים. אם חושבים על זה, שמחה חשובה הרבה יותר ממים חמים. כבר בבוקר, בין הררי הכביסה והכלים האינסופיים ובלחץ של לארגן את הילדים לגן ולבית ספר ולהספיק לחטוף איזה קפה ומשהו לאכול, תומס, שפניו נהיו חלקים פתאום כאילו הוסר מהם איזה מעטה של אפרוריות, נותן לאשתו פאולה טפיחה שובבה על הישבן האגסי שלה, והיא מחייכת חיוך שהעייפות הולכת ונושרת ממנו, נזכרת בעצמה. אולי היום היא תלבש את המכנסיים האדומים. מחלק העיתונים בחוץ מניח כל עיתון על המפתן בזהירות, כבר לא משליך אותם שייפלו היכן שייפלו. והחתולים, למרות שיש להם את זה טבעי, מתכרבלים על הגג קרוב לדוד, לספוג כמה שיותר.

בתיה, שלא צריכה למהר לשום מקום, עומדת בחלון ומביטה אל מטוס החולף בשמים, והפעם המחשבה על הטיול הארוך באירופה שמעולם לא עשתה ואולי לא תעשה, והנסיעה באוטוסטראדות במכונית שכורה, ידה על עורפו של אהובה הנוהג, לא מעלה בה דמעות אלא שמץ חיוך. מי יודע, אולי באיזו דרך אחרת, לא צפויה, חלק מהחלום הזה עוד יתממש.

[תלמידה מקסימה שלי קראה בטעות את שם הסיפור "דוֹדִי שמחה" כ"דוּדֵי שמחה". ובזכותה...]

תאוות של יום שישי

אין כמו ספרייה לעורר בי את אותה תאוות ילדות ונעורים לבלוע את כל הספרים, את כל העולם באמצעות הספרים. ומשבחרתי כבר שלושה, אני משתהה ליד המדפים עוד קצת, מתאבלת על מה שלא נבחר ועל מה שעוד לא התגלה. חנויות ספרים לא משפיעות עליי כך, אולי בגלל נטייתי להאמין שאת הדברים רבי-הערך לא אמצא במחוזות החדש והעכשווי.

ובצאתי מן הספרייה על פני הרחבה מסבירת הפנים של היכל התרבות, אני רוצה לבלוע גם את העיר הזאת, סוכרייה עטופה בצלופן של פארקים ושמש מיטיבה, להטביע בה חותָם של חוויות וסיפורים כפי שהטבעתי במשך שנים בירושלים. ואולי כבר תורה של בתי שתלך ברחבה הזאת וילקוט על גבה, ואילו רצונות ימלאו את לבה?

        * *

את הדברים האלה כתבתי בפנקס בצאתי מן הספרייה, ומאז שובי הביתה אני מוסיפה:

התאווה לקרוא את ספרי הספרייה למרות הספרים הרבים בבית שמחכים לקריאה.

ולאכול את הילדה המאוד כאן-ועכשווית שעוד לא מסתובבת בעיר עם ילקוט, שמדהימה אותי במתיקותה ונותנת לי נשיקות.

חלומות מכוננים

מה החלום הכי מוקדם שאתם זוכרים?

שלי מגיל שבע, או יותר. אני בגינה של הבית שלנו, ויש חתולה שחורה רזה, וכלב, ואני חושבת שהכלב רוצה להרע לחתולה, ואני זורקת אותה לבור והוא קופץ אחריה. אני לא רואה מה קורה בבור אבל אני חושבת שהכלב הורג את החתולה.

אחר כך, מערכה שנייה: אני בתוך הבית, וזה כעבור זמן. יש דפיקה בדלת ועומדות שם בטריות. חבילה של בטריות. אני לוקחת את הבטריות ויודעת בשמחה ובהקלה שהן הגורים של החתולה, וכעת אני יכולה לאמץ אותן ולכפר על מה שעשיתי.

החלום בלתי נשכח, בעיקר בגלל תחושת החטא שלי, אבל רק היום, כמעט עשרים שנה אחרי, עולה בדעתי שלא ראיתי מה קרה שם בבור, ואולי בכלל לא קרה כמו שאני חושבת. בהצצה חטופה לבור הם בכלל רודפים שם אחד אחרי הזנב של השני...

חבר יפה מאוד: על "בלאמי" של קלוד שברול

תמיד אהבתי את ז'ראר דפרדייה, ומצדי שישחק במאות סרטים: לא נמאס. אבל ככל שאהבתי את דפרדייה הסקסי והחתיך – וב"סיראנו דה ברז'ראק", הרגיש והחכם, ולכן עוד יותר סקסי – כבש אותי לגמרי (וברַכּות) ז'ראר דפרדייה של עכשיו, ב"מפקח בלאמי", עם הכרס והנשימות הכבדות לפעמים. דפרדייה-בלאמי בתפקיד של בלש משטרתי שאוהב כל כך את עבודתו שהוא נעתר לחקור גם בחופשה, משדר קודם כול אהבת אדם ועניין אינסופי בבני אדם. והאופן שבו הוא שואל את הנחקר שלו, נחקר שבא אליו מרצונו החופשי והתוודה שהרג אדם: "רע להרוג אנשים, למה עשית את זה?" ברוך, בכאב.

ולאותו ספק-רוצח, המסתתר בזהות שאולה בחדר מלון, הוא מביא שקית תפוזים: "אתה צריך ויטמינים."

ברור שבלאמי האוהב והמתעניין עד אין קץ מתעניין במיוחד בנשים ("רק רגליהן של נשים לא משתנות", הוא מעיר כשהוא עולה במדרגות אחרי קלר בונר, המוכרת בחנות חומרי הבנייה, שהיא דמות נהדרת עם פרצי הצחוק הצרוד שלה), אבל אין בזה שום דבר פולשני, להפך, ברגישותו הרבה הוא שואל את אותה קלר כשהוא יושב לצדה בקפיטריה: "אני קרוב מדי? זה מפריע לך?".

אבל יותר מכול, אהבתו ותאוותו של בלאמי לאשתו. הרגעים שהוא מושיט את ידו, יד איכר עם אצבעות עבות, ומלטף את שדיה בעדינות שאוצרת בתוכה המון תאווה. ואיך שהוא שואל אותה מה היא חושבת, "אני רוצה לדעת מה את חושבת ולמה את חושבת ככה." ואפשר להגיד שזו בסך הכול קנאה שמכוונת את סקרנותו, אבל לא, זה צימאון אדיר אל האישה הזו שחיה לצדו מי יודע כמה שנים (בסרט לא אומרים, אבל החופשה הזו של בלאמי היא אולי כבר הפנסיה), לדעת את גופה ונפשה ושהיא תדע אותו ("תשאירי את האור דלוק סוף סוף", הוא אומר, וכשהיא מדליקה את האור הוא דווקא לא שוכב איתה, כפי שהוא כל הזמן רוצה ומנסה ויוזם, אלא מספר לה סוד אפל מילדותו). והיא, צרפתייה קטנה מעצבנת כזאת שמחייכת כל הזמן חיוך שמסתיר יותר משהוא מגלה. יש הרבה חידות שקשורות בה, והן לא נפתרות עד סוף הסרט. ובכלל, הרבה חידות אינן נפתרות.

בלאמי הוא הסרט האחרון של קלוד שברול, שנפטר לא מזמן בגיל שמונים, והוא מוקדש לשני הז'ורז', ברסנס וסימנון (סופר המתח הקלאסי). להרגשתי ברסנס, שאחת הדמויות בסרט מעריצה אותו ויש לכך תפקיד בהנעת העלילה, דווקא לא היה מרכזי כל כך בסרט, או פחות משציפיתי. מה שכן היה מרכזי בסרט ולא הזכרתי הוא היחסים של בלאמי עם אחיו, הטעונים והקשים.

דבר שתהיתי לגביו ולא מצאתי תשובה הוא השם בלאמי, ואם יש כאן רמיזה לספר של מופסאן בל אמי, העוסק בנוכל שמטפס למרומי החברה בעיקר באמצעות ניצול של נשים שהוא מפתה ומרמה. בל אמי ("חבר יפה") של מופסאן הוא באופן אירוני חבר מכוער מאוד, ואילו בלאמי של שברול ודפרדייה הוא באמת חבר יפה ואמפתי.

אני שמה כאן את הטריילר, ויש לי שתי בעיות אתו: אחת, שהקצב והאווירה שלו לא משקפים את האווירה בסרט, עשו אותו מהיר יותר כמו סרט מתח קונוונציונלי; והשנייה, טעות בתרגום מתישהו בין האמצע לסוף – כתוב שבלאמי אומר משהו בנוסח, "כדי להיפטר ממשהו צריך להרוג אותו", ובמקור נאמר ההפך: "תמיד הורגים כדי להיפטר ממשהו" (וזה מוביל למשפט הבא, שמי שהורג נפטר בסופו של דבר מעצמו).

אחד הסרטים הנפלאים בעיניי.

טחינה מדלן

בעודי נוסעת הביתה פתאום נורא התחשק לי טחינה. טחינה ולחם טוב כזה, מחיטה מלאה, שהקשה שלו פריך. לקח לי קצת זמן להיזכר שאלה הטחינה והלחם שהיו נותנים פעם בווילג' גרין, שעכשיו הוא ברחוב יפו בירושלים אבל פעם הוא היה ליד בצלאל הישן במבנה ירושלמי יפה, ואחר כך היו שני סניפים ובסוף נשאר רק זה של יפו, וכל האווירה בו השתנתה בד בבד עם עליית המחירים והמנהג המשונה לשקול את הסלט כדי לתמחר אותו. עכשיו את הרטבים הם נותנים במשורה וכל סועד מקבל בקופה לחמנייה עגולה אחת, אבל אז, בבצלאל, מי שקנה סלט היה יכול לגשת בחופשיות לשולחן עם הלחם והרטבים והטחינה ולפרוס מהלחם הטרי שניחוחו משגע. וישבתי שם הרבה כשעבדתי במרכז העיר, בעיתון ירושלים ואחר כך בברליץ, עם כל מיני חברים וגם לבד, אבל הטחינה שהתגעגעתי אליה עכשיו ולא הבנתי למה יש לה טעם של חירות, הובילה אותי לפגישה מסוימת, בסניף הישן של בצלאל, עם ג' חברתי היפה והקצת-נערצת, שכן רגלה כבר הייתה נטועה בכמה עולמות שאני עוד רק גיששתי לעברם בבהונות, והיא הייתה יפה כל כך והתלבשה יפה כל כך, כמו אמא שלי כשהייתי קטנה ומאוהבת בה. ואני זוכרת אותנו מדברות וחוטפות התקפת צחוק בלתי נשלטת, עד כדי חרחורים, למרות שכבר התחילו לנעוץ בנו עיניים; ורק בסוף מסע ההיזכרות אני מגיעה לדיאלוג הזה, שאולי התרחש באותה פגישה ואולי באחרת, אבל זה היה עם ג', שם בבצלאל; שאני באתי והיא שאלה מה שלומי, ואמרתי לה בשמחה ובהשתאות שאני מרגישה חופשייה. והיא אמרה, "איזה כיף לך שאת מרגישה חופשייה, אני מרגישה שאני כבולה בשלשלאות."