מחווה לאהובה משכבר

לפני שבועיים או שלושה היינו בבית קפה ("יהושע" בירושלים. מקום נהדר) והשמיעו שם, מהתחלה ועד הסוף, את אלבום ה-unplugged של אלניס מוריסט. (אמרתי למלצרית שנורא כיף ששומעים אלבום מהתחלה ועד הסוף והיא אמרה שזה מפני שהמחשב התקלקל להם והם חיברו לרמקול אייפוד של מישהי.) הקול של אלניס מילא את המרחב וגם מצא בתוכי את כל המקומות המוכרים, וגם מקומות חדשים, כמו במפגש מחודש של חברות ותיקות.

פעם, כש-You ought to know היה מושמע הרבה ברדיו, לא אהבתי אותה. לא אהבתי את השם שלה. לא אהבתי את השבירוֹת בקול שלה (ב-you, you, you) שהזכירו לי את שינייד אוקונור (שאני אוהבת מאוד) ואת הקרנבריז (שלא כל כך) ונשמעו לי אופנתיות מדי. אבל בהיותי בת עשרים וחמש בערך, ומורה לספרות בתיכון, תלמידה אהובה ומופלאה שלי הקליטה לי קלטת של אלניס ואמרה לי ש"בשיר הראשון היא מזכירה את אסטלה".

אני כתבתי אז את עבודת התיזה שלי בספרות על "תקוות גדולות" של דיקנס, ולימדתי את "תקוות גדולות" (אלה שקנו את כל שבעת העותקים של "תקוות גדולות" שהיה ניתן להשיג? התלמידים שלי בספרות מוגבר), והייתי עסוקה מאוד באסטלות שבחיי, ופתאום האלניס הזאת, הקנדית האגרסיבית עם השם המוזר, מצהירה:

I'm like Estella

זה היה כמו משהו מהעולם הפנימי שמופיע פתאום בחוץ. מוזר.

ומה היא בסך הכול רצתה?

Someone else to catch this drift

ו-wavelength

ו-intellectual intercourse

והקול שלה, שנשמע מתכתי מרוב כעס, אולי היה בעצם מלא כאב, ומלא את הרעש הזה שיש בראש כשאת בת 17 או 19 או 25 וכל העולם גועש לך בראש ובלב.

הנה השיר: All I really want.

אחרי השיר הזה כבר הייתי חברה שלה.

ובחזרה ל-you ought to know (תקשיבו שוב...): הוא שיר קשה. ודאי שהקול נשבר, גם הלב נשבר. ובגרסת האנפלאגד היא לא צועקת מספיק. מוכרחים לצעוק. לפחות את השורה הזאת:

You told me you'd hold me until you died, 'till you died, but you're still alive!

הזעזוע הילדי הזה – איך ייתכן שאתה עוד חי, ואותי כבר לא אוהב – נוגע עמוק, מהדהד מהצד השני שלו את העלבון שחשים לעתים ילדים פעוטים מעצם הרעיון שלהוריהם היו חיים עוד לפני שהם נולדו. אבל פה סדר המאורעות צורב הרבה יותר.

ואם מדברים על אהבה, ועל מה שרוצים וצריכים, ועל כאב, הרי שהיא הגישה את הצורך הזה, התהומי והחשוף כל כך, באופן הכי כן ומלבב וגם הכי מצמרר, בשיר That I would be good.

שאחריו, קשה להוסיף עוד הרבה מילים.

אז אפסיק.

חוט אחד

הרבה פעמים שואלים אותי מה זה אומר שהבת שלי אוטיסטית, ואין לי סבלנות להתחיל להסביר. להתחיל להפריד חוטים, גם של אושר וגם של קושי, ולמיין מה קשור לאוטיזם ומה לא. אבל יש דבר אחד שהוא קשור, והוא קשה, ואם אני צריכה להגדיר אותו זה מזכיר לי שלמדתי תולדות התיאטרון ואז אמרו לנו שהנושא של התיאטרון הריאליסטי הוא "היחיד מול החברה".

וזה ככה. בחוויה שלי, אין משמעות לאוטיזם בתוך הבית, בתוך המשפחה, בתוך הקשר והאהבה. אולי יש לו משמעות במובן שמעצים את האהבה, את שלב ההתפעמות הזה שאצל הורים לילדים רגילים כנראה מתקיים בעיקר בגילים צעירים יותר, כשהילד אומר כל יום מילה חדשה או עושה דבר חדש. אז אצלנו ההתפעמות נמשכת יותר זמן. "היא אמרה 'תודה רבה'!" או "היא אמרה 'להתראות, אבא'!" "היא הסכימה ללכת יד ביד!" התפעמויות יום-יום שכאלה.

אבל בחזרה לתיאטרון הריאליסטי – הדבר שאוטיסטים מתקשים בו הוא לימוד חוקי החברה. זה אומר שהאחריות שיש על כל הורה ללמד את הילד את חוקי העולם ולתווך בינו לבין העולם, אצלנו כבדה יותר. ואני, אני לא אוהבת חוקי חברה. אני רק שומעת את המילה חֶברה, ואני נתקפת אלרגיה קלה. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות קצת אנרכיסטית כמו שהייתה אמא שלי, למשל, שכל כך אהבה להגיד לי לא להקשיב למורים. וליתר דיוק: אני לא יודעת אִם ועד כמה אני יכולה להרשות לעצמי להיות כזאת.

הביטחון הנפלא של ג'ואן ארמטריידינג

אני אוהבת מאוד את השיר הזה של ג'ואן ארמטריידינג, the pilot 

מעבר להיותו כיפי ושמח (תראו בקליפ איך היא מחייכת!) וסקסי (אני אוהבת שהיא אומרת: smell my perfume), הפזמון שלו מדהים אותי:

Animal, mineral, physical, spiritual – I'm the one you need

כל הזמן חשבתי שהיא נורא חצופה, בז'אנר (שאני המצאתי) של "שירי-שים-לב-אליי" שהשיר האחר היחיד בו שעולה בדעתי הוא brass in pocket המקסים של הפריטנדרס, ואיך אפשר להתיימר ולהגיד למישהו שהוא זקוק לך בכל המישורים של היותו ועד לשמים, אבל אחר כך הבנתי, שאני לא סתם נהנית מהחוצפה שלה, זו לא חוצפה, אלא ביטחון נפלא, כי כדי להתיימר להגיד למישהו שהוא זקוק לך בכל המישורים האלה, את צריכה לדעת שבכל המישורים האלה, את זקוקה לו.

*מכיוון שהיוטיובים נעלמים, שילבתי אותם בתור קישורים. וגם המילה נפלה לה משם השיר...

הקרנה פעילה

כשמתחיל הדיוידי של עוץ לי גוץ לי, הדרי רצה להביא את המטאטא הקטן שלה כדי להיות מוכנה להתחיל לטאטא ולרקוד אתו בדיוק כמו שעושה רמי ברוך בתור הליצן המספר (או כמה שיותר קרוב למה שהוא עושה). ואחר כך זה נמשך: היא משתתפת בהצגה, מתיישבת ונשכבת ומעבירה בובות ממקום למקום בדינמיקה שעוד לא הצלחתי לפענח אותה לגמרי, אבל אין ספק שיש כאן כללים, כמו בכל הקרנה פעילה.

וזה מזכיר לי את החניכה שלי ל"מופע הקולנוע של רוקי", בהקרנת חצות (אני?! הלכתי להקרנת חצות? הרי תמיד אהבתי ללכת לישון בתשע, גם בנעוריי הסוערים.) בבית אגרון בירושלים, חוששת מעט שכן לא התחשק לי שיזרקו עליי אורז ודברים אחרים, ואמרו לי שבקהל לפעמים יש אנשים שנלהבים מדי לזרוק דברים. אבל האמת היא שבהקרנה ההיא היו נורא מעט אנשים. כמעט ביטלו אותה.

בפעמים הבאות כבר התוודעתי ל"קבועים", בימים ההם בירושלים היה מיכאל אחד, ובת זוגו ששכחתי את שמה, שאהבו מאוד (ואני מבינה אותם) לחולל על הבמה ולהתנשק שם. זריקת האורז דווקא הייתה פחות דומיננטית מכפי שחשבתי, לשמחתי.

ואם כבר הקרנות פעילות, אני כמובן רציתי להיות טארה...

יום הולדת

הבוקר בשבע וחצי השארתי את האוטו במוסך לטיפול, ובדרך חזרה (אין כמו הליכה ברגל לרקימת מחשבות ושיחות) הייתה לי שיחה דמיונית עם אבא שלי. סיפרתי לו שהיה דווקא בסדר במוסך, והוא אמר "יופי, אולי תיקחי גם את האוטו שלי." קשה היה לו עם הדברים הפרקטיים האלה. בשנים האחרונות אולי הוא גם היה אומר לי כל הכבוד - או שהייתי מבקשת ממנו שיגיד לי כל הכבוד והוא היה אומר לי "כל הכבוד, מותק."

היום יום ההולדת שלו - חשבתי על זה כבר מתחילת החודש וחשבתי איזו מוזיקה אשים לכבודו בבלוג. מוזיקה הייתה חשובה לו מאוד, וגם לי. אבל לרוב, לא אותה מוזיקה. אז מוזיקה בשבילו או מוזיקה בשבילי? מצאתי משהו שהוא גם וגם - איב מונטאן בשיר המצחיק על מנצח התזמורת שמאוהב באז'ני היפה, ולכן במקום את החמישית של בטהובן הוא גורם לתזמורת לנגן איזו מנגינה אחרת (שגם היא מוכרת לי נורא אבל לא זכור לי כרגע מהי). בסוף הקטע איב מונטאן גם שר נפלא את c'est si bon.

אז למה הקטע הזה?

כי איב מונטאן נורא מזכיר את אבא שלי, ואבא שלי באמת היה מחקה אותו מעולה.

כי ההומור הזה דיבר אליו.

כי גם הוא לפעמים התבאס מהנשים בחייו שמעדיפות כל מיני מנגינות "נחותות" על המוזיקה של המלחינים הגדולים.

כי גם הוא היה מנצח. בבית, על התקליטים שלו, עם מקל מנצחים אמיתי. ובין השאר על החמישית. והוא עשה את זה ממש ממש טוב. באופן כללי, הייתה לו נטייה לעשות דברים ממש ממש טוב.

כאן אמור להופיע סרטון, אבל כרגע הוא נעלם, אז אפשר כאן: http://www.youtube.com/watch?v=mkDmlaLbXL4

[ לא הצלחתי להגדיל את הסרטון, אבל אם תלחצו מימין למטה (איפה שכתוב יוטיוב, לפחות בהתחלה) תוכלו לצפות בו ביוטיוב.]