המלצה על סרט - הנרקוד ?

גרסא אמריקאית לסרט יפני מצליח. הסרט יצא השבוע בDVD מתורגם לעברית

להלן המלצתי

שם הסרט: הנרקוד ? Shall We Dance

במאי: פיטר צ'לסום

שחקנים: ריצ'ארד גיר, ג'ניפר לופז, סוזאן סרנדון, סטנלי טוצ'י, בובי קנוויל

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

גרסה אמריקאית לסרט יפני מצליח. שילוב של דרמה, רומנטיקה, מוסיקה וריקוד. רואה חשבון שעובד בלי הפסקה ומשועמם מהשיגרה השוחקת של חייו, מבחין יום אחד במורה לריקוד דרך חלון הסטודיו שבו היא עובדת. המראה היפיפה של המורה והמבט העגמומי והעמוק שלה מושך אותו לבדוק מה בדיוק קורה שם. הוא מחליט לקחת שיעורי ריקוד כדי להתקרב אליה, אך די מהר משתנה סיבת הגעתו לשיעורים לעובדה שההנאה שבריקוד חודרת לנשמתו. במהלך הסרט, ככל שהוא משתפר בריקוד ומקבל בטחון, משתנים גם חייו וזה מתחיל להשפיע גם על חיי הנישואים שלו. מתח נוסף נכנס לסיפור כשמציעים לו להשתתף בתחרות ריקודים לחובבים.

דבר הפסיכופט:

הגרסא האמריקאית מבוססת בצורה די הדוקה על הסרט היפני משנת 1996. הסרט עוסק בגבר בגיל העמידה, שמיואש מחייו האפורים, משגרת העבודה ואף חווה בעיות בנישואין שמגלה את עולם הריקודים הסלוניים והלטיניים. הוא מתפתה להירשם לכיתת לימוד וחייו משתנים בהדרגה, כולל השפעה על הבטחון שלו ועל חיי הנישואים שלו. ריצ'ארד גיר פשוט כובש בתפקיד הראשי ומוכיח שהוא פשוט לא איבד את הקסם. הבחירה דווקא בגיר היא לדעתי מודעת מאוד. גם הוא די ירד מגדולתו והוא כבר אינו אותו סמל סקס שהיה בתחילת הקריירה, אלא משחק בתפקידים של גברים מבוגרים, תפקידים שרוצים להעביר מסר של נסיון רב. ג'ניפר לופז בתפקיד המורה לריקוד לטיני וסלוני, גם היא ליהוק מכוון ומביא איתו דברים נוספים לתפקיד, כמו גם מוקד משיכה לקהל נוסף. סוזאן סראנדון משלימה את המשולש המצויין בתפקיד אשתו של גיר.

מלבד הקאסט המרשים שמשמש בעיקר למשיכת הקהל, הסרט מצליח כמו הסרט היפני לעסוק בהמון נושאים משמעותיים כמו אהבה ושימור הנישואין לאורך שנים, המלחמה בשגרה, אהבת הריקוד ובעיקר באפשרות המדהימה שהוא מספק על מנת להכניס חיים חדשים לחייו של גיבור הסרט ולהוציא אותו מאותה שגרה מייאשת של חייו. הגרסא האמריקאית אמנם חסרה את אותו קסם עדין של הסרט היפני ואמנם בונה פחות טוב את אותו קשר עדין בין גיבור הסרט והמורה הצעירה לריקוד, אך עדיין מדובר בסרט עם סיפור מקסים וסוחף, רומנטי, מרגש ומהנה, שמתובל בהמון מוזיקה טובה וריקודים. כמו שאמרתי הרבה פעמים בעבר, גרסאות לסרטים זרים בד"כ מתקשות לשחזר את האיכות, אך מצליחות להביא אותו לקהל הרחב, שסביר שרובו לא ראה את הסרט היפני. המבחן האמיתי הוא האם הסרט מצליח לשמור על עניין, ייחוד ובעיקר האם הוא מצליח שלא להפוך את הסרט המקורי לקיטשי מדי מטעמי רצון לפנות לקהל רחב. אז למרות הליהוק שרימז על קיטשיות כלשהי בגרסא זו, הסרט מצליח לשמור על האיכות והאיזון הדק של הסרט המקורי ולהביא גרסא חדשה וראויה.

לסיכום, גרסא שאמנם לא מצליחה להיות קסומה לגמרי כמו הגרסא היפנית, אך עדיין מספקת הרבה רומנטיקה, מעבירה מסרים חשובים על החיים ועל אהבת ריקוד ומצליחה לשבות את לב הצופים. מומלץ בחום.

ציון: 7.5 מתוך 10    

המלצה על סרט חדש - הקללה

סרט מדובר מאוד שמגיע מחר (10.3) לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. הסרט הוא מאת יוצרי "הצעקה". לי יצא לראותו בהקרנת טרום בכורה בשבוע שעבר.

להלן המלצתי

שם הסרט: הקללה Cursed

במאי: ווס קרייבן

תסריט והפקה: קווין וויליאמסון

שחקנים: כריסטינה ריצ'י, ג'ושוע ג'קסון, ג'ס אייזנברג, שאנון אליזבת, מיה, פורשיה דה-רוסי

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

גרסא מודרנית לאגדת איש הזאב. ליל ירח בלוס אנג'לס ומשהו מגיח מתוך האפילה ופוגע במכוניתם של אלי (כריסטינה ריצ'י) וג'ימי (ג'ס אייזנברג), אח ואחות, היוצאים כמעט ללא פגע מהתאונה הזאת, אך חייהם כבר לעולם לא ייראו כפי שהם נראו לפני התאונה. באותה תאונה נפגעת מכונית נוספת ובה בחורה צעירה שמתדרדרת לתהום. כאשר האח והאחות הולכים לעזור לה, היא נחטפת בפתאומיות ע"י חיה אכזרית שנראית כמו אדם-זאב ענק. אחרי התאונה אף אחד לא מאמין לג'ימי על סיפורו על האדם-הזאב והוא מתחיל לחקור על מאורעות דומים שדווחו. במקביל הוא ואלי מתחילים להרגיש שהם עוברים שינויים מוזרים, כולל הפיכתם לחזקים בהרבה, התחזקות חושיהם ומשיכה עזה של הסובבים אליהם. האם באמת יש אנשי זאב בלוס אנג'לס או שמדובר באגדה אורבנית, מה בדיוק קרה שם בתאונה ומהי אותה חיה מפחידה בה ג'ימי נתקל, את כל זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

אי אפשר לדבר על הסרט הזה בלי להתחיל ביוצריו. קווין וויליאמסון שאחראי לתסריט, אחראי גם להצלחות כמו הסדרה הטלוויזיונית "דוסון קריק" ולהרבה סרטי אימה: שלושת סרטי "הצעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "סיוט בחדר המורים" ו"ללמד את גברת טינגל". גם ווס קרייבן אינו קוטל קנים בתחום האימה והוא אחראי לשלושת סרטי "הצעקה" כמו גם לסרט האימה המפורסם "סיוט ברחוב אלם" משנת 1984, הסרט הראשון בסדרת סרטי פרדי קרוגר. לא פלא שמפיצי הסרט "הקללה" בחרו להפיצו כאשר על הפוסטר כתוב "בואו לצעוק פעם רביעית". חשוב לומר כי אין כאן סרט המשך לסרטי "הצעקה", אך מדובר באותו במאי, אותו תסריטאי ובעיקר באותו סגנון של אימה שסרטי "הצעקה" הם הנציג המצליח ביותר שלו.

הפקת הסרט נתקלה בקשיים וכבר דיברו עליה כעל מקוללת. הצילומים החלו בשנת 2003 וסבלו מהרבה בעיות הפקה וצורך בשינויים תכופים בתסריט לאחר שהקרנות נסיון נחלו כשלון צורב. יותר מחצי מהסרט צולם שוב ואפילו החליפו חלק מהשחקנים שכבר הצטלמו לסרט. האם הסרט באמת מקולל, האם מדובר בצרוף מקרים או שבכלל מדובר בתכסיס של ההפקה? תגידו אתם. מה שבטוח שכל הדיבורים על זה, עשו רק טוב לסרט זה, גם בגלל הקשר הברור לשמו "הקללה".

כאשר דיברתי על סגנון אימה שונה, סגנון שהתגבש הרבה בזכות סרטיהם הקודמים של וויליאמסון וקרייבן, התכוונתי לאותם סרטי אימה קלילים יחסית, תבניתיים מאוד ודי צפויים, שכוללים בתוכם גם הומור שחור ופארודיה עצמית על סרטי האימה. אותם סרטים מכוונים את עצמם לקהל יעד של נוער צעיר ולפי השמועות קטעים רבים נחתכו מהסרט הזה בכדי להגיע לדרוג של PG-13 שאומר שילדים מעל גיל 13 צריכים ליווי הורה לעומת דרוג שמאפשר צפייה רק מעל גיל 18. אני חושב שניתן בהחלט לומר שהסרטים האלו הם פיתוח מודרני ומושקע יותר של המושג בי-מובי (B-Movie) שמשמעו סרטים דלי תקציב, עטורי מפלצות עם פעלולים זולים, תחושה קיטשית וקאמפית (Camp) והמון קטעי אלימות עם זרמי דם גואים. הפיתוח המודרני נותן את אותה תחושת קיטשיות וקאמפיות בוטה, את אותם קטעים רבים של ריטושים, רציחות, את אותן מפלצות ומשלב גם הומור פארודי.

המפלצות בסרט, שחשוב לומר כי הן לא נעשו בפעלולי מחשב, מרשימות מאוד ובהחלט משדרגות את הסרט. בחלק מהזמן אפילו יש צילומים מרחוק או צילומי גוף מלא של המפלצות בעוד בד"כ משתמשים בקיטועים מהירים ותקריבים בגלל שהמכלול של המפלצת אינו מושלם. יש מקום להסיר את הכובע בפני אנשי הפעלולים והאיפור של הסרט.

הבעיה העיקרית של הסרט היא מגבלות הסגנון שלו, אותו תיארתי קודם. הכל צפוי מאוד, תבניתי מאוד ונראה כמו סרטים רבים שראינו ובעיקר כמו שיתופי הפעולה הקודמים של וויליאמסון וקרייבן. האימה היא כל כך מופרכת לפרקים וכל-כך מלאכותית שהיא פשוט הרבה פחות מפחידה ממה שהיא יכלה להיות, כנראה שוב בגלל הסגנון שאמור להתאים לנוער. אני חייב להוסיף כי למרות כל הנאמר לעיל, זה פשוט עובד. באופן מפתיע, העובדה שקל לצפות את רוב ההפתעות של הסרט, לא ממש מפריעה, אלא מרגישה כמו חלק מאותו סגנון. למען האמת קל יותר להינות מהסרט מאשר להסביר למה נהנים ממנו.

קאסט השחקנים הצעיר, במיטב המסורת הווילאמסונית כולל גם פליט דוסון קריק אחד לפחות (גושוע ג'קסון - "פייסי") וראוי לציין בעיקר את כריסטינה ריצ'י שפשוט תפורה על התפקיד הראשי והשינוי שהיא עוברת לאורכו של הסרט פשוט מדהים. בסופו של הסרט עלתה לי המחשבה שכריסטינה ריצ'י והסרט הם בדיוק אותו הדבר במובן מסויים. גם את הקסם שלה קשה להסביר, אבל הוא פשוט קיים שם. העלילה עצמה מדגישה את היכולת של ריצ'י לעבור מסתם בחורה גמדה עם מצח גבוה מדי לאישה כובשת, אבל לא ארחיב בכדי לא להרוס.

לסיכום, בהחלט לא מדובר ביצירת מופת וגם לא בסרט הטוב ביותר של וויליאמסון וקרייבן, אבל מדובר שוב בסרט אימה-קומי לנוער, שמספק בילוי קליל ומהנה. לא ניתן לומר אפילו את זה על הרבה ניסיונות שהיו בשנים האחרונות לסרטי אימה מסוג זה. זהו ללא ספק אחד הטובים שבהם, גם אם הוא אינו חף מבעיות. אני מהמר שקהל רב ובעיקר הנוער ירוץ לסרט. אני מאמין שמי שידע מראש באיזה סוג אימה מדובר ויתאים ציפיות, יהנה מאוד, גם אם הוא לא ידע כמוני בדיוק להסביר למה הוא נהנה. מומלץ בחום בעיקר לנוער ולאוהבי סרטי האימה וה B-Movies.

ציון: 7.5 מתוך 10    

אי המלצה על סרט חדש - משחקים נסתרים

סרט שהגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע, מותחן אימה בכיכובם של רוברט דה-נירו ודקוטה פנינג

להלן ביקורתי

שם הסרט: משחקים נסתרים Hide and Seek

במאי: ג'ון פולסון

שחקנים: רוברט דה-נירו, דקוטה פנינג, פאמקה יאנסן, אליזבת שו, איימי אירווינג

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

דייויד קאלוויי (רוברט דה-נירו), הוא פסיכולוג שחיי הנישואין שלו התדרדרו, אשתו התאבדה והוא נשאר לבדו עם בתו הקטנה אמילי (דקוטה פנינג). דייויד מחליט לעבור מהעיר הגדולה אל ישוב שקט באפסטייט ניו-יורק, כדי שבתו הצעירה תוכל להשתקם מההתאבדות המסתורית של האם. אמילי מוצאת מפלט בחבר דמיוני בשם צ'ארלי מיד לאחר המעבר ומסרבת להתרועע עם ילדים מהאזור, מה שמדאיג עוד יותר את אביה. כאשר מתחילים לקרות דברים מוזרים בבית ואמילי מאשימה את צ'ארלי, הכל מתחיל להסתבך ודייויד מנסה לחקור את פשרו של החבר הדמיוני של בתו ואת מצבה הנפשי של בתו.

דבר הפסיכופט:

מותחן אימה בכיכובם של רוברט דה-נירו ודקוטה פנינג, בתפקיד הילדה המוזרה והרדופה, שגם זכתה לצבע שיער שחור, שישלים היטב את הדמות, יכול להישמע מבטיח. הבעיה של הסרט הזה היא שהוא נופל לבור המיחזור האינסופי של מותחני האימה ההוליוודיים. אין בסרט הזה שום דבר חדש. המתח והאימה ברובו הגדול של הסרט נעשים ע"י המשחק הטוב והפסקול, כאשר ההתרחשות עצמה די משעממת. די נמאס מסרטים בסגנון הזה, שמשתמשים במניפולציות עלובות על מנת להפחיד את הצופים. מי שמחפש סיפור מפחיד או מקורי, לא ימצא אותם בסרט הזה. כמו ברוב הסרטים הללו, רק לקראת הסוף קורה משהו וגם אם זה מצליח להפתיע, זה פשוט לא מספיק. לא ברור לי מה קרה למותחני האימה בשנים האחרונות. האם הם באמת חושבים, שאותה נוסחה של סרט שמורח ומורח את הצופים עם מתח "מדומה" שרובו נוצר בפסקול, קצת אימה בסופו ואולי גם הפתעה ואנחנו מרוצים ? אז זהו שבעיני זה לא מספיק. הסרט הזה מצליח לשעמם כמעט לכל אורכו, כאשר עליית האימה בשלביו המתקדמים של הסרט, נראית טוב רק בהשוואה לדלותו של שאר הסרט. דקוטה פנינג עם השיער השחור נראית מצמררת, אבל גם זה לא יותר מעוד בחירה טובה שלא מצילה את הסרט, אני מקווה בשבילה שהצבע כבר ירד, כי היא נראית נורא ככה. רוברט דה נירו פשוט מתבזבז על מותחני האימה העלובים והנוסחתיים האלו וממשיך את הנפילה מסרטו הקודם "שיבוט מסוכן Godsend". לסיכום, מי שממש אוהב את הנוסחה השחוקה של הסרטים הללו, יכול למצוא עניין כלשהו בסרט, מי שרוצה מותחן משובח עם סיפור מעניין, שיחפש סרט אחר. מותחן משעמם, סיפור מרוח ומתח ואימה "מדומים" בלבד. עדיף לוותר.

הערה חשובה: הסרט הופץ עם שני סופים שונים. כלומר, בחלק מבתי הקולנוע רואים סוף אחד ובחלק את השני. שיהיה ברור שלא מדובר במשהו מהותי בסוף, ההפתעה היא אותה הפתעה רק שינו טיפה את מה שבא אחרי, את סיכום הדברים. לדעתי המפיצים הבינו שאין בסרט הזה כלום מעבר לסוף ושגם הוא לא משהו, ע"י התרגיל הזה, הם יצרו ציפייה למשהו גדול ותאמינו לי שזה לא משהו כזה מדהים...

ציון: 3 מתוך 10   

המלצה על סרט - פפראצ'י

סרט שהגיע לפני כשבוע לספריות הDVD בגרסא מתורגמת לעברית

להלן המלצתי

שם הסרט: פאפרצ'י Paparazzi

במאי: פול אבאסקל

שחקנים: קול האוזר, טום סיזמור, דניאל באלדווין, בלייק מייקל בריאן, קווין גייג', דניס פארינה, רובין טאני

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

בו לאראמי (קול האוזר) הוא כוכב עולה בסרטי אקשן הוליוודיים. הפרסום מביא איתו גם את אובדן הפרטיות ואת הצורך להתמודד עם עדר צלמי פאפרצ'י שלא בוחלים בשום דבר על מנת להשיג את התמונות הפולשניות לחייו של הכוכב. לאראמי שקצת חדש בעסק, מגיב באלימות כשצלם מושחת ותאב בצע בשם רקס הארפר (טום סיזמור), מצלם את בנו הקטן, מה שגורם להסתבכות משפטית. לאראמי מבין עם מי יש לו עסק ומבין שבגלל הזרקורים, הוא לא יכול לעשות כלום בנידון. ההתנגשות הראשונית הופכת למאבק אישי וכאשר הארפר וחבריו פוגעים גם במשפחתו של לאראמי, הוא מחליט להוריד גם הוא את הכפפות ולהחזיר לצלמי הפאפרצ'י באותה המטבע. מי יצא כשידו על העליונה, חכו ותראו.

דבר הפסיכופט:

את היתרונות בלהיות שחקן מצליח, אין צורך להסביר, אבל על החסרונות ובעיקר על אובדן הפרטיות, ממעטים לדבר. נוסיף לזה צלמי פאפרצ'י, שיודעים שצילום פולשני במיוחד, שתופס את השחקן ברגע מביך או אישי מאוד או כל דבר דומה, יביא להם הרבה כסף ומדובר כבר בחבית נפץ של ממש. הקיום של צלמי הפאפרצ'י תלוי בהשגת תמונות כאלו וברור שהם יהיו מוכנים ללכת רחוק ואולי אף לחצות את הקו בין תעוד לבין יצירת המצבים בעצמם. בדיוק על בסיס זה, הופק הסרט פאפרצ'י. בו לאראמי הוא כוכב עולה ומהר מאוד הוא מבין שיחד עם הפרסום, הכוח והכסף, עליו ללמוד להתמודד עם גדודי הפאפרצ'י. הסרט עוסק בקבוצת צלמים ובראשם ברקס הארפר, שהולכים רחוק מאוד עם המשימות שלהם, עד כדי עבירות שונות, שמטרתן להדיח את הכוכבים לעשות משהו שיהיה שווה צילום ויביא להם את הכסף הגדול.

מהר מאוד נוצרת בסרט יריבות אישית בין לאראמי לבין האוזר וחבריו ולאראמי, שלא סתם בחרו שהוא יהיה דווקא כוכב אקשן, מחליט להוריד את הכפפות ולהגיב בכוח. הסרט כולו הוא מאבק אלים בין הכוכב ובין הצלמים, באקשן ומתח קצביים והמון ארועים בזה אחר זה, כאשר השאלה היחידה היא, מי האחרון שישאר לעמוד. התסריט הוא מרכז הסרט. לא מדובר ביצירת אומנות, והתסריט קצת צפוי לפרקים, אך עדיין מדובר במותחן טוב, קצבי ומהנה. הסרט נראה קצת מיושן בכל הנוגע לעיצוב ולמראה הכללי שלו וגם הסיפור הוא לא שיא התחכום, אבל הנושא המעניין של צלמי הפאפרצ'י, שלא עסקו בו יותר מדי בקולנוע, מצליח להחזיק את הסרט.

לסיכום, מותחן עם סיפור מעניין, קצב טוב ותסריט מתוחכם מספיק בשביל לשמור על עניין. אמנם הסרט נראה כמו רבים לפניו, אך עדיין מדובר בסרט מומלץ לבילוי קליל.

ציון: 7 מתוך 10    

המלצה חמה על סרט חדש - מיליון דולר בייבי

האמת שאחרי טקס האוסקר 2005, כולם כבר שמעו על הסרט הזה שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (קלינט איסטווד), השחקנית הראשית (הילארי סוואנק) ושחקן המשנה (מורגן פרימן). הסרט הגיע לבתי הקולנוע בארץ, ממש לפני האוסקר, בסוף השבוע האחרון

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: מיליון דולר בייבי Million Dollar Baby

במאי: קלינט איסטווד

שחקנים: קלינט איסטווד, הילארי סוואנק, מורגן פרימן, מייק קולטר, לוסיה ריג'קר, בריאן פ. אובריאן

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

פרנקי דאן (קלינט איסטווד), הוא מאמן אגרוף מזדקן שבתו היחידה מתנכרת לו. המוטו שהוא מעביר למתאגרפים שלו הוא "תמיד תגן על עצמך", כאשר בפועל, הוא זה שלא מצליח להשתחרר מהמגננה התמידית ובגלל משקעי העבר, הוא מגן על המתאגרפים שלו עד כדי כך שהוא גם מונע מהם להתקדם אל עבר השיא. פרנקי מנהל מכון אגרוף רעוע למדי, שם עובד עבורו בתור שרת, אדי 'סקראפ' דופרי (מורגן פרימן), מתאגרף עבר שחור, שפרנקי היה עוזר המאמן שלו והגיע איתו עד התחתית. החברות שלהם עמוסה במשקעי העבר, אך אותם משקעים הם גם אלו שהופכים אותה לחזקה ואמיתית כל-כך. יום אחד פונה אל פרנקי לעזרה, בחורה בשם מגי פיצג'רלד (הילארי סוואנק), ששואפת להיות אלופת העולם ומבקשת שהוא יאמן אותה. פרנקי מסרב ואומר שהוא לא מאמן נשים. אבל סירוב קטן כזה לא יעמוד בדרכה של מגי, שהנחישות שלה והעקשנות שלה גורמות לה להופיע במכון האגרוף עוד למחרת. מגי מסרבת להרפות ונחושה שפרנקי הוא היחיד שיכול להוביל אותה לאליפות. העקשנות והנחישות של מגי, גורמות לפרנקי להישבר לאט לאט ומצליחות לקנות לה גם מקום בליבו. האם פרנקי ומגי יוכלו להגשים את חלומה של מגי והאם פרנקי סוף סוף, יוותר על ההגנות שלו, דווקא כאשר מדובר באישה, פגיעה בהרבה מהמתאגרפים הקודמים שלו? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

חשוב להתחיל ולומר שהסרט הזה אינו סרט איגרוף. האיגרוף אמנם לוקח חלק חשוב בדרמה הזו, אך הנושא האמיתי של הסרט הוא האנשים מאחורי עולם האגרוף והמשקעים והסיטואציות האנושיות, שהם עוברים כתוצאה מהמעורבות זה בחיי זה ומההתעסקות בספורט האכזרי הזה. 

פרנקי דאן, גיבור הסרט, הוא שועל קרבות ותיק, בדיוק כמו הפרסונה של קלינט איסטווד עצמו, שמשחק בתפקיד זה בסרט. פרנקי כבר ראה ושמע הכל ולמרות שהוא לא יכול לראות חיים אחרים מחוץ לאגרוף, גם חייו בתוך עולם האגרוף, אחרי כל מה שהוא עבר שם ובחייו הפרטיים, מלאים במשקעים והוא מוצא את עצמו סגור ובמגננה מתמדת, בדיוק כפי שהוא מלמד את המתאגרפים שלו. יום אחד, מגי פיצג'רלד (הילארי סוואנק) נכנסת לחייו, אישה צעירה ונחושה ,שמצליחה לשנות את חייו ולאט לאט, בהדרגה, נוצרת ביניהם מערכת יחסים מיוחדת ומרגשת. דווקא האישה הזו, שלא התאמנה מעולם בצורה מסודרת, שגילה המתקדם (31), הוא גיל בו רוב המאגרפים כבר נמצאים מעבר לשיא, מצליחה לפתוח איזה דלת נסתרת בליבו של שועל הקרבות הזקן ולהחזיר אותו מאותו מקום לא ברור, אליו הוא בחר לברוח. מגי שחייה היו קשים מנשוא, שמשפחתה התנכלה לה והרחיקה אותה, מוצאת מפלט דווקא בעולם האיגרוף והאימונים והמטרה שהציבה לעצמה, מספקים לה את האושר היחידי בחייה האפורים. למגי יש את אותו נשק, שאי אפשר ללמד מתאגרפים, את הלב הרחב והניצוץ הפנימי, אותו נשק שעוזר לה גם לשבור את ליבו הסדוק והמקומט של פרנקי.

התסריט של הסרט, שנכתב ע"י פול האגיס, מבוסס על "חבל שרוף", קובץ סיפורים קצרים על עולם האגרוף, שנכתב ע"י פ. אקס טול. התסריט הזה הוא ללא ספק אחד התסריטים המוקפדים ביותר, שראיתי בשנים האחרונות והוא הבסיס העיקרי לסרט הזה (יחד כמובן עם הגאוניות בו רוקח איסטווד את התסריט יחד עם שחקניו). התסריט הזה תפור כמו כפפת אגרוף, על הסגנון המיוחד של סרטיו של קלינט איסטווד, אותן דרמות אנושיות שנבנות לאט לאט, בקצב איטי וסוחף ושמבוססות על משחק מוקפד והמון דיאלוגים מלאי משמעות. גם "מיליון דולר בייבי", מצליח לטוות את הדרמה האנושית של הצד הקשה, הצד המלוכלך ומלא המשקעים והפחדים, שמאחורי עולם האגרוף.

קלינט איסטווד, מצליח שוב, שנה לאחר סרטו הקודם "מיסטיק ריבר", להוציא הופעות מאלפות משחקניו. שון פן וטים רובינס קטפו את האוסקר בשנה שעברה, תחת ניצוחו של איסטווד ושנה לאחר מכן הילארי סוואנק ומורגן פרימן זוכים בצדק בפסלון משלהם. במאי שמצליח להוציא כל-כך הרבה מהשחקנים שלו, לא פלא שהוא זוכה באוסקר ואחרי הצפיה בסרט היה ברור לי שהוא ראוי לו בהחלט ושרק הופעה מאלפת באמת של ג'יימי פוקס בסרט "ריי", מנעה ממנו אוסקר כשחקן. משחקו בסרט מזכיר את הסרט הקודם, שזיכה אותו באוסקר לבמאי הטוב ביותר, "בלתי נסלח". ראוי לומר שגם התסריט של פול האגיס זכה במועמדות מוצדקת לאוסקר.

הסרט "מיליון דולר בייבי" אינו מתאים לכל אחד. מדובר בדרמה אנושית, מרגשת מאוד, אך גם איטית מאוד. מי שמחפש דרמת ספורט קצבית, לא ימצא אותה בסרט הזה. הסרט, שאורכו מעל לשעתיים, הוא סיפור על תהליך נפשי ואנושי, שהמפגש בין מאמן זקן ומיואש ובין מתאגרפת נחושה ובעלת לב ענק מוליד. במהלך הסרט אנחנו עוברים עם שני גיבורי הסרט, את אותו תהליך היפתחות ושינוי שהם עוברים. בעוד פרנקי לומד להיפתח ולהוריד מגננות, מגי הופכת למכונת מלחמה כמעט מושלמת ומקבלת הזדמנות ללכת עם פרנקי לעבר החלום הגדול שלה ולהכניס קצת אור לחייה. הגדולה של הסרט היא, שבסופו אנו מבינים שהסיפור של הסרט הוא לא משהו מיוחד שלא ראינו קודם לכן, אבל הצורה הנוגעת ללב והמרגשת שבה הוא הועבר לנו, היא יוצאת דופן ואנו יוצאים מהסרט בתחושה חזקה, שחזינו במשהו גדול. זהו סרט שמצליח לגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר שלנו ומצליח להעביר לנו סיפור אנושי ומרגש, כזה שללא ספק יקנן במוחכם עוד ימים רבים אחרי הצפיה בסרט. אינני אדם רגשן מטבעי, אך הסרט הזה הצליח לנגוע לליבי, לרגש ולהשאיר אותי עם המון חומר למחשבה. יותר מזה קשה לבקש מסרט.

אינני בטוח שזהו סרטו הטוב ביותר של קלינט איסטווד, אישית אהבתי את מיסטיק ריבר יותר. עדיין, מדובר באחד מהסרטים המיוחדים והנוגעים ביותר ללב, שיצאו השנה ובעוד יצירת מופת קולנועית מבית היוצר של קלינט איסטווד שבגילו המופלג (74), סוחב את כל המטען הקולנועי שלו לתוך סרטיו וזה ניכר בעיקר ביכולתו להוציא מעצמו ומשחקניו כל-כך הרבה. הויזואליות של הסרט, הפסקול, זוויות הצילום, צילומי הקרבות המדהימים ובעיקר אותה אווירה קודרת שמלווה את הסיפור האנושי, משלימות באומנותיות רבה את הסיפור הנוגע ללב.

לסיכום, נשאר רק להסיר את הכובע בפני קלינט איסטווד ובפני הילארי סוואנק, שנותנת פה את הופעת חייה, הופעה טובה בהרבה, מאותה הופעה קוריוזית משהו בסרט "בנים אינם בוכים", שגם היא זיכתה אותה באוסקר. הפיכתה של סוואנק לכזו שרירית במהלך הסרט, מזכירה שוב, ששינויים פיזיים עוזרים לקבל אוסקר (כמו למשל שרליז ת'רון על "מונסטר"), אבל בסרט הזה, זהו לא העיקר והמשחק שלה באמת מדהים. אם טרם הבנתם, מדובר באחת מהדרמות האנושיות הרגישות והבנויות כהלכה שראיתי, דרמה שמתובלת בהמון אומנותיות ובקטעי קרבות מרתקים. הסרט הזה כל כך מורכב ועם זאת עשוי בצורה כה מופלאה, שסביר להניח שגם בביקורת ארוכה יחסית, לא הצלחתי לגעת בכל הרובדים שלו. סרט שחובה לראות. תרוצו !

ציון: 9 מתוך 10    

המלצה על סרט חדש - וודסמן

סרט חדש ושנוי במחלוקת בכיכובו של קווין בייקון. הסרט הגיע לפני כשבועיים לבתי הקולנוע

להלן המלצתי

שם הסרט: וודסמן The Woodsman

במאית: ניקול קאסל

שחקנים: קווין בייקון, קיירה סדג'וויק, איב, מוס דאף, בנג'מין בראט, דויד אלן גריר, ג'ינה פיליפס

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

סרט הבכורה של הבמאית ניקול קאסל הוא גם אחד הסרטים השנויים ביותר במחלוקת לשנת 2004. מדובר בסרט שעורר רעש רב בפסטיבל סאנדנס בעקבות הדרך האנושית שבה הוא מתאר את סיפורו של וולטר, פדופיל שהורשע בהטרדה מינית של ילדות קטנות. אחרי שתים עשרה שנים בכלא, משתחרר וולטר מבית הכלא והוא מחליט לנסות לשקם את חייו. הוא מוצא עבודה במחסן עצים בו הוא עבד בעבר, מוצא דירה קטנה מול בית הספר היסודי ובעיקר ומנסה להתמודד עם המאוויים האפלים שנמצאים תמיד ברקע. וולטר מתיידד עם אשה קשוחה בשם ויקי (קיירה סדג'וויק) שמבטיחה לא לשפוט אותו על עברו.

דבר הפסיכופט:

קווין בייקון הנפלא, כבר השתתף בסרט שהטרדות מיניות במרכזו, בסרט הנפלא "סליפרס". עכשיו הוא צריך לעמוד בתפקיד האיש הרע, הסוטה, שהטריד מינית ילדות קטנות. הסרט מתחיל מהנקודה שבה הוא בעצם סיים לשלם את חובו לחברה במשך 12 שנותיו בכלא והוא מנסה להקים לעצמו חיים חדשים, תוך בדיקה האם אותה חברה, כולל משפחתו ושותפיו לעבודה, יכולה לקבל אותו והאם הוא עצמו יכול להמשיך הלאה ולשים את "מחלתו" מאחור. על אף שקווין בייקון נתן בעברו, לא מעט הופעות מדהימות והוא נחשב כשחקן שיכול לעמוד בתפקידים מורכבים, נראה כי זהו אולי התפקיד הטוב והעמוק ביותר שלו והוא נותן בסרט הזה הופעה סוחפת ומרתקת. לא מעט סרטים נעשו על נושא ההטרדה המינית והפדופיליה, אבל זהו אולי הסרט הראשון, שמנסה לתת לנו את הצד של המטריד, מבלי להפוך אותו למפלצת. וולטר הוא אדם חולה, שמנסה להשאיר את עברו מאחור והסרט מראה לנו את ההתמודדות הקשה עם הסביבה, עם המשפחה, עם החברים לעבודה ועם המשטרה כמו גם עם השדים הפנימיים בצורה רגישה ומציאותית מאוד. שאלת הפדופיליה עולה בצורה מציאותית הרבה יותר מבעבר, דרך אדם שמנסה להשתחרר ממנה והסרט מצליח לעורר הזדהות איתו, דווקא בגלל שאותו שד נורא, נמצא שם כל הזמן. וולטר לא מכחיש לרגע את משיכתו המינית לילדות, השאלה היא אם הוא יכול לשלוט בה ולנהל קשרים בריאים עם מבוגרים. אחד הדברים שאהבתי בסרט, מלבד כמובן הגישה המאוד נאורה ומציאותית לנושא הפדופיליה, הוא העובדה שהסרט לא מנסה לזעזע את הצופים בכוונה על מנת למשוך אותם, אלא מציג לנו התרחשות טבעית ורגועה בהרבה, דרכה עוברים אותם מסרים. אין צורך בזעזוע חזותי, על מנת להיות מודע לפדופיליה שקיימת שם כל הזמן בסרט. אין ספק שיש תחושה מעיקה ומזעזעת בזמן הצפיה, דווקא בגלל שהסרט מצליח ליצר אמפתיה, לאדם שהטריד מינית ילדות קטנות, מה שגם גרם ללא מעט ביקורת על הסרט. לדעתי זוהי גישה הרבה יותר מציאותית לנושא. קל לגרום לנו לחשוב שהפדופיל הוא מפלצת, הרבה יותר קשה, להתייחס לזה כאל מחלה, ליצור כלפיו אמפתיה ולהראות את הניסיונות הכנים של וולטר להשתקם. האם החברה שלנו, או יותר נכון הצופים מוכנים לזה, יותר מאשר סביבתו של וולטר מוכנה לזה, זו השאלה האמיתית. ללא ספק זהו סרט מעורר מחשבה, שמשאיר את הצופים עם מטען רגשי כבד, אך חשוב. לסיכום, ברור שיהיו אנשים שיתנגדו ל"נורמאליות" שהסרט מציג בה את הפדופיליה, אבל מדובר בסרט עמוק, סוחף וטעון ובהופעה מדהימה של קווין בייקון. מומלץ בחום.

ציון: 8 מתוך 10