הפקידה מאיה

לא יודעת למה אני נזכרת בסיפור הזה – אולי כי היומיום טיפה כבד עליי הבוקר.

הייתי מורה לעברית ומתרגמת פרילנסרית צעירונת, ולא הצלחתי להרוויח מספיק כסף, אז שמחתי כשהציעו לי למלא את מקומה של הפקידה הנעדרת באחד ממקומות העבודה שלי.

בהפוך על הפוך, נראה לי רומנטי לעשות עבודה כזאת, לענות לטלפונים ולהדביק מעטפות, וזה היה גם מין מרד באבא שלי שחשב שאני צריכה לעבוד רק בעבודות שתואמות את כישוריי ושאר רוחי.

כמובן, אם זה היה סרט קולנוע, היו רואים אותי מדביקה כמה מעטפות ועונה לטלפון אחד ואז באורח קסם השעות היו חולפות והיום היה נגמר והייתי נוסעת הביתה באוטובוס עם כל העובדים השבים לביתם באפרורית רומנטית.

במציאות, מדביקים שלוש-ארבע מעטפות ונדמה שעבר נצח. מסתכלים בשעון ואפילו דקה לא. מתחילים להמציא כללים, כל כמה זמן מותר להסתכל בשעון. ועדיין הזמן לא עובר.

דבר אחד משעשע היה באותו מקום: דווקא השם הפרטי הנדיר שלי, היה תפוס. לסגנית המנהלת קראו לי. ולכן התבקשתי להציג את עצמי כמאיה. מילא בטלפון, אבל אנשים שהיו נכנסים ומחייכים אלי "מה שלומך היום, מאיה?", הרגשתי שאני מרמה אותם ממש.

אחרי כשבועיים הפקידה ההיא חזרה ואני נפרדתי ממאיה והייתי אומרת שלום מהצד האחר של הדלפק, כשבאתי ללמד.

אבל טוב שישנה מאיה באמתחתי. אולי לפעמים אני צריכה אותה.

רדיו

היי ושבת שלום :)

היום יהיה אפשר לשמוע אותי מדברת על הספר "ראי שבור" מאת מרסה רודורדה ב"מוסף לספרות" ברשת א'. התוכנית מתחילה ב-18:00 ואני אשַמע ממש בדקות האחרונות שלה, כלומר לקראת שבע. באינטרנט אפשר לשמוע את התוכנית בשידור חי כאן: http://www.iba.org.il/media/Media.aspx

(לבחור רשת א' - שידור חי)

ואחרי שהתוכנית מסתיימת, ועד שתשודר הבאה ביום שישי הבא, אפשר לשמוע אותה ב"שידורים מוקלטים" (רשת א', "המוסף לספרות" מ-18.2).

חופש חיצוני בטוסקנה: על "העתק נאמן למקור"

לא צריך הרבה בשביל לעורר בי את החשק לצפות בסרט. מספיק שיהיה שם סיפור אהבה, ושהוא יתרחש באיזה נוף אירופאי, ושישמעו שם כמה שפות שאינן אנגלית אבל יש לי סיכוי להבינן מעט (כלומר, צרפתית כמובן, וגם ספרדית ואיטלקית). ב"העתק נאמן למקור" ראיתי טוסקנה, אישה יפת מחשוף, גבר ששערו מאפיר, שיחות ידעניות על אמנות (העתק מול מקור), ומיד התכוננתי בשמחה לצאת למסע.

אישה שיש לה חנות עתיקות מזמינה לחנות שלה סופר אנגלי שספרו על העתק ומקור באמנות תורגם לאיטלקית והוא בא להרצות באזור מגוריה בטוסקנה. הוא מגיע לחנות והם יוצאים למין דייט-טיול בטוסקנה ומתפלספים על אמנות ועל החיים בשלוש שפות. הטוויסט מגיע בבית קפה קטן, כשהוא יוצא לענות לשיחת טלפון ובעלת המקום מתחילה לדבר עם האישה באיטלקית שוטפת על "בעלה" שזה עתה יצא החוצה. האישה אינה מעמידה את האיטלקייה על טעותה, ומתחילה להתלונן על אותו בעל. כשהוא נכנס בחזרה, היא מכניסה אותו למשחק ומאותו רגע ואילך, הם רבים את הריב של האישה עם בעלה לשעבר, אבי בנה, שלו נישאה באותו יום לפני חמש-עשרה שנה. תכסיס תיאטרלי מעניין, אבל לא עובד. לא ברור למה האנגלי מסכים להיות עם האישה הכועסת הזאת. לא ברור אם המטענים שיש לו (הוא נשוי? גרוש? רווק?) תואמים את שלה ואם גם הוא מעבד רגשות כלשהם באמצעות המשחק הזה. אבל הוא, בזעף ובקור, משתף פעולה.

הסרט עורר בי מחשבות על נושא שבזמן האחרון חשבתי עליו וגם דיברתי עליו קצת עם חברים, חופש פנימי וחופש חיצוני. ואיך זה שלפעמים דווקא כשהחופש החיצוני – חופש התנועה, החופש לעשות ככל העולה על רוחך – מוגבל, החופש הפנימי דווקא מועצם. הסרט הזה המחיש כל כך את הניגוד הזה. הנה גבר ואישה שהעולם בכף ידם: דייט ראשון עם מישהו/מישהי מושך/ת וחדש/ה לגמרי, טוסקנה היפהפייה, מוזיאונים, בתי קפה, מסעדות, יין אדום, יום שלם או לפחות כמה שעות של חופש מוחלט. ומה הם עושים עם הזמן הזה? רבים ריב בן חמש-עשרה, ריב שמתעלם לגמרי מכל החדש בסיטואציה. העתק נאמן למקור, במקום לייצר מקור משל עצמם או אפילו לשים לב לקיומו.

אם הסרט מעורר מחשבות כאלה, אז הוא בכל זאת לא רע, תגידו? אבל הבעיה היא שסרט שבו בחור ובחורה, או גבר ואישה, מתהלכים ברחובות אירופיים ומדברים שיחה אינטלקטואלית שבתוכה רוחש כל המתח שבינו לבינה, כבר נעשה פעם אחת ובעצם פעמיים: "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" (והקרבה ל"לפני השקיעה" בולטת מאוד, לא אספר הכול כי זה ספוילר). ולעומת זאת, ב"העתק נאמן למקור", השיחה לא מספיק מעניינת מבחינה אינטלקטואלית ולא מספיק משכנעת מבחינת הדינמיקה הרגשית.

ובכל זאת, היו בסרט כמה דקות, ודמות אחת, ששוות את הכול: זוג אחד מבוגר יותר, שחלפו ברחוב והאישה משכה אותם לתוך הריב. הזוג הזה מופיע עם הטעיה: הם הולכים זה לצד זה והגבר אומר בכעס: "למה את מחליטה דברים כאלה בלעדיי? למה לא חיכית לי?" ונדמה לנו שהנה עוד זוג שרב, והפעם מבוגר יותר, עוד מראה לעמדה הפסימית של הסרט לגבי זוגיות. אבל במהרה מתברר שהאיש דיבר בסלולרי ולא אל אשתו. הגבר לוקח את ג'יימס, האנגלי שלנו, הצידה, ומציע לו עצה אבהית. ואז הוא אומר לו את הדבר הנפלא הבא: אני לא מכיר אתכם, לא יודע מה קרה ביניכם ולא רוצה לדעת, אבל נדמה לי שכל מה שהאישה הזאת רוצה ממך, זה שתלך לצידה ותניח יד על כתפה. אני חושב שזה כל מה שהיא כמהה אליו.

ועוד נקודות אור:

לז'ולייט בינוש יש מחשוף יפהפה. גם החזה וגם הכתפיים והזרועות.

טוסקנה ממש, ממש דומה לעין כרם וזה גורם לי להרגיש כדמות רומנטית.

ועכשיו גיליתי שהאיש בכיכר, שנתן את העצה הידידותית, היה ז'אן קלוד קארייר, תסריטאי חשוב שעבד עם בונואל ואהבתי את ספרו "שפת הסתרים של הקולנוע" ששחרר אותי מהגישות התבניתיות לתסריטאות. והוא גם כתב את התסריט לאחד הסרטים האהובים עליי, "סיראנו דה ברז'רק". עכשיו שאני יודעת שזה הוא, אני ממש מתרגשת :)

האלון והבלוט

בזמן האחרון קורה לי הרבה שמגיעים לידיי ספרים שאני צריכה לקרוא, ספרים שעוסקים בדיוק במה שמעסיק אותי או מספקים לי משהו שאני צריכה.

לפעמים אני חושבת על כמיהות וחוסרים, שיש איזו נטייה – גם אישית שלי וגם תרבותית, אני חושבת – לראות בהם "טעות": למה להיתפס לפנטזיות במקום לקבל את המציאות ולשמוח בה. נגיד, כמו ב"תקוות גדולות" של דיקנס: ילד ששאף למקום אחר, למעמד אחר, ובסופו של דבר הוא די נענש על זה. אבל לפעמים יש הזדמנות לראות בפרספקטיבה של זמן, שאדם מגיע למקום שרצה, ובאמת זה נכון לו ומשמח אותו (ולא רק מפנה מקום לשאיפה חדשה במירוץ אינסופי), ואז זה נותן בדיעבד איזה אישור לכמיהה שהיתה.

ובהקשר הזה שמחתי מאוד למצוא את הקטע הבא ב"לאכול להתפלל לאהוב" מאת אליזבת גילברט (תרגום: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת):

מחשבותי נודדות למשהו שקראתי פעם, משהו שזן-בודהיסטים מאמינים בו. הם אומרים שעץ אלון נברא מצירוף של שני כוחות בו זמנית. ברור שהכול מתחיל מהבלוט, הזרע שטומן בחובו את כל ההבטחה וכל הפוטנציאל, שגדל לעץ. את זה כולם יודעים. אבל רק מעטים מבינים שיש עוד כוח שפועל כאן – העץ העתידי עצמו, שרוצה כל כך להתקיים עד שהוא מושך את הבלוט לקרוֹם צורה ממשית, וכמיהתו היא שיונקת את הזרע מתוך הרִיק, מנחה את ההתפתחות מהאַין ועד בגרות. במובן זה, אומרים הזן-בודהיסטים, עץ האלון הוא שיוצר במו כיסופיו את הבלוט שממנו הוא נולד.

אני חושבת על האישה שנעשיתי בזמן האחרון, על החיים שאני חיה עכשיו, ועל איך תמיד רציתי להיות אישה כזאת ולחיות חיים כאלה, חופשיים מהעמדת הפנים המגוחכת שאני מישהי אחרת ולא עצמי. אני חושבת על כל מה שסבלתי לפני שהגעתי הנה ותוהה אם זו היתה אני – כלומר אני השמחה והמאוזנת [...] שמשכה קדימה את האני השנייה [...], היא שאמרה כל הזמן: "קדימה – תגדלי! תשתני! תתפתחי! בואי לפגוש אותי פה, במקום שאני כבר קיימת בו, שלמה ובוגרת! אני צריכה שתגדלי אלי!"

לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר

"זיכרונותיה של נערה מחונכת", מאת סימון דה בובואר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אני חושבת שהמפגש הראשון שלי עם סימון דה בובואר, כשהייתי כבת עשרים, היה בספר "מוות רך מאוד", שבו היא מתעדת את תהליך דעיכתה ומותה של אמה, ואת ההתמודדות שלה ושל אחותה עמו. מיד כבשו אותי האמת שבכתיבתה הקולחת, הדיוק והחוכמה.

וכעת, כשערכתי את התרגום היפה של ניר רצ'קובסקי ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת", הכרך הראשון בזיכרונותיה של סימון דה בובואר, נקשרתי אליה כמו לחברה קרובה. אמנם אותה נערה מחונכת הייתה לסופרת ופילוסופית חשובה (שספרה "המין השני" היה אבן דרך בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית), אבל לא הישגיה המונומנטאליים קשרו אותי אליה, אלא הצרכים: מה שהנפש מבקשת. ובספרה של דה בובואר הרגשתי שוב ושוב שהנפש מבקשת קודם כול אהבה. אלא שנפש זו, שהאותנטיות היא נר לרגליה, אינה יכולה להסתפק באהבה שאין עמה ביטוי עצמי ודיאלוג אותנטי וחתירה לאמת. כאשר אין אהבה כזו, החיים אפורים ועצובים. וכאשר יש – ולאו דווקא אהבה רומנטית, אלא כל יחסים משמעותיים עם זולת, מגע עמוק של נפש בנפש ומגע חוקר של נפש בעולם – האושר מציף. ובנקודה הזו, כשקראתי על דה בובואר, על חשיבות האנשים היקרים לה והשיחות איתם בחייה, הרגשתי שאני קוראת על עצמי.

וכך כתב עירן דורפמן באחרית הדבר ל"זיכרונות":

דה בובואר מספרת על הזיכרון הראשון שלה, עמוק בימי ילדותה: היא מתחבאת מתחת לשולחן הכתיבה של אביה, מוקפת חשכה חמה ומתוקה, אפופה בצבעו האדום של השטיח. ממקום מבטחים זה היא לומדת את העולם. אכן, זיכרון ילדות סמלי, הממצה את השילוב הייחודי לדה-בובואר: חקר מתמיד של העולם, אך גם רצון להתעטף בו, להיאהב על ידו ולאהוב אותו, וכל זה תחת מחסה הכתיבה.

ההדגשה שלי, והמשפט הזה צובט לי את הלב חזק. לא תמיד אפשר לחקור וגם להתעטף. לפעמים הקונפליקט קורע. זה ניכר בזיכרונותיה של סימון, למשל כשהסירוב שלה לקבל עליה את הנורמות הבורגניות מרחיק אותה מהוריה ומבודד אותה.

הכמיהה לקרבת נפש עמוקה, ובמיוחד בתוך העולם הבורגני שאינו מעודד קרבה כזאת ואינו מעניק כלים ליצירתה, מהדהדת באופן מרגש במיוחד בסיפור ידידותה רבת השנים והתהפוכות של סימון עם זאזא, היא אליזבת. הקטע הבא הוא אחד המרגשים ביותר בספר, ובכלל אחד הקטעים המרגשים שקראתי על ייסורי אהבה:

גם כשזאזא שפעה ידידות, גם כשנראתה נהנית בחברתי, פחדתי שמא אני מעיקה עליה. היא הראתה לי רק את קצה הקרחון של ה"אישיות" הסודית ששכנה בתוכה: ציירתי לי את הרהוריה הפנימיים בצבעים של קדוּשה כמעט. יום אחד הלכתי לרחוב וארֶן לקחת ספר שהבטיחה להשאיל לי; היא לא היתה בבית; הכניסו אותי לחדרה ואמרו לי שאני יכולה לחכות שם, היא תכף תגיע. הסתכלתי על הקיר המחופה טפט כחול, על "אנה הקדושה" של דה וינצ'י, על הצלוב; זאזא השאירה על שולחנה, פתוח, את אחד הספרים החביבים עליה: ה"מסות" של מונטן. קראתי את העמוד הפתוח ואת זה שהפכה: מה היא קראה שם? סימני הדפוס נראו לי בלתי ניתנים לפענוח, כמו בימים שעוד לא הכרתי צורת אות. ניסיתי לראות את החדר הזה בעיניה של זאזא, להשתחל אל המונולוג שהתנהל בינה לבינה, אך לשווא. יכולתי לגעת בכל החפצים האלה, שנוכחותה טבועה בהם, אך הם לא הסגירו לי אותה; בבַשרם לי עליה העלימו אותה מעיני; חשתי אפילו שהם אוסרים עלי לנסות ולהתקרב אליה אי פעם. קיומה של זאזא נראה לי כל כך חתום סביב עצמו, שלעולם לא אזכה לדריסת רגל בו. לקחתי את הספר שלי וברחתי. למחרת, כשפגשתי אותה, התפלאה: מדוע נחפזתי כל כך להסתלק? לא ידעתי להסביר לה. גם בפני עצמי לא הודיתי באילו ייסורים עלה לי האושר שהעניקה לי.

משהתבגרו סימון וזאזא, הן דיברו והתכתבו וחשפו את צפונות לבן: ואני הייתי מאושרת יחד עם סימון מקרבה משכרת זו של נפש לנפש, עם זאזא, עם חברים אחרים. התייסרתי מהאהבה האמביוולנטית וההפכפכה בינה לבין בן דודה ז'אק, שהלבטים של שניהם בין החיים הבורגניים המקובלים לבין המרידה בהם התבטאו באמביוולנטיות לגבי הקשר ביניהם והאפשרות שיינשאו, וכמובן לא ידעתי את נפשי מהתרגשות כשהופיע הסטודנט סארטר, ישוב על אדן החלון, בתור החבר הטוב של ארבו, שידידותו הייתה חשובה כל כך לסימון. והרבה פעמים זה כך, מישהו שלימים יהיה חשוב נכנס לחיינו בחסותו של מישהו אחר, ולאט-לאט עובר מן השוליים למרכז.

דה בובואר כתבה את חייה בארבעה כרכים. כשהשלמתי את העבודה על התרגום העברי לכרך הראשון, מיהרתי וקניתי את חלק ב', "כוחו של הגיל", בצרפתית, ובאושר התחלתי לקרוא אותו. כמו סימון דה בובואר, אני מתקשה להיפרד.

(ולא דיברנו עוד על פריז).