אתמול בן-זוגי קנה לי את האוסף החדש של נורית גלרון, אף על פי שהוא מתנגד נחרצות לאוספים. הגישה שלו היא שאם אוהבים אמן, קונים את כל הדיסקים שלו, וככה גם מגיעים בסופו של דבר לכל השירים האהובים. בעיקרון אני מסכימה, אבל במקרה של גלרון לא יכולתי להתגבר על הפיתוי: כל השירים שאני אוהבת ומתגעגעת אליהם בדיסק אחד. והרי אצל גלרון, כמו אצל כל הגדולים בעצם (למשל מתי כספי, הגאון בה' הידיעה) לא תמיד בחירת השירים מושלמת. גם באוספים היא לא תמיד מושלמת, אבל באוסף הזה כמעט.
כמה מחשבות אולי ברורות מאליהן, אבל מתחדדות בעקבות שמיעת הדיסק:
יוני רכטר מעבד נפלא, והג'אזיות שלו מתאימה לגלרון כל כך.
נתן זך הציני ("רומנטיקן מר מאוד") יודע להפתיע שוב ושוב בטקסטים מאוד אנושיים ואמפתיים.
"נגיעה אחת רכה" הוא שיר מדהים אף על פי שהרדיו הפך אותו לשגור מדי.
והכי חשוב, בעיניי: אמת רגשית היא אמת רגשית, ולא משנה אם היא לבושה בעברית הקלאסית של לאה גולדברג - "נפרדנו כך. היטב, היטב חרה לי/ הערפל בינינו כחומה" - או בעברית העכשווית של לאה שבת: "אתה הולך לישון מוקדם/ אני בלילה ערה/ אתה מדבר עברית אני לא מבינה/ לא טוב בינינו". ולעומת זאת, בשורות כמו "גאון מי שהמציא ת'שקיעה/ איך כל יום השמש נהיית עייפה" אני מרגישה זיוף, ומיד מנסה להקשיב למוזיקה בלי להקשיב למילים.