פנצ'ר במסך השגרה

בוקר, פנצ'ר באוטו, ולכן הדרי ואני נוסעות במונית. פעם ראשונה שהדרי נוסעת ככה, על הברכיים של אמא, ולא בכיסא בטיחות כשאמא נוהגת או פעם ביובל, סבא.

ואני במושב האחורי, מנשקת ראש ולוחשת לה כמה היא יושבת יפה ואיזו ילדה טובה היא, ותראי את הנוף, והנהג שואל עליה ואני שואלת על ילדיו, ובלב אני מתרגשת כי זו הפעם הראשונה שהדרי נוסעת במונית, ולרגע מסך השגרה נקרע וחושף את החיים, דבר-כשלעצמו.

והדרי שמה את ידה בידי, וכדרכה היא ממששת וחוקרת, ואנחנו עושות אחת לשנייה מין מסאז' הדדי של כף יד בכף יד, וכל כך כיף איתה, בנאדם קטן שמתעניין בכפות ידיים ובמגע, ואני אוהבת את מי שהיא, את שפת הידיים שלנו, את הנוכחות שלה שגם בלי דיבור מילולי היא חזקה כל כך, כמו כשאנחנו מתחבקות ואני מלטפת את שערה הארוך ונושמת איתה יחד: היא מחבקת כמו גדולה. בנאדם בעולם.

והערה אחרת בעניין הפנצ'ר: חזרתי לעבוד על סיפור/נובלה/רומן (בניגוד להדרי נוכחותו בעולם עוד לא מלאה אז אני עוד לא יודעת) שבו יש תאונת דרכים קטנטנה וגם פנצ'ר וכל מיני ענייני מכונית שהם קטליזטור לעלילה. וכל פעם שאני חוזרת לעבוד עליו, קורה לי או פנצ'ר, או שהאוטו נתקע. קצת מפחיד, לא?

החוטם

יצא הגיליון השביעי של כתב העת המקוון "החוטם", והפעם הוא מוקדש לספרות ילדים. יש שם סיפור שלי ויש שם מכל טוב!

שבוע טוב :)

המרצָה לפילוסופיה

היא הייתה קטנה וצנומה כילדה, וחכמה כל כך, כאילו היא חיה רק בראש ואין לה זמן לתת את דעתה על הגוף. כדי להגיע למקומה בכיתת הסמינרים שהשולחנות בה ערוכים במשולש הייתה מתיישבת על השולחן ומעבירה את הרגליים לצד השני, גם כן כמו ילדה. היא לא הייתה מוותרת על קפה הפוך, בכל שיעור ושיעור, ופרט אחד בה לא התיישב עם כל השאר: החושניות העצומה שבה שיקעה את הכפית בקצף של ההפוך וליקקה אותה היטב-היטב.

ספרים בכריכה רכה ועוגיות

אתמול בערב הספקתי לקרוא קצת מג'ספר פורד, וכשהחזקתי את הספר, מגע הכריכה הרכה והגודל, האופייני לספרים באנגלית, זרק אותי לכל כך הרבה טיולים והרפתקאות. בשבילי ספרים באנגלית בכריכה רכה זה חופשה. בעצם זה מתחיל עוד בספרים שקראתי כילדה בלונדון, כשאמי גררה אותי לחנויות בגדים ואני התיישבתי על הרצפה במחאה וקראתי. ואחר כך מתישהו בנעוריי התאהבויות עזות כמו הספר שלפיו נעשה "לב פראי" של דייוויד לינץ' וההמשך שלו, שכתובים בשפה מיוחדת מאוד, וטרי פראטצ'ט שקניתי בשדה התעופה בדרך ליוון, וספר מאוד לא קליל - the virgin suicides בדרך חזרה מלונדון, החו"ל האחרון שהייתי בו לפני שנים. והספרים של פנגווין קלאסיקס שבלעתי בשקיקה בקפיטריה של האוניברסיטה שכיום נקראת ויטמין ואז נקראה רחל או גוש שמונה, למשל ג'וד האלמוני של תומס הארדי, שקראתי בנשימה עצורה ובתדהמה על המודרניות והחושניות. גם בלי חו"ל, כל ספר כזה הוא מסע.

ואחר כך הדרי בכתה בלילה והזכירה לי את חופשת הלידה עם הקימות בלילה, ואת האושר שחשתי בחודשים הראשונים, שחוץ מהיצור הרך והמופלא שנכנס לחיי אני תולה אותו (את האושר) בכך שלא עבדתי, והיה לי המון זמן לאנשים ולכתוב, וכל הזמן באו לבקר והדרי ואני השתעינו בבתי קפה עם חברים, וגם אני תולה אותו בהורמון שהגוף משחרר אחרי לידה ואני לא זוכרת את שמו, אבל הוא אותו הורמון ממכר של התאהבות, ועל רקע כל זה אני זוכרת שהיו לנו בבית עוגיות טעימות שהביאה אחת האורחות, ופעם כשהייתי באמת גמורה מחוסר שינה לקחתי עוגייה כדי להתחזק, ובכך זה נגמר, והקופסה החזיקה אצלנו כמו נס חנוכה, ועכשיו כשיש לי עוגיות אני מחסלת אותן, והטעם אובד.

ילדה מתוקה ומסתורית, ולמה אנחנו אוהבים את רוני גינוסר

שנת הלימודים בגן עוד לא נגמרה, אבל כבר הייתה לנו פגישת סיכום והגננות כתבו לנו קצת על הדרי. והשורה הפותחת והמדויקת מאוד הייתה "הדר ילדה מתוקה ומסתורית, אוהבת שמחבקים אותה ומעל לכול אוהבת מוזיקה".

הייתה לנו שנה מצוינת וגם לא פשוטה בכלל. כבר בימים הראשונים של הגן, הגננת אמרה לנו שהיא חושבת שצריך לקחת את הדרי לאבחון. אותי זה עצבן מעט, המריד, כאילו מבקרים את הילדה שלי, שהיא אינדיווידואליסטית ולא רוצה לקום כשכולם קמים ולשבת כשכולם יושבים, שכפי שאמר בן זוג של חברה, היא "לא ממושטרת", והיא לא מדברת, אבל היא שרה בג'יבריש. אבל אביה החכם, שהיה יותר בעד האבחונים ממני, אמר שהשאלה היא עד כמה יש לה בחירה אם להיות אינדיווידואליסטית.

אבחונים ולקויות זה עולם שלם ומציף שלומדים לאט לאט להתמצא ברזיו, ולומדים למשל שהאבחון שקיבלנו, ASD, זה אותו דבר כמו "בעיית תקשורת" שהגננת אמרה, וכמו PDD, וזה אומר הפרעת התפתחות על הרצף/ספקטרום האוטיסטי. ומתברר שמישהו שהוא בספקטרום האוטיסטי הוא לאו דווקא כמו איש הגשם, ולאו דווקא לא מסתכל בעיניים ולא אוהב מגע, ולאו דווקא לא נקשר, אבל יש המון מאפיינים קטנים שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שיש קשר ביניהם, למשל הליכה על קצות האצבעות (לא כל הזמן!), הצורך להניח דברים במקומות מסוימים, הפעלת המבוגרים כמו בובות (למשל ליטוף חתול באמצעות היד של אמא), ועוד.

הדבר הכי בולט מבחינתי הוא הפער בין פנים לחוץ. הפנים הוא לאו דווקא פנים הבית. כשנמצאים עם הדרי, קשה להבחין בכל דבר אחר מלבד קסמה הכובש והשוטף. עיניה החמות, החיבוק שלה שיש בו נוכחות של מבוגרת, ואיך שהיא יודעת להתרפק, וההומור שלה, ואיך שהיא שרה וכל גוני הקול שהיא מפיקה, ואיך שהיא רצה לחדר אחר וקוראת לעצמה "הָדָל!" וחוזרת.

החוץ הוא המקום של האבחונים שהופכים אותה פתאום לאובייקט, המכתבים מביטוח לאומי שמדברים על "אנשים עם מוגבלויות" ו"אחוזי נכות", וגם הגן, שהוא מקסים ואהוב עליה ויש לה יחסים חמים עם כל המבוגרים שעובדים שם, ועם הילדים אין לה בכלל (הם אוהבים אותה, אהבה נכזבת). כי כשרואים אותה עם ילדים אחרים, ניכר הבדל. מה שמעניין ומושך אותם לא מעניין אותה. למשל, בשנה שעברה כשביקרנו בגן היה חוג חיות, והגננת הראתה לילדים אוגר ודיברה, וכל הילדים התקבצו, משתוקקים-פוחדים ללטף, והדרי לא הבחינה כלל בקיומו של האוגר, והייתה מרותקת לקולה של הגננת.

לאחרונה העבירו אותה בגן לקבוצה של הקטנים, שצעירים ממנה בשנה, כי הגננות חשבו שזה יתאים לה יותר, בגיל הזה כל ילד לעצמו. וזה קצת צבט את הלב, לראות אותה, שהיא גם גדולונת וגבוהה מאוד לגילה, בין התינוקות. אבל נראה שבאמת היא מרוצה שם.

אני רוצה לספר גם על קלינאית התקשורת ועל המרפאה בעיסוק, אבל נראה לי שזה שווה פוסט נפרד, מה גם שהמרפאה בעיסוק מרגשת אותי עד דמעות, והשעה השבועית אצלה היא להדרי שעה של אושר, ועל שיטת הטיפול שלה כתבתי את המחזה "התרנגול" אבל כשכתבתי עוד לא באמת ידעתי על מה אני מדברת J.

רוני גינוסר, המתמודדת האוטיסטית המקסימה מ"כוכב נולד", מזכירה לנו מאוד את הדרי במחוות גופניות קטנות (אבל הדרי הרבה יותר מקסימה, מבקש אביה בצדק להוסיף.) והיא, רוני, גם סיפרה שלמדה לדבר באמצעות מוזיקה, מה שקורה במידה רבה גם אצל הדרוש.

קשה לי מאוד לסיים את הפוסט הזה, זה כל כך קצה המזלג של קצה הקרחון. אז תם ולא נשלם, ועכשיו טיפסה עליי ילדה חמימה ונעימה, שבת שלום.