מסעות בעליית הגג - על שני רוצ'סטרים, ועוד

It was impossible to take a walk that day, זוהי על פי זיכרוני השורה הראשונה של "ג'יין אייר", ולכן הילדה ג'יין – ואולי זאת אני? - יושבת על אדן החלון, מוסתרת מאחורי הווילון, וקוראת. ג'יין (שלא כמוני?) לא קוראת משעמום או כדי להעביר את הזמן, היא קוראת כאילו חייה תלויים בזה. בבית דודתה שמגדלת אותה היא אזרחית סוג ב', וג'ון ריד, בן הדודה הרודן, מתעלל בה. במהרה הווילון מוסט, הבריחה של ג'יין לתוך הספר נגדעת, ג'ון מכה אותה וכשהיא מעיזה להחזיר לו, היא נתפסת ונכלאת בחדר האדום.

קראתי / גיורא פישר

רַק סְפָרִים קִבַּלְנוּ לְבַר הַמִּצְוָה:

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדִיּוֹת

סִפְרֵי מַסָּעוֹת

"כָּל הַשְּׁאֵלוֹת

וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת"

"אֶלֶף אִישִׁים"

יָמִים

רָדְפוּ אוֹתִי הַיְלָדִים

עָשֹוּ עָלַי חֵרֶם

קָרְאוּ לִי מַסְרִיחַ.

הִרְבִּיצוּ לִי בַּכְּפָר

קָרָאתִי

זָרְקוּ עָלַי אֲבָנִים בְּבֵית הַסֵּפֶר

קָרָאתִי

מִתַּחַת הַחַלּוֹן קִלְּלוּ

קָרָאתִי

לֹא בָּאוּ לַבַּר מִצְוָה

קָרָאתִי

וּכְשֶׁנִּגְמְרוּ הַסְּפָרִים בַּבַּיִת

זָחַלְתִּי לַסִּפְרִיָּה

וְקָרָאתִי

אֶת כָּל הַסְּפָרִים

קָרָאתִי

גַּם לִמְבֻגָּרִים

קָרָאתִי

עַד שֶׁנִּגְמְרוּ כֻּלָּם

וְלֹא נִשְׁאַר לְמִי לִקְרֹא לְעֶזְרָה.

מתוך "אחרי זה" הוצאת "עם עובד", 2010

 החודש היו לי כמה מסעות מענגים במיוחד. ביניהם:

בנות הדרקון / מרית בן ישראל

עלילת הנישואין / ג'פרי יוג'נידיס

The Book of Illusions / Paul Auster

אתם מוזמנים לראות בכך המלצה.

ואתמול קראתי את "ים סרגסו הרחב" של ג'ין ריס.

"ים סרגסו" הוא מין מדרש על "ג'יין אייר". מדרש במובן זה שבמדרשים חז"ל ממלאים פערים, לוקחים משפט או דמות או סיטואציה ובונים סיפור. אבל לא מדרש במובן של ניסיון לפרש. ג'ין ריס לא מנסה להאיר את "ג'יין אייר" או את דמותו של רוצ'סטר, היא מתעניינת רק בגיבורה שלה, אנטואנט מייסון.

למי שלא קרא את "ג'יין אייר" – וגם לא ראה את הסדרה עם טימותי דלטון ואת כל שאר העיבודים  - ג'יין, שגדלה כאמור אצל דודתה האכזרית, נשלחה לפנימייה אכזרית עוד יותר שבה למדה להיות נערה ויקטוריאנית מאופקת, אבל כזו שיחסית למגבלות הוויקטוריאניות שימרה הרבה מאוד מנפשה הרומנטית ומהזיק המרדני שלה. היא גם מציירת, ציורים לא אופייניים לתלמידת בית ספר, מציין אדוארד רוצ'סטר, שאל ביתו היא מגיעה לאחר השלמת לימודיה, לעבוד כמחנכת לבת חסותו (כלומר בתו הלא חוקית) אדל.

בין רוצ'סטר לג'יין, על אף פערים בלתי אפשריים של גיל, מעמד וניסיון חיים, נרקם קשר בלתי אמצעי של נפש לנפש. אני לא יודעת מה שרלוט ברונטה חוותה בחייה, אבל אני לא חושבת שדמות כמו רוצ'סטר, ויחסים כאלה, יכולים לבוא רק מהדמיון. שלא כמו היתקליף וקתי, יצירי רוחה של האחות הצעירה אמילי ברונטה, רוצ'סטר וג'יין כתובים בעומק של חיים, גם אם התפאורה סביבם היא זו של הרומן הגותי, עם מסדרונות חשוכים ורוחות רפאים.

רוצ'סטר רוצה לשאת את ג'יין לאישה אבל מתברר שיש לו – לא שלד בארון, אלא אישה משוגעת בעליית הגג. ברתה מייסון רוצ'סטר חיה שם, כלואה, בהשגחת המשרתת השתיינית גרייס פול, וכשגרייס מנמנמת על משמרתה בלילות היא משוטטת בבית, גוזרת הינומות ושורפת מיטות. את הצמרמורות שהיו לי בעורף כשישבתי בספרייה בהר הצופים וקראתי (שוב קראתי) את הביקורת הפמיניסטית (הספר המרכזי בנושא הוא The Madwoman in the Attic של גילברט וגובאר) שעל פיה ברתה אינה אלא הצדדים המוכחשים של ג'יין עצמה, אותה ילדה שנכלאה בחדר האדום (אדום של נשיות, של דם, של זעם) בגלל "המזג הנורא שלה", או במבט כללי יותר, הצדדים המוכחשים של הנשיות הוויקטוריאנית בכלל, אני מרגישה שוב כשאני מאזכרת את הדברים עכשיו.

ברתה מוצאה מג'מייקה, והפחד שדמותה – "המשוגעת" שרוצ'סטר רומז לג'יין, באופן ברור ככל שהוא יכול, שיש לטירוף שלה גם היבט של נימפומניה – מעוררת נמזג בפחד מן האחר ה'אקזוטי', הלא-אנגלי.

ג'ין ריס שאף היא מוצאה מן הקריביים נותנת קול לאנטואנט (לפי הגרסה שלה, 'ברתה' זה סתם שם שרוצ'סטר הדביק לה, והסירוב לקרוא לה בשמה האמיתי כמוהו ככישוף רע), ונותנת נוכחות פיזית ומוחשית מאוד למקום שהיא באה ממנו, השונה כל כך מאנגליה, בצמחייה שלו, באקלים שלו, ברחשים וברמשים שבו, בריחות. היא נותנת קול גם לרוצ'סטר – הסיפור מסופר לסירוגין בקולות של שניהם – אבל אין בכך כדי לשפוך אור על היחסים ביניהם, ההרסניים כל כך לשניהם. רוצ'סטר מציין שוב ושוב עד כמה האישה הזאת, אנטואנט, זרה לו, ואולי יש בכך גם התייחסות ל"ג'יין אייר", ששם ג'יין מוכרת לו כנפשו שלו.

ג'ין ריס כותבת מדהים, היא כותבת נפלא כל כך שכתיבתה, כמו המקום שבו מתגוררת אנטואנט, נעשית ישות מוחשית, היא כותבת נפלא כל כך שקשה לנשום כשקוראים אותה, כי נושמים משהו דחוס שהוא כמעט נוזל ולא אוויר. אבל לא שמחתי לקרוא אותה. לא שמחתי להרגיש זרות כלפי רוצ'סטר, להיתקל ברוצ'סטר הלא-אוהב, אחרי שהכרתי את רוצ'סטר – שוגה, חוטא, כוחני, עושה מניפולציות, אבל תמיד-תמיד אוהב.

ב"ג'יין אייר", לאחר שג'יין מגלה שרוצ'סטר נשוי, היא בורחת על חייה ונאספת אל בית משפחת ריוורס. הכומר סנט-ג'ון ריוורס מציע לה כעבור זמן לבוא איתו להודו כמיסיונרית. ג'יין ההרפתקנית דווקא מעוניינת לנסוע להודו, אבל היא לא מוכנה להינשא לו משום שהוא לא אוהב אותה. זה יהרוג אותה, היא אומרת לא אחת.

You are killing me.

סנט-ג'ון לא מבין את דבריה של הנפש הרומנטית הזאת, הזרה לו לגמרי. לדידו, יש ביניהם רחשי חיבה, כבוד, ואם הם כבר יחיו ביחד,

Enough of love will follow.

(כל הציטוטים מ"ג'יין אייר" הם מזיכרוני הקודח, למרות שהספר פה בחדר הסמוך, על המדף. אני נהנית מהאינטימיות שבכך. אבל אולי בכל זאת יש לי טעויות.)

ואני לא יודעת אם ג'ין ריס התכוונה לכך, אבל היא מראה לנו ברוב אירוניה איך דווקא רוצ'סטר (האיש שלמרות ולמרות ולמרות – הוא זה שמאפשר לג'יין לחיות) הורג את אנטואנט בכך שהוא לא אוהב אותה.

אבל גם בזה יש הרבה אמת, רוצ'סטר וג'יין הם רוצ'סטר וג'יין בגלל המפגש הייחודי והחד-פעמי שבין שניהם. רוצ'סטר אינו יכול להיות "אותו" רוצ'סטר עם אישה אחרת. מה גם שכל מה שעבר עליו שם בג'מייקה גם עיצב את דמותו לכדי מי שג'יין פגשה. (אבל לא, זה לא אותו רוצ'סטר, של ג'ין ריס ושל שרלוט ברונטה. מצטערת. זה לא אותו האיש).

אחותי לתאריך

העציב והדהים אותי אתמול לשמוע על מותה של שירה חורש, אישה שמעולם לא פגשתי במציאות התלת-ממדית אבל הכרתי אותה כאן בישראבלוג, ידעתי כמו אחרים כאן את סיפור חייה בקווים כלליים, על המחלה שנאבקה בה, על ניתוחים, אובדן שמיעה, ועל אהבתה הגדולה עם בן-זוגה איציק, וגם על הערצתה לשלום חנוך :) שתמונתה איתו עדיין מתנוססת בראש עמוד הפייסבוק שלה.

חוץ מכל זה שירה ואני חולקות (עדיין, ולתמיד) תאריך יום הולדת. לא את השנה, כי שירה הייתה צעירה ממני בשנתיים ורק בת 34 במותה (ואני נהנית פה לכתוב עליה וכבר כמעט שכחתי עד שהנחתתי את המילים הכבדות האלה - בת 34 במותה. איך זה ייתכן. ואיך זה ייתכן בכל גיל אחר.) אבל שתינו נולדנו ב-6 באוקטובר ושירה, שסבלותיה ואולי החוכמה הטבועה בה מלכתחילה לימדו אותה לא להתייחס לשום דבר טוב כאל מובן מאליו, נהגה להתכונן לתאריך הזה כבר שבועיים-שלושה מראש, להתכוונן מראש אל השמחה שביום שבו תהיה הזדמנות לבן הזוג ולחברים להביע את כל האהבה וההערכה הרבה. ושירה כמו שירה, כשכתבה פוסטים (בישרא, ובשנים האחרונות זה עבר לפייסבוק) בנושא יום הולדתה, לא שכחה לציין גם אותי, אחותה לתאריך, שלא תמיד ידעתי לשמוח ולהתכוונן כמוה, אבל כן תמיד זכרתי לברך אותה ב-6 באוקטובר.

וגם ב-6 באוקטובר הבא אזכור, כי זה תמיד יהיה יום ההולדת שלה...

יהי זכרה ברוך, ואין ספק שההשראה, האהבה והטוב שהפיצה סביבה ממשיכים להתקיים ואף לגדול!