בשורת חדווה מעבר לימים

היום יום ההולדת של לאה גולדברג, ולא ידעתי אם אכתוב משהו עליה, וחשבתי שאם כן, אולי זה יהיה קשור לשירי האהבה הרומנטיים, הכואבים והחכמים שלה, למשל זה שמתוכו לקוחה השורה שבכותרת.

אבל חשבתי שקרוב לוודאי לא אכתוב, וממילא לא אשת תאריכים אני, אלא מתי שנחה הרוח, ובינתיים התקדמתי לי בשגרת הערב שכחלק ממנה, אחרי המקלחת של ילדתי היפהפייה, כדי לדרבן אותה להתלבש בפיג'מה, הבטחתי לה שאחרי שהיא תתלבש ותסתרק נשיר ביחד "לילה לילה" (גם אני מחכה לרגע הזה של התרפקות ושירה משותפת). והיא שכחה להתלבש ובאתי שוב ושאלתי אותה: את רוצה שנשיר לילה לילה? והיא ענתה לי: "כן!!!" וה'כן' הזה היה בית ספר לשמחה, וחשבתי שאכתוב על ה'כן' הזה שלה ועל כך שהוא בית ספר לשמחה, ורק עכשיו הבנתי, לילה לילה, הלוא הוא פזמון ליקינתון, הוא שיר של לאה גולדברג, והנה בשורת חדווה ממנה שהגיעה אלינו מעבר לימים, והנה בכל זאת כן כתבתי על לאה גולדברג בתאריך הנכון. אין לי מושג מה זה אומר, אבל ככה זה.

איך לטייל בעולם בלי לצאת מהבית וכנראה גם בלי להרגיש

ובכן, הבשורה בקצרה היא שהערב, בשש, יתקיים אירוע שבמסגרתו שני שירים שלי (באנגלית) יצנחו משמי קפריסין.

מדובר באירוע שמתקיים בעיר ניקוסיה, עיר מחולקת שחלק ממנה בשליטה טורקית. האירוע מתקיים ברחוב שבו עובר קו החלוקה ומשתתפים בו משוררים מכל רחבי העולם ששיריהם יודפסו או ייכתבו על גבי בלונים. מארגנים את האירוע שני גופים משני צדי העיר, הנה האתרים שלהם ושם יהיה אפשר גם לצפות באירוע לייב וגם לקרוא עליו עוד:

www.ideogramma-cy.com
 www.sidestreets.org

הנה רשימת המשוררים המשתתפים ומדינותיהם:

http://www.ideogramma-cy.com/event_9_poets.html

ולמי שלא יוכל לצפות באירוע לייב (כולל אותי...) הובטחו קליפים ביוטיוב מתישהו בהמשך...

מי שבמקרה כן יכול - חפשו את הבלונים שלי בשמי קפריסין :)

להיות

בקושי חמש דקות מקוטעות דיברנו כשאני הולכת אחרי ילדתי המזמרת במעגלים בחצר ואת, את הגדלת לעשות והיית אמא מלווה בטיול בית ספר, באוטובוס מלא ילדים, ובכל זאת הספקנו לדבר על החיים ועל אושר ועל הצורך במשמעות, והספקת לפתוח לי ערוץ שהביא אותי גם לשבת ולכתוב כאן.

ויש כל מיני סוגים של משמעות, בשבילי האטרקטיבית ביותר היא הרומנטית, כמו הרומנטיקה שהייתה נסוכה על דמותך כשהכרנו, עם השאלים הצבעוניים שלבשת והאלגנטיות הטבעית, רומנטיקה שגרמה לי לרצות לעבוד במקום רק כי את עבדת בו, וכי רציתי להצטרף לחברותא החמימה שזיהיתי בינך לבין ע' המקסימה שעבדה אתך, ולגלידה בקרוול ליד המשביר אחרי העבודה. והישיבות שלנו בבתי קפה, במושבה הגרמנית ובווילג' גרין של בצלאל הישן, ששם חטפנו התקפת צחוק, ושפתייך שהתעגלו סביב המילה "תשוקה" כשדיברת על איזשהו בחור...

ואת השיר הזה כתבתי אז

הדר בת חמש

היום לפני חמש שנים ילדתי אותה, ועכשיו היא בן אדם בעולם, עם רצונות ועיניים חמות ויכולות ליטוף והתלטפות יוצאות דופן.

קופסאות

יום שני בבית עם ילדה קצת חולה (היא כועסת, נעלבת, כשאומרים "לא מרגישה טוב": "כן מרגישה טוב!"). הילדה היא המקסימה באדם, אבל הימים ארוכים בבית. אני מתחילה לחשוב על תיאודורה של גרוסמן ועוד דמויות שהצליחו למצוא דרכים לצאת אל העולם גם בלי לצאת אל העולם. (לא שאין לי ניסיון בזה, ודאי שבשנתיים הראשונות לחייה של ילדתי התמחיתי לגמרי בקטיפת פרחי אגו בכרים הפורחים של האינטרנט, ואני לא אומרת אגו במובן שלילי כלל וכלל.)

ואתמול בערב כשהגחתי סוף סוף אל מודיעין וראיתי את המרפסות האלה תלויות על תהום רבה או על מרחב עצום, תלוי איך מסתכלים על זה, חשבתי כמה האדם זקוק לבית, ואי אפשר לבטל את זה בהתנשאות כמו שעשה פיט סיגר, אבל מצד שני הנפש כמהה למרחבים, לרוח הצפון.