המלצה על סרט - הדייט שלי לחתונה

קומדיה רומנטית, שכבר מוקרנת במשך כחודשיים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ

להלן המלצתי

שם הסרט: הדייט שלי לחתונה The Wedding Date

במאית: קלייר קילנר

שחקנים: דברה מסינג, דרמוט מלרוני, הולנד טיילור, איימי אדמס, ג'ק דאבנפורט, שרה פאריש

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

קומדיה רומנטית המבוססת על רב מכר של אליזבת יאנג.  קאט (דברה מסינג) היא רווקה עצמאית ומצליחה, שעדיין מתקשה להתגבר על עזיבתה ממש לפני החתונה, בלי שום הסבר של ממש, ע"י הארוס שלה. כאילו זה אינו מספיק, אחותה מחליטה להתחתן ועל קאט לנסוע לבית הוריה בלונדון ולהשתתף בחתונה, כאשר האקס שלה עומד להיות גם בחתונה. קאט שלא רוצה להגיע לבדה לחתונה ולהראות מסכנה מול כל האורחים והאקס שלה, מחליטה לשכור את שרותיו של ניק (דרמוט מאלרוני), "נער ליווי" שיעמיד פנים שהוא חבר שלה, שיחסוך ממנה את כל הרחמים ובאותה הזדמנות יגרום לאקס שלה לקנא. כיצד ייגמר מפגש טעון זה, את זה תראו בסרט...

דבר הפסיכופט:

קומדיות רומנטיות הן ז'אנר שרבים מחשיבים לנחות, רק מתוך מדד אומנותיות מוטעה. עם כל הכבוד ואני אגיד את זה עוד פעמים רבות עד שזה ייקלט, אין לסרטים האלו שום יומרה אומנותית. המטרה של הסרטים האלו היא לעשות כיף, להצליח להצחיק או לרגש ובעיקר לעורר את אותו חלק רומנטי שנמצא בתוך חלק מהאנשים. זו גם הסיבה שרוב הסרטים האלו די חוזרים על אותה נוסחה מאוד שחוקה ונבדלים בעיקר ביכולת לשנותה ולו במעט או לספק תסריט שנון. דבר נוסף שמבדיל בין הסרטים הנ"ל הוא הקסם אותם הם מצליחים לייצר על המסך, שתלוי בעיקר בכימייה בין השחקנים. דווקא בגלל שקשה לשחק בתוך נוסחה די שחוקה, לאחר כל כך הרבה קומדיות רומנטיות שנעשו, זוהי בהחלט לא משימה פשוטה להוציא סרט מוצלח בסגנון זה.

הסרט, "הדייט שלי לחתונה", ניחן במרכיב אחד חשוב, שמצליח להרימו במקצת מעל הנוסחה והוא הכימיה בין השחקנים. דברה מסינג הנפלאה מ"וויל וגרייס" ודרמוט מאלרוני, שללא ספק לוהק לסרט גם בגלל תפקידו הידוע ב"חתונה של החבר שלי", הם אותו מרכיב שמייצר את ההנאה בסרט. הכימיה ביניהם פשוט נפלאה ומצליחה לייצר גם המון הומור, פשוט אבל מהנה. העובדה ששניהם כל כך מתוקים ויפים לא מזיקה כמובן.

למרות שהתסריט אינו נסוג מהנוסחה השחוקה של הקומדיות הרומנטיות וכבר מהתקציר די ברור מה יקרה, הסרט מצליח להתגבר אפילו על זה שהוא מבוסס על אחת הקלישאות הידועות ביותר, הרווקה שלא רוצה לבוא לבדה לחתונה. למרות כל הנאמר לעיל, הסרט מצליח לעמוד במטרה הפשוטה ביותר של הקומדיות הרומנטיות ולספק סיפור רומנטי, אולי לא הכי מרגש שראיתי, אבל בהחלט לא קיטשי או סכריני מדי. הקסם של שני השחקנים וההומור הטוב שמשולב בתסריט, מספקים חוויה קלילה ומהנה של צפייה בלתי מחייבת, בדיוק מה שמחפשים בקומדיה רומנטית.

לסיכום, קומדיה רומנטית טיפוסית למדי. השילוב של הכימיה בין השחקנים, עם הומור ועם סיפור קליל עם מידה נסבלת של קיטשיות, הופכים את הסרט לחוויה קלילה, מהנה ואופטימית, לאוהבי הז'אנר. הרבה יותר מזה, אי אפשר לבקש מקומדיה רומנטית. כמובן שאפשר בקלות לחכות לDVD.

ציון: 7 מתוך 10    

אי המלצה על סרט חדש - בוגימן, קורותיו של הרמטכ"ל

הסרט בוגימן, הגיע לאקרנים השבוע אבל אפשר להשיגו גם בDVD מתורגם לאנגלית

להלן ביקורתי

שם הסרט: בוגימן Boogeyman

במאי: סטפאן טי. קאי

שחקנים: בארי ווטסון, אמילי דשנל, לוסי לולס, סקיי מקול ברטוסיאק, רובין מלקולם, טורי מוסט, אנדרו גלובר

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

טים הוא בחור צעיר ומצליח בשנות העשרים לחייו, יש לו עבודה קבועה וחברה שאיתה הוא רוצה למסד את הקשר. אבל זיכרונות ילדות מפחידים ומשתקים תוקפים אותו כל פעם מחדש. בילדותו, אביו היה מספר לו סיפורים מפחידים שלאט לאט פיתחו אצלו פחדים מהחושך ואמונה כי בארונות מסתתרת מפלצת. כאשר הוא היה בן שמונה, אירע אירוע טראגי ששינה את חייו. פחדיו הנוראיים ביותר התממשו, כאשר אביו נחטף על ידי דמות מסתורית ומפחידה לתוך ארון חדר השינה. מאז אותו לילה טראגי טים לא שמע מאביו. מותה של אמו, מאלץ אותו לחזור אל עיר הולדתו שם הוא מחליט להתעמת עם זיכרונות הילדות ועם הבית ששינה את חייו.

דבר הפסיכופט:

סרט אימה טיפוסי, שאפשר לתאר את עלילתו בכמה משפטים, שיישמעו לכם מאוד מוכרים. למה מוכרים? כי הם מתארים עוד כמה עשרות סרטי אימה שראיתם. זה הולך פחות או יותר כך: ילד צעיר, מפחד מהחושך וממפלצת שלכאורה קיימת רק בסיפורים. יום אחד מסתבר שהמפלצת קיימת והיא פוגעת באחד מבני משפחתו, בדרך כלל באחד מהוריו. הסרט חוזר אל אותו ילד, לאחר כ15-20 שנים ומראה שהוא עדיין מלא פחדים ועדיין רדוף על ידי אותה מפלצת כאשר כולם חושבים שהוא השתגע. מה שנשאר לראות זה האם הוא יצליח להיפטר מהמפלצת או שהיא תשיג גם אותו. תשננו את הסיפור הזה ותוכלו בקלות להיות תסריטאים בהוליווד.

נכון שסרטי אימה, מסתפקים בדרך כלל בעלילה פשוטה, עם איזשהו סיפור אגדתי על מפלצת וגיבור או חבורה שנרדפים על ידיה, אבל עדיין, יש בדרך כלל ניסיון לחדש ולו במעט. הסרט בוגימן, לצערי הרב, הולך בדיוק בכיוון ההפוך ולא סוטה אפילו במעט מאותה נוסחה שחוקה, שבקושי עובדת. מילא להעתיק נוסחה מצליחה, אבל להעתיק משהו כל-כך שחוק ולא מפחיד, זה די מיותר. בדרך כלל, המדד שלי לסרטי אימה טובים, מלבד מבחן המקוריות, הוא האם הסיפור עצמו מפחיד או שרק הפסקול אחראי להפחדה. גם במבחן זה, הסרט בוגימן נכשל ובגדול. גם יחסית לאותה נוסחה שחוקה, הסרט בוגימן לא מצליח לבנות שום מתח או אימה של ממש, בעזרת הסיפור והרגעים היחידים, שאמורים להפחיד הם הבזקים של חזיונות של הגיבור, דמויות שחולפות ברקע ובעיקר קפיצות בפסקול.

אם ברצונכם לראות דוגמה טובה, שהנוסחה הזו כבר הייתה בשימוש ושהיא יכולה גם לעבוד, אני ממליץ לכם לראות את הסרט חשיכה נופלת, סרט מוצלח בהרבה מהסרט הזה. בסרט ההוא, הייתה אינטנסיביות משכנעת בעלילה ומשחק טוב בהרבה ועל כן האימה הועברה היטב לצופים. למרות עלילתו הדי שגרתית, מדובר בסרט אימה אפקטיבי ביותר. בסרט בוגימן, הכל רגוע מדי. הגיבור לא נראה מפוחד או רדוף במיוחד. רוב הזמן אנחנו אמורים להבין שהוא עדיין מפחד, כאשר הוא קופא מול הארון. ידוע כי על מנת ליצור אימה, יש להביא את הצופים לעשות השלכה מן הגיבורים במסך, על עצמם ולעורר את הפחדים החבויים שלהם. המשחק בסרט אינו משכנע ודמותו של הגיבור חנונית ומופנמת מדי, לעומת דמויות רדופות של ממש, שאנחנו מכירים מסרטי האימה הטובים. לבטח היא אינה מצליחה להעביר לנו שום סוג של פחד.

לסיכום, סרט אימה שגרתי מדי, שלא מצליח לחדש בכלום ובעיקר לא משכנע, שיש טעם באמת לפחד, בזמן הצפייה. הדבר היחידי שמצאתי חיובי בסרט, זה האנלוגיה המצחיקה שלו לשמו של הרמטכ"ל היוצא בוגי, אבל זה לא יותר מקוריוז קטן, שמצאתי ברגעי הייאוש מהסרט. מדובר בסרט אימה, שברור מראש לכולם מה יקרה בו ומנסה להפחיד בעזרת הפסקול בלבד. אם אתם ממש חייבים לראות סרט אימה, עדיף שתקחו את הסרט שהזכרתי בביקורת. הסרט הזה מיותר, אל תבזבזו עליו את זמנכם.

ציון: 2 מתוך 10   

סטיות ביזאריות מפוספסות - תאומי הדיסקו

סרט שהציג בבתי הקולנוע אבל לא זכה לתשומת לב של ממש. הסרט הגיע לא מזמן לספריות הDVD בגרסא מתורגמת לעברית.

להלן ביקורתי

שם הסרט: תאומי הדיסקו Disco Pigs

במאית: קירסטן שרידן

שחקנים: סיליאן מרפי, אליין קאסידי, בריאן פ. אוברייאן, אלינור מת'בן

שנת הפקה: 2001

תקציר הסרט:

סרט שמבוסס על מחזה של אנדה וולש ומספר את סיפורם של פיג וראנט שנולדו באותו היום, באותו בית חולים ובאותה השעה - הם תאומים לכל דבר חוץ מבדם הזורם בעורקיהם. השניים לא ניתנים להפרדה מרגע לידתם, טלפטיים אבל הקשר שביניהם מוביל לעשיית פשעים ואלימות. ימים ספורים לפני יום הולדתם ה-17 האיזון הכל מתחיל להשתנות כאשר ה"אח" מתחיל להרגיש בעלות על "אחותו".

דבר הפסיכופט:

אמנם פיג וראנט, אנים ממש אחים, אך כבר מלידה יש ביניהם קשר כמו שיש בין תאומים וללא ספק הרובד הנוסף של הסרט הוא להתייחס אליהם כאל אחים לכל דבר. הקשר בין ה"אחים", הוא טלפתי בצורה קיצונית, אך אין מדובר בקשר מתקתק ואוהב ומהר מאוד אנו מגלים ששניהם מאוד חובבים מעשי קונדס, מעשי פשע קטנים ולא מעט אלימות, מה שבדיעבד גורם לרצון להפריד בין השניים. ללא כל ספק, החלק הראשון של הסרט, בו מציגים את אותו קשר הדוק, הוא מהטובים והמעניינים שראיתי והוא מצליח ליצור תחושה של משהו גדול וביזארי באוויר.

הבעיה היא בהמשך הסרט, שם לדעתי הוא מפספס את הפוטנציאל. הסרט מושך יותר מדי את הקטעים, שבהם מוצגים לנו המעשים הביזאריים והאלימים של השניים. בשלב מסוים, כאשר מנסים להפריד בין השניים, משמעות הדבר עבורם היא, כאילו קטעו חלק בגופם. למרות הציפייה לאינטנסיביות גדולה יותר, בשלב זה הסרט מתפזר מאוד, מאבד אמינות ולמרות כמה סצינות טובות, גם מאבד מעוצמתו ומהמתח שהיה באוויר. בכלל, במקרה של הסרט הזה, הייתי מצפה לסוג מסויים של פואנטה או שהסרט יוביל לאנשהו, אבל זה פשוט לא קורה וחבל.

עובדה זו, שהסרט לא מצליח לשמור על האינטנסיביות אותה הוא יצר בתחילתו, אלא מגיע לנקודה מסויימת ומשם מתפזר, היא שגורמת לדעתי לכשלונו היחסי של הסרט. בהמון מקומות השוו את הסרט לסרטו הנפלא של פיטר ג'קסון, "יצורים שמיימיים". אין ספק שיש המון קווים משותפים בין שני הסרטים, אך העלילה פה מצליחה כאמור, לאבד את המתח שנוצר בראשיתו של הסרט ולכן לא מגיעה לרמתו של הסרט של ג'קסון. הרובד הנוסף שעליו דיברתי, העובדה שהם לכאורה "אחים" והקשר ביניהם נהיה על גבול הסטיה בהתחשב ב"עובדה" זו, לא מצליח ליצור כוח של ממש שירים את הסרט.

קירסטן שרידן שביימה את הסרט, היא בתו של הבמאי האירי הותיק ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית", "בשם האב") .בשנה שעברה, היא זכתה במועמדות לאוסקר על כתיבת התסריט לסרטו של אביה, "באמריקה". אין ספק שרואים ממנה ניצוצות של גדולה בסרט זה שכולל מספר קטעים נפלאים בעיקר בתחילתו. גם השחקנים הראשיים סיליאן מרפי ואליין קאסידי מצליחים ליצור באמינות דמויות מאוד קיצוניות.

היה לסרט הזה המון המון פוטנציאל, בעיקר בסיפור האלים והביזארי ובמתח הרב שמצליחים לבנות בתחילתו, כמו גם התפקידים הטובים שמגלמים שני השחקנים הראשיים. לצערי, הפוטנציאל מתבזבז בהמשך, כנראה בגלל תסריט לא מספיק מוקפד. הסרט כולל כמה סצינות מצויינות, אבל המכלול מפוזר מדי. מי שאוהב סרטים ביזאריים יוכל למצוא הנאה בסרט, אך בסה"כ הוא מצליח לאכזב ואפשר בהחלט לוותר על הצפייה בו.

ציון: 5 מתוך 10   

ביקור ב"עיר החטאים" - ללא כל ספק מאורע השנה

סרט חדש שהגיע לאקרנים בסוף השבוע שעבר, סרט המבוסס על סדרת קומיקס של פרנק מילר.

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: עיר החטאים Sin City

במאים: רוברט רודריגז, פרנק מילר

שחקנים: ברוס וויליס, מיקי רורק, בניסיו דל טורו, אלייג'ה ווד, קלייב אואן, ניק סטאל, רוסאריו דוסון, מריה בלו, מייקל קלארק דנקן, ג'וש הארטנט, מייקל מדסן, בריטאני מרפי, רטגר האוור

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

עיר החטאים, היא עיר לא מוכרת שיכולה להיות ממוקמת בכל מקום, עיר אלימה בה הפשע והאלימות נמצאים בכל מקום והמשטרה מושחתת. בסרט ישנן שלוש אפיזודות שונות, כל אחת מהן מתארת סיפור עקוב מדם ואלים מאוד, המתרחש בעיר החטאים. במרכזו של הסיפור הראשון עומד מארב (מיקי רורק), עבריין ענק מימדים עם פרצוף מושחת ומפחיד, שבגללו אף אישה לא מתקרבת אליו. כשסוף סוף מישהי מסכימה לשכב איתו, הוא מגלה אותה בבוקר מתה במיטתו, בניסיון להפלילו ברצח שלה. הוא יוצא למסע נקמה אלים ואכזרי במטרה להגיע לאחראים. הסיפור השני מספר על שוטר לפני פרישה, בשם הארטיגן (ברוס וויליס). הוא מחליט שעליו להשלים חקירה אחרונה לפני פרישה, וללכוד פדופיל ורוצח סדרתי, שהמשטרה מפחדת לגעת בו בגלל קשריו הפוליטיים. הסיפור השלישי מספר על מקרה מצער, שמאיים להפר את האיזון העדין בו השוטרים לא נכנסים לשכונה שנשלטת בידי הנשים הזונות. גבר אחד בשם דווייט (קלייב אואן), מחליט ללכת עד הסוף בשביל לשמור על האיזון ולהציל את הנשים מפלישה של השוטרים.

דבר הפסיכופט:

פילם נואר - מונח שמשמעותו המילולית היא, קולנוע אפל. בהקשר הקולנועי מדובר בשם שניתן על ידי מבקרים צרפתיים, לז'אנר הקולנועי הרווח בקולנוע האמריקאי של שנות ה40 וה50 של המאה הקודמת. ז'אנר קולנועי זה היה מצולם בשחור-לבן, תוך שימוש בתאורה מאוד נמוכה והמון צללים וצורות של אור וחושך. במרכז העלילה עמד בדרך כלל בלש, שבמקרים רבים גם סיפר בקרינות את הסיפור ואילו הנשים היו ערמומיות, מפתות ורצחניות, מה שכונה "פאם פאטאל". הרבה פעמים סרטי הז'אנר היו עיבוד לספרות זולה, העלילה התרחשה באזור התחתית של עיר גדולה וכללה המון אלימות ושפה קשה.

ההקבלה של הסרט הזה לסגנון הפילם נואר ברורה. יש בסרט הזה כמעט את כל המאפיינים שייחדו את סרטי הבלש של שנות ה40-50 של המאה הקודמת. אמנם רק באחת האפיזודות הגיבור הוא בלש אבל בכולן מדובר בזאב בודד, שנלחם כנגד הרע המוחלט, בשלושתן מדובר בסביבה אורבנית, באיזורים המודחקים והמלוכלכים של העיר ובהמון אלימות ושפה קשה. בנוסף, יש שימוש נרחב בקריינות של הגיבור, הנשים הן מפתות ורצחניות ובעיקר הויזואליה כולה, צועקת פילם נואר: עם המראה הכללי האפל של הסרט, עם השימוש בזוויות חדות ובתאורה מודגש והמון גוונים של אור וצל. נגיעות הצבע הן הדבר היחידי ששובר את הסגנון, אבל הן רק מוסיפות עניין ומדגישות עוד יותר את השחור-לבן והאפילה שמסביב.

אי אפשר להתייחס לסרט "עיר החטאים" בלי לדבר על האלימות שבו, שהביאה להגבלת הצפייה בו למעל גיל 18. אין ספק שזהו אחד הסרטים האלימים ביותר שנראו על מסכי הקולנוע. אמנם השימוש בשחור לבן, מזכך את האלימות והופך אותה לפלאקטית וגם הקיצוניות שלה, גורמת לפעמים לגיחוך וחוסר טבעיות עד כדי כך שאפילו צוחקים בקטעים מסויימים, אבל עדיין מדובר בסרט אלים ואכזרי הכולל עינויים, כריתות איברים, מכות, יריות וכל סוג אחר של אלימות שניתן לדמיין. ישנו ביטוי, "אלימות גרפית", שמשתמשים בו לתיאור אלימות בוטה מאוד המוצגת בצורה ישירה. אני חושב שהשם הזה מתאים מאוד, בצורה דו משמעית, לאלימות של הסרט. הן בגלל הצד הבוטה שלה והן כי בעזרת השחור-לבן והדו-מימדיות הקומיקסית, אכן מדובר בהצגה גרפית מאוד של האלימות. גם פה יש שימוש מדליק בצבעים של הסרט, כאשר הדם מקבל בכל פעם צבע מתאים, שעוזר לזכך או להקצין את האלימות לפי הצורך ומדגיש עוד יותר את הדמיון לקומיקס. אין ספק שצריך קיבה עמידה לשם הצפייה בסרט הזה, אך מי שמצליח לצלוח את הסרט לכל אורכו זוכה פה לכמה מקטעי האקשן, המרדפים והקרבות, הטובים ביותר שראיתי, ששוב נראים טוב יותר בשחור-לבן.

מבחינת העלילה, מדובר כאמור בשלוש אפיזודות, שלכאורה כל הקשר ביניהן, הוא שהן מתרחשות באותה עיר מושחתת ומוכת פשע. כמובן שיש גם קשר כלשהו מעבר בין האפיזודות והן לא נבנות כסיפור אחד אחרי השני, אבל את זה תצטרכו לראות בסרט. עדיין, מבחינת העלילה, אין צורך לצפות להרבה יותר מזה. האפיזודות השונות, בעיקר מעבירות את אותה אווירה קודרת ומושחתת.

הדמויות השונות שמופיעות באפיזודות השונות, הינן נפלאות. בראש ובראשונה מיקי רורק, שהתפקיד של מארב המפלצתי והאלים תפור עליו. אחריו, ברוס וויליס בתפקיד הבלש, קלייב אואן המצויין, אלייג'ה ווד וניק סטאל בתפקידים מפתיעים ובניסיו דל טורו בתפקיד מחוספס כתמיד. כולם עושים עבודה מדהימה, שמרשימה עוד יותר, כפי שכבר הזכרתי, בגלל שהיא צולמה כולה באולפן. את הדמויות האחרות, מגלמים הרבה שחקנים מוכרים ובעיקר נשים, שמשחקות דמויות מושחתות ורעות וגם ג'סיקה אלבה, שנמצאת בסרט בעיקר כדי להראות סקסית.

לסיכום, הסרט הזה מקורי ומיוחד בכל הרבדים: בנאמנות הרבה לנובלות הגרפיות עליו הוא מבוסס (שתמונות מהן אפשר לראות למטה), בשיתוף המלא של פרנק מילר, יוצר הנובלות, בעשיית הסרט, בעריכה הבימוי והויזואליה הנפלאה. כמו כן, ביכולת לבנות עולם ומלואו במחשב מבלי לאבד את תחושת הטבעיות (בתוך עולם הקומיקס כמובן), בתאורה, במראה האפל והקודר והשימוש המדהים בשחור-לבן, בנגיעות של צבע ובמגוון משחקים באור וצל.  יש להזכיר גם את תצוגת המשחק הנפלאה, האלימות חסרת הפשרות, האקשן עוצר הנשימה והחיבור הטבעי והבלתי מאולץ בין האפיזודות. בקיצור, כל מילה מיותרת (אם כי השתמשתי הפעם, בלא מעט מילים), מי שעומד באלימות שתוארה פה, שירוץ ויראה בקולנוע. סרט פשוט נפלא, מחיאות כפיים סוערות לפרנק מילר האב הרוחני ולרוברט רודריגז, שרקח פה תבשיל מושלם והצליח להוציא מכל השחקנים עולם ומלואו. לא לפספס, הביקור ב"עיר החטאים" הוא ללא ספק ארוע השנה !

הערה: ודאי רציתם, שאזכיר בשתי מילים את קוונטין טרנטינו, שביים סצינה אחת בסרט. אז הנה שתי מילים: קוונטין טרנטינו.

ציון: 10 מתוך 10    

הנובלות הגרפיות של פרנק מילר

דמויות מתוך סידרת הקומיקס

מהקומיקס אל המרקע

ככה זה צולם

וכמה תמונות לסיום

המלצה חמה על סרט + התנצלות - מלינדה ומלינדה

נתחיל בהתנצלות:

ממש לא מזמן, הספדתי את וודי אלן. נתתי אותו כדוגמא לבמאי עם כשרון מדהים, שכבר מספר שנים ממשיך לעשות סרטים גרועים, שנראים כאילו הוא תקוע בסגנון שפשוט לא עובד כבר. חשבתי בכנות שעדיף היה לו לפרוש. אחרי הצפייה בסרטו החדש עליו אכתוב מיד, אני לוקח את דברי בחזרה ומתנצל. לשמחתי, הכשרון הוא המניה הבטוחה ביותר ולמרות שהסרט הזה הוא עדיין מאוד אופייני לסגנונו של אלן, הוא מצליח להיות מקורי ומודרני יותר והתוצאה מרתקת ונפלאה. צריך לדעת גם לבקש סליחה כשטועים, ולגבי אלן, טעיתי בגדול.

סרט זה, מציג עדיין בקולנוע וניתן להשיגו גם בDVD מתורגם לעברית

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: מלינדה ומלינדה Melinda and Melinda

במאי ותסריטאי: וודי אלן

שחקנים: רדהה מיצ'ל, וויל פארל, אמנדה פיט, קלואי סביני, צ'יווטל אז'יופור, ג'וש ברולין, ג'וני לי מילר

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

סרטו החדש של וודי אלן. ויכוח פילוסופי על הגישה לחיים, מתרחש לו בעת ארוחת ערב, בין חבורת צעירים וביניהם שני מחזאים, האחד מתמחה בקומדיות והשני מתמחה בטרגדיות. במסגרת הויכוח כל אחד מהם מנסה להתמודד עם סיטואציה זהה ומספר סיפור על בחורה בשם מלינדה (רדהה מיצ'ל), אשר מתפרצת לדירה באמצע ארוחת הערב ומפתיעה את היושבים ליד השולחן. כמובן שכל אחד מהמחזאים לוקח את הסיפור למחוזות אליהם הוא רגיל ולאורכו של הסרט אנחנו מתוודעים לשני הסיפורים שנשזרים זה בזה ונבנים במקביל, הסיפור הקומי והסיפור הטראגי של אותה בחורה בשם מלינדה.

דבר  הפסיכופט:

וודי אלן ללא ספק חוזר ובגדול בסרט הזה. העובדה שהוא ויתר על משחק באחד התפקידים הראשיים, עוזרת לסרט להיראות רענן, צעיר ומודרני יותר, למרות שהוא עדיין סרט בסגנונו הפטפטני הידוע של וודי אלן. התסריט השנון, המתוחכם, המורכב והאנושי כל כך, עושה את הסרט, ביחד עם תצוגת משחק נפלאה של רדהה מיצ'ל בתפקיד הראשי ושל המון שחקנים מוכרים וטובים כשחקני משנה בשני הסיפורים השונים. העובדה כי רדהה מיצ'ל מגלמת את דמותה של מלינדה בשני הסיפורים ואילו כל שאר השחקנים משחקים כל אחד בסיפור אחד בלבד, היא בחירה מצויינת, שמדגישה מאוד את ההקבלה בין שני הסיפורים, בעיקר בדמותה של מלינדה. רדהה מיצ'ל שיחקה בעבר, בתפקידים לא בולטים במיוחד, בסרטים "למצוא את ארץ לעולם לא", "נקמה בוערת", "תא טלפון" ועוד, אבל זהו הסרט הראשון בו היא משחקת בתפקיד מרכזי כל-כך. ללא ספק, אחרי וודי אלן, היא האחראית הראשית לטיבו של הסרט והיא נותנת פה הופעה מצויינת ומשכנעת בתפקיד כפול של גיבורה טראגית,  תפקיד מורכב מאוד שדורש דקויות רגשיות. על כך מגיעות לה כל התשבוחות. בהחלט ניכר כי וודי אלן מצליח להוציא הרבה מאוד, מכל השחקנים בסרט.

שני הסיפורים, הטראגי והקומי, נבנים בהדרגה ונשזרים זה בזה, בדומה לסרט המצליח, "דלתות מסתובבות", אם כי פה, השילוב הוא לא רק שני גורלות של הדמות הראשית, אלא מאפיין גם דרכי הסתכלות שונות על אותן סיטואציות בחיים, אותן מייצגים שני המחזאים שמספרים את סיפורה של מלינדה. הגבול בין הקומדיה ובין הטראגדיה בסרטו של אלן, הוא כמו הבחירה על איזה חצי של הכוס להסתכל, חצי הכוס המלאה או הריקה. בנוסף, סגנון הקומדיה של אלן, הוא סגנון מאוד שחור וציני מה שמטשטש כל הזמן את הגבול בין הסיפור הטראגי והקומי, עד כדי שלפעמים קשה להבחין ביניהם. וודי אלן לוקח המון פרטים קטנים ומשלב אותם בשני הסיפורים בצורות שונות כך שהם מזכירים לנו כל הזמן את ההקבלה בין הסיפורים ושוב גם את הגבול הדק ביניהם. ללא ספק באותם דברים קטנים יש מספר שילובים ורעיונות גאוניים, אודות לתסריט הנפלא.

מלבד כמה דקות מתות, הסרט מצליח להיות מעניין מאוד ולעורר כל הזמן מחשבה, גם בגלל הצורך לעקוב בדקדקנות אחר שני הסיפורים במקביל, עד פרטיהם הקטנים וגם בגלל שהכל תפור בתוך סיפור מסגרת על שני מחזאים שמייצגים גישות אחרות לחיים באותו ויכוח פילוסופי שמתחיל את הסרט. בתוך הסיפורים עצמם, וודי אלן משלב את הביקורת האופיינית לו על יחסים בין נשים וגברים, על חוסר תקשורת, על בגידות קנאה ועל עמדות הכוח שכסף מקנה ובעצם יוצר סיפור שיש בו הכל, קומדיה, דרמה, גיבורה טראגית, רומנטיקה ועוד. הסוף של הסרט, הוא לדעתי הדוגמא הטובה ביותר לוודי אלן שהתקדם עם הזמן ומראה על שנינות וחוש נפלא לקצב וליכולת להשאיר אותנו עם חיוך ועם טעם של עוד.

לסיכום, סרט שמדגיש את הגבול הדק בין סיפור טראגי ובין סיפור קומי ומציג לנו גישות שונות להסתכלות על החיים. סרט מעורר מחשבה ושנון שיש בו הכל, רומנטיקה, דרמה, קומדיה והמון דיאלוגים שנונים סרט עם תסריט נפלא ואנושי ומשחק מצויין של רדהה מיטשל בדמותה של הגיבורה הטראגית והטעונה נפשית של מלינדה. הסרט שמחזיר לנו את וודי אלן במלוא כשרונו ויכולתו. מומלץ בחום, בעיקר לאוהבי וודי אלן, אך בהחלט לא רק להם. סרט מרגש שיישאר בראשכם זמן רב לאחר הצפייה.

ציון: 9 מתוך 10    

המלצה על סרט - בלייד טריניטי

הסרט השלישי בסדרת סרטי צייד הערפדים, בלייד, הגיעה לאחרונה לספריות הDVD בגרסא מתורגמת לעברית.

להלן המלצתי

שם הסרט: בלייד טריניטי Blade: Trinity

במאי: דייויד אס. גוייר

שחקנים: ווסלי סנייפס, ג'סיקה ביל, ריאן ריינולדס, כריס כריסטופרסון, פרקר פוסי

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

ווסלי סנייפס חוזר בפעם השלישית לגלם את דמותו של בלייד, חצי ערפד, חצי בן אנוש. המשימה קשה במיוחד כי ערפדים ערמומיים הפלילו את בלייד ועכשיו בלייד צריך להאבק לא רק בערפדים מרושעים אלא גם בשוטרים הבטוחים שהוא האיש שאחראי להרס ולחורבן. בעוד בלייד עסוק בלברוח מהחוק, הערפדים מצליחים לאתר את אבי הערפדים, הערפד הראשון והחזק מכל, הרוזן דרקולה ולעורר אותו מתרדמת ארוכת שנים. ביחד איתו הם מתכננים להיפטר מבלייד, להשתלט על העולם ולהוציא לפועל את "הפתרון הסופי" שיספק להם אספקת דם אינסופית מבני האדם. מול כל האוייבים החדשים, מוצא עצמו בלייד נאלץ להיעזר בחבורת צעירים שגם היא התאגדה על מנת להילחם בערפדים, ביניהם חניבעל קינג (ראין ריינולדס) שהיה בעברו ערפד ואביגייל וויסלר (ג'סיקה בייל) בתו של וויסלר (כריס כריסטופרסון), שעבד עם בלייד לאורך כל השנים (ובסרטים הקודמים)

דבר הפסיכופט:

סרט זה הוא השלישי בסדרת סרטי בלייד. הסרט הראשון "בלייד" יצא בשנת 1998 והסרט השני "בלייד 2" בשנת 2002. הפעם לוקח את שרביט הבימוי, התסריטאי של שני הסרטים הראשונים, דיוויד אס. גוייר. אחרי ששני הסרטים הראשונים נראו כמו שני מסעות ציד ערפדים, כמעט ללא עלילה, הסרט השלישי כבר כולל עלילה מפותחת ומורכבת בהרבה, אם כי כיאה לז'אנר לא רבת תחכום. סרט אקשן חסר עלילה כמו בלייד בדרך כלל לא הופך לסדרה כזו ארוכה של סרטים ובהחלט הייתי בספק מה אפשר לחדש מלבד לספק לנו עוד מנת אקשן. העובדה ששמעתי על כשלון הסרט בקופות, רק חיזקה את דעתי שלא היה מקום לסרט שלישי, אך כאוהב סרטי אקשן, החלטתי לראותו בכל זאת. חשוב לומר כי נראה שמעבר המושכות לתסריטאי, גרם להתווספות חידוש מאוד בולט ומפתיע לסרט השלישי, עלילה, גם אם מבחינת בימוי הסרט פשוט מאוד ודי הולך לפי הנוסחאות המוכרות והנפוצות.

בואו נשים את העניין על השולחן מראש: סרטי בלאד הם טראש, קולנוע אקשן נחות, המתאים אך ורק למכורים לסגנון. אבל מי שאוהב את הסגנון, בהחלט ייהנה מהם. אחרי שזה נאמר, אני חייב לומר שדווקא הופתעתי לטובה מהסרט השלישי בסדרה. באופן מפתיע, העלילה עושה לסרט טוב. זה בהחלט רעיון מהפכני להוסיף עלילה לסרט אקשן מסוג זה. אולי בהסתכלות אחורה, לא היה צורך בסרט שלישי כי אין טעם במיחזור קטעי אקשן של בלייד במרדף אחר הערפדים, אבל אם כבר עושים סרט שלישי, לפחות הוספת העלילה מצילה אותו.

מה נוסף לעלילה שמוסיף לדעתי עניין לפרק השלישי, יותר עניין אפילו מהפרקים הקודמים לו ? קודם כל העובדה שבלייד כבר לא לבד במערכה והוא מגלה שחבורה של צעירים מוכשרים, רודפת אחרי הערפדים ומשמידה אותה ואף מחפשת נשקים חדשים ושיטות מדעיות להיפטר מהם. העובדה שהערפדים מסבכים את בלייד עם החוק, מוסיפה עוד גורם שמפריע לבלייד במלחמתו בערפדים. בנוסף, כמות הנשקים המתוחכמים שנחשפת בסרט הזה היא פשוט מדהימה ומוסיפה המון עניין לקטעי האקשן, שהיו מצויינים גם בשני הסרטים הראשונים. בצד של הרעים, הערפדים, יש דמויות מאוד מרתקות ומרושעות. בראש ובראשונה דניקה טאלוס (שמגולמת ע"י השחקנית פרקר פוסי), ערפדית אכזרית עם הומור קינקי במיוחד, בנוסף אליה יש את דרקולה בכבודו ובעצמו שלובש צורות אכזריות וגם מהווה סוף סוף יריב נאות לבלייד וגם ערפד ענק וטיפש במיוחד. אבל מעל הכל, יש בסרט הזה גם את ג'סיקה בייל בתפקיד אביגייל וויסלר. ביחד עם חניבעל קינג, מצטרפת אביגייל למלחמתו של בלייד בערפדים והשלישיה מספקת המון עניין ואקשן. את הקרבות של בלייד, אותם אנו מכירים מהסרטים הקודמים, יש גם בסרט הזה, אבל צרוף שני הצעירים למלחמתו מוסיף עוד נופך לקרבות. ווסלי סנייפס, עושה עבודה טובה ומשכנעת בדיוק כמו בסרטים הקודמים ומראה כי סרטי אקשן פשוט תפורים למידתו. אבל זה כבר חדשות ישנות. ללא ספק, כל סרט אקשן טראש מעין זה, יכול להיעזר ביפהפייה כמו בייל שנלחמת, מכה, בועטת ופשוט נראית נפלא. ג'סיקה בייל היא ללא ספק אחת השחקניות היפות והסקסיות ביותר על המסך וזה לא מזיק לסרט, בלשון המעטה.

לסיכום, הסרט השלישי בסדרה בלייד דווקא מצליח לספק עניין לאוהבי סרטי האקשן הטראשי. המון אקשן, כלי נשק מדהימים, קרבות עוצרי נשימה, ייצורים רעים מרתקים, עלילה קצבית ומעניינת יותר מבסרטים הקודמים, ג'סיקה בייל והכי חשוב, ג'סיקה בייל. סרט שלא מתיימר להיות מעבר למה שהוא, סרט אקשן טהור. מומלץ, אך רק לאוהבי הז'אנר.

ציון: 7.5 מתוך 10