אי המלצה על סרט - ממלכת גן עדן

אפוס היסטורי על מסעות הצלב וקרבות השליטה על ירושלים, בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובו של אורלנדו בלום. את הסרט אפשר להשיג בDVD מתורגם לעברית

להלן ביקורתי

שם הסרט: ממלכת גן עדן Kingdom of Heaven

במאי: רידלי סקוט

שחקנים: אורלנדו בלום, אווה גרין, ליאם ניסן, ברנדן גליסון, דיוויד תיוליס, ג'רמי איירונס, אדוארד נורטון

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

הסרט מספר את סיפור מסעות הצלב, דרך סיפורו האישי של נפח צעיר שעלה לגדולה. באליאן (אורלנדו בלום) איבד את משפחתו ואת אמונותו וכאשר. באליאן לא הכיר מעולם את אביו הצלבן והלורד גודפרי (ליאם ניסן), אבל כשזה הגיע להזמינו להצטרף, זה נפל עליו בדיוק ברגע הנכון. הנפח הצעיר מצטרף למסע לירושלים גם מתוך תקוות למצוא מחילה לחטאיו ולאט לאט מפלס את דרכו למעלה והופך לאביר מסור וערכי וללוחם מוכשר. התקופה היא תקופת השקט השברירי שבין מסע הצלב השני והשלישי, המלך באלדווין ה-IV (אדוארד נורטון), מולך בירשולים ובינו ובין המנהיג המוסלמי צלאח א-דין יש הסכם הפסקת אש והסכם לכבד את המקומות הקדושים לכל הדתות. הוא חולם להגיע לתקופת שלום ולהפוך את ירושלים ל"ממלכת גן עדן", מזרח תיכון חדש יש שיקראו לזה. אבל השקט הזה הוא זמני בלבד, כאשר שני מנהיגים נוצריים חותרים תחת המלך ומקווים להפיץ את בשורת הנצרות, להילחם במוסלמים ולהמירם או להשמידם. בעקבות התדרדרות המצב, באליאן מוצא את עצמו נאלץ להגן על החפים מפשע ולמנוע כנגד כל הסיכויים את כיבוש ירושלים. האם הוא יצליח? חכו ותראו

דבר הפסיכופט:

הסרט "גלדיאטור", שהופק בשנת 2000, נחשב בעיני רבים, לאפוס ההיסטורי הכי טוב שנעשה. הסרט "גלדיאטור" לא רק שהיה סרט מצוין, הוא גם הוליד מגמה. לא מדובר באפוס ההיסטורי הראשון שנעשה, אבל הצלחתו הגדולה אצל הקהל, הביאה לגל של עיבודים קולנועיים לסיפורים כבירים מההיסטוריה. לא סתם זכו כל הסרטים, שנעשו בשנים האחרונות בסגנון זה, כדוגמת "אלכסנדר", "המלך ארתור" ו"טרויה", השוואה לסרט "גלדיאטור". אבל כולם, בלי יוצא מהכלל, יצאו כשאר ידם על התחתונה, נראו בקושי כמו צל חיוור של "גלדיאטור" ונכשלו הן אצל הקהל והן בקופות (אף אחד מהם לא כיסה את תקציבי הפקתו). הסרט "ממלכת גן עדן" עורר המון ציפיות, שהנה סופסוף ייצא לאקרנים עוד אפוס היסטורי מלחמתי משובח, אשר ישבור את הסדרה הכושלת, שהופקה לפניו. הסיבה העיקרית לציפיות היא במאי הסרט רידלי סקוט, שהוא בין השאר גם הבמאי של "גלדיאטור" אבל יש באמתחתו עוד המון להיטים גדולים כמו "בלייד ראנר", "הנוסע השמיני", "תלמה ולואיז" ו"בלאק הוק דאון". רידלי סקוט עצמו הוא במאי מקופח בכל הנוגע לפרסים, כאשר שלוש מועמדויות לאוסקר על הבימוי של "תלמה ולואיז", "גלדיאטור" ו"בלאק הוק דאון" לא הביאו לו שום זכיה, בעוד הסרט "גלדיאטור" זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. בטח תשאלו את עצמכם מי זכה באוסקר הבמאי בשנת 2000, התשובה היא סטיבן סודרברג על הסרט "טראפיק".

אני חייב לומר שהציפיות האישיות שלי מהסרט קצת ירדו, כשהבנתי שאורלנדו בלום נבחר לתפקיד הראשי. אפשר להתווכח שוב על איכויות המשחק שלו, אבל בשורה התחתונה, אורלנדו בלום לא סחב על כתפיו שום סרט בתפקיד ראשי כזה, בטח לא סרט רחב יריעה כזה. אורלנדו בלום כבר שיתף בעבר פעולה, עם רידלי סקוט, בסרטו "בלאק הוק דאון" והשתתף בשנה שעברה, בתפקיד גדול למדי, באפוס היסטורי אחר, אותו כבר הזכרתי, "טרויה".

הסרט "ממלכת גן עדן" נכשל בעיקר בתחום אחד חשוב, בתחום העלילה. למרות שהסיפור שלו מלא יצרים, מלא קרבות ענקיים ועוסק בתקופה מאוד מעניינת בהיסטוריה, הסרט לא מצליח כמעט לייצר עניין, לכל אורכו המוגזם, כשעתיים ועשרים דקות. הגדולה של "גלדיאטור" הייתה, מעבר לעלילתו המרתקת, באינטנסיביות שהוא הצליח להעביר לצופים. כל תחום בסרט "גלדיאטור", המתח, הדרמה ובעיקר האקשן, הצליח העביר לצופים תחושה של גדולה. לעומת הסרט "גלדיאטור", הסרט "ממלכת גן עדן" לא מצליח לייצר שום סוג של אינטנסיביות ויש תחושה שהוא פשוט חולף ליד הצופים. אני לא אוהב להסתמך אך ורק על השוואות לסרטים מוקדמים יותר, אבל מכיוון שמדובר באותו הבמאי, ההשוואה ל"גלדיאטור", מתבקשת. רידלי סקוט פשוט היה אמור לדעת את הנוסחה ולהבין שהוא הוציא תחת ידיו מוצר חיוור ואנמי מאוד. ביותר מדי רגעים בסרט, הסתמכו על פסקול דרמטי, עם המון בסים ותיפוף, על מנת לייצר את התחושות, במקום להעביר את הדרמה בעזרת העלילה והשחקנים. בעיני, סוג כזה של שימוש בפסקול, הוא סימן מאוד בולט, לעליבותה של עלילתו של סרט. גם בסרטי האימה הכושלים, הפסקול הוא היחיד שמשמש להפחדה, בעוד בסרטים טובים העלילה אחראית לכך. בסרטי דרמה או אימה, בהם העלילה היא הכלי העיקרי בו משתמשים להעברת התחושות לצופים והמוזיקה היא רק כלי נלווה לתמיכה בעלילה, התוצאה אבקטיבית בהרבה.

בתחום האקשן והקרבות, לא חסר הרבה לסרט זה. הקרב הענק על השליטה בירושלים, בין צבאות המוסלמים של צאלח א-דין ובין צבאות הנוצרים, הוא אחד הקרבות המרהיבים שנראו על המסך. הקרב תופס דקות ארוכות מהסרט והוא כמעט הדבר החיובי היחיד שמצאתי בסרט, מלבד אולי אווה גרין, שמשחקת את הנסיכה סיבילה. גרין, שעליה נדבר עוד בהמשך, היא הצלע השניה ברומן הטעון שיש בסרט זה, בדיוק כמו בכל סרט. שאר הקרבות לוקים באותה בעיה, שהייתה באפוסים ההיסטוריים של השנים האחרונות: הם מצולמים רוב הזמן בתקריב ומאבדים את עוצמתם והשפעתם, אבל ללא כל ספק, בתחום הזה של האקשן, הקרב המסכם מפצה בגדול. מלבד הקרבות ניכרת השקעה מאוד גדולה בהפקה, בדיוק כמצופה מבמאי מנוסה כמו רידלי סקוט ויש ניסיון להעביר את העניין שהיה בסיטואציה ההיסטורית של מסעות הצלב, ניסיון שגם הוא  נפגע מאוד, מכך שהעלילה לא מספיק מעניינת. אי אפשר מצד שני, שלא להתרשם, מהשחזור התקופתי המדהים, הן של הערים השונות ושל ירושלים בפרט והן של התלבושות, הקרבות וכל הדברים הנלווים. הצילום היפה והנופים עוצרי הנשימה רק מדגישים את כל זה.

אורלנדו בלום מוכיח שוב, שהוא אולי נחשב למושך קהל בגלל המראה שלו, אבל הוא אחד השחקנים הגרועים ביותר על המסך. זה לא כל-כך מה שהוא עושה כמו מה שהוא לא עושה. הוא לא עשה שום דבר נורא בסרט, אבל הוא לא הצליח לעורר אמינות או הזדהות ובטח לא עזר לסיטואציות הגדולות לעבור בעוצמה לצופים, עם המשחק החלש והמוגבל שלו. אפשר היה לצפות שלסרט שיש בו המון סיטואציות דרמטיות וטעונות, ייבחר שחקן ראשי, שמסוגל לבטא את הרגעים הללו. מספיק לראות את המשחק הטוב של האחרים בסרט, ברנדן גליסון, דיוויד תיוליס, ג'רמי איירונס ובעיקר של התגלית החדשה, אווה גרין היפהפייה, שקנתה את עולמה, בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י "החולמים",  כדי להבין את כל מה שחסר לאורלנדו בלום. אווה גרין היא אחת הבחורות היפות ביותר שנראו על המסך והיא הציגה בסרט זה משחק מלא עומק, רגשות ועוצמה. אני בהחלט מקווה לראותה בעוד סרטים בקרוב.

לסיכום, סרט זה הוא אפוס היסטורי מאכזב, ארוך ומשעמם. הבמאי רידלי סקוט, לא מצליח לחזור על הצלחתו מהסרט "גלדיאטור" ואורלנדו בלום מזכיר שוב, איזה תפקידים לא צריך לתת לו. המשחק הטוב של שאר השחקנים ובראשם, התגלית אווה גרין לא הצליח לייצר את האינטנסיביות הדרושה בגלל שהתסריט אינו מספיק חד או מעניין. למרות כל הפוטנציאל שיש בתקופה מרתקת זו, של מסעות הצלבנים, הסרט מצליח למסמס כל עניין ומה שנשאר זה רק הקרבות, שאחד מהם, הקרב המסכם על השליטה בירושלים, הוא מהיפים ביותר שנראו על המסך. אבל זה לא מספיק בשביל להזיק סרט שלם וזה גם מגיע לאחר כמעט שעתיים טרחניות ומעייפות למדי. לדעתי, אם כבר החלטתם לשכור את הDVD, תחסכו זמן ותקפצו לקרב המסכם, או יותר טוב, תראו אותו שלוש פעמים ותגמרו עניין.

בהוצאת הDVD יש רק תוספת אחת, מעניינת למדי. יש אפשרות לראות את הסרט כולו עם כתוביות, שמספרות את הסיפור ההיסטורי האמיתי שמאחורי הסרט. חובבי ההיסטוריה ייהנו מכמות המידע המדהימה שיש שם, מידע מרתק בפני עצמו. החסרון הוא שזה דורש לראות שוב את כל הסרט, כי הכתוביות מסתירות חלקים גדולים מהתמונה, כך שזה לא מתאים לצפייה הראשונה בסרט. אני אישית, הייתי מעדיף לראות שוב את "גלדיאטור", שיצא לא מזמן בהוצאה מיוחדת לאספנים, בפעם העשרים, מאשר לראות שוב את הסרט "ממלכת גן עדן", מה אתם תעשו? זה כבר נתון להחלטתכם.

ציון: 4 מתוך 10  

המלצה על סרט חדש שאפשר לראות - עיר תחתית

סרט ברזילאי חדש שהגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון

להלן ביקורתי

שם הסרט: עיר תחתית Lower City Cidade Baixa

במאי: סרג'יו מצ'אדו

שחקנים: לזארו ראמוס, וגנר מאורו, אליס ברגה

שנת הפקה: 2005

ארץ הפקה: ברזיל

תקציר הסרט:

דקו (לזארו ראמוס) ונלדינו (וגנר מאורו) הם חברים בלב ובנפש שעובדים יחד בהובלה ימית. יום אחד, כשהם משיטים את הספינה שלהם לסלבדור, הם פוגשים חשפנית צעירה בשם קרינה (אליס ברגה), ומציעים לה טרמפ בסירתם. בדרך מצליחים שני החברים לפתח רגשות עזים כלפי קרינה. משולש אהבה כזה, בו משתתפים שני חברים בנפש, הוא בעייתי מיסודו. החברות שלהם תושם במבחן בלב אזור העיר התחתית של סלבדור, בין מועדוני חשפנות לרחובות מוכים עוני. האם הם ייתנו לבחורה להפריד ביניהם, לאחר שמשולש האהבה, החל להוליד, יצרים מכל הסוגים? חכו ותראו.

דבר הפסיכופט:

הסרט "עיר תחתית" כשמו כן הוא: הוא מתרחש ברובו, בעיר התחתית של סלבדור, מקום בו זונות, שיכורים, סרסורים והמון פשע ועוני, הם התפאורה המרכזית. לתוך התפאורה הזו, זורק הבמאי את שלושת גיבורי סרטו ובתוך הסביבה המלאה מיניות בה הם חיים, נוצרת אותה מתיחות מינית ומתחיל מאבק היצרים האינטנסיבי מאוד, אשר מוביל את העלילה. משולש אהבה כזה, או מאבק של חברים על אותה בחורה, הם נושאים די נפוצים בסרטים, אבל פה ההבדל הוא כאמור הסביבה. במאי הסרט משלב את אותה תחושה מחוספסת של הרחוב, גם בסיפור המרכזי. מלבד הצילום המאוד מחוספס וגרעיני, שמשמש לחיזוק האווירה, המאבק בין החברים גם הוא מאוד קיצוני.

הבעיה העיקרית של הסרט היא הסיפור שלו. כמו שכבר ציינתי, מדובר בסיפור מאוד אופייני ואין יותר מדי חריגה, מסיפורי משולשי האהבה, אותם אנו מכירים מהעבר. אמנם הכל נראה חזק, אלים ומלוכלך יותר, פועל יוצא מהסביבה בה בחרו להעביר לנו את הסיפור, אבל מעבר לזה אין הרבה. אי אפשר לקחת מהסרט את הקיצוניות שלו. בדומה לסרטים ברזילאיים אחרים, כדוגמת "עיר האלוהים" הנפלא, הסרט מעביר בצורה מאוד מוחשית את החיים ברחוב, בעיר התחתית. היצרים גם הם עוברים בצורה מאוד חזקה ואלימה ואילו העירום בסרט בוטה מאוד. מי שנשמע לו מעניין, לראות מערבולת יצרים מאוד חזקה כזו, זה הסרט בשבילו. האחרים עלולים להשתעמם, משום שהסרט אמנם לא קיטשי, אבל הוא כמעט ואינו חורג מהצפוי. יש איזושהי תחושה שהסרט ניסה להשקיע המון בפן האומנותי שלו, אבל בתחום העלילה הוא חלש. גם בכל הנוגע לאומנותיות של הסרט, יש תחושה קצת מוכרת. זה נראה כאילו הבחירות שנעשו על ידי יוצריו, הן למלא אחר כל מה שנחשב אומנותי והתוצר אינו מקורי במיוחד. בעת הצפייה יש תחושה חזקה, שהסרט לא ממש מצליח להתרומם ובגלל זה הוא גם לא ממש מרגש. יש אמנם, כמה קטעים נוגעים ללב בין החברים, אך גם אלו מרגישים כמו הבחירות הצפויות.

המשחק של שלושת השחקנים הראשיים בסרט הוא טוב מאוד והם אולי נקודת האור של הסרט. שני השחקנים הגברים הם כוכבים עולים בקולנוע הברזילאי ואילו לאליס ברגה זהו התפקיד הראשי הראשון. הסרט גם זכה בפרס הנעורים בפסטיבל קאן, עובדה שלא ממש מפתיעה אותי, שהרי כפי שאמרתי, הסרט הרבה יותר מסוגנן ממעניין.

לסיכום, הסרט הוא דרמה יצרית, מאוד בוטה ומחוספסת, שמספקת לנו הצצה מציאותית על החיים בעיר התחתית בסלבדור. המשחק בסרט נפלא וכך גם עשייתו המסוגננת, אבל בכל הנוגע לעלילה, הוא לא מצליח להתעלות מעל הצפוי והוא לא מקורי במיוחד. כמו שציינתי, יש תחושה שגם מבחינה אומנותית, הוא עושה את מה שנחשב אומנותי ולא ממציא דברים חדשים משלו. אפשר לראות את הסרט, אם אתם אוהבים סרטים מסוגננים ויצריים אבל אם לא, יש סיכוי סביר שהסרט יעבור לידכם ושתרגישו שהוא לא מתרומם לכדי משהו מעניין או מהותי.

ציון: 5 מתוך 10  

אי המלצה על סרט - דום הסרט

סרט פעולה המבוסס על המשחק הפופולרי DOOM. הסרט הגיע לאקרנים לפני כחודש

להלן ביקורתי

שם הסרט: דום הסרט Doom

במאי: אנדרז' בארטקוביאק

שחקנים: דה רוק, קארל אורבן, רוזמונד פייק, דאוביה אופארי, בן דניאלס, דקסטר פלטשר, ריצ'ארד בראק, רוברט ראסל

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

סרט פעולה המבוסס על משחק המחשב 'Doom'. תחנת המחקר המיוחדת במאדים, נקלעת לצרה בעקבות בריחה של אחד ממושאי המחקר והיא מוכנסת להסגר לאחר ששידורים חלקיים שמגיעים לכדור הארץ מעידים על בעיה לא ברורה. אף אחד לא מורשה לחזור לכדור הארץ עד שהאיום יוסר. לשם כך נשלחת יחידת החילוץ המיוחדת של צבא ארה"ב שאמורה לבוא, לאתר ולהשתלט על האיום ולאפשר לאזרחים לחזור לכדור הארץ. שום דבר שהם ראו לפני זה בחייהם, לא הכין את יחידת החילוץ, למה שהם יפגשו במאדים. הם לא יידעו בדיוק מה זה, אבל יהיה ברור שהכוח הרצחני בו הם נתקלים, יבחן את כושר הישרדותם במאבק דמים על החיים ועל המוות.

דבר הפסיכופט:

לא היו לי ציפיות מיוחדות מהסרט הזה. אמנם מדובר באחד ממשחקי הפעולה הממוחשבים, הפופולריים ביותר, משחק שהעביר לכולנו שעות של קרבות ירי מרתקים ומצמררים כאחד, אבל תיארתי לעצמי שהעיבוד הקולנועי, לא רק שלא יצליח ממש להעביר את גדולתו של המשחק, אלא שהוא גם צפוי להפוך אותו לסרט אקשן מלא יריות, עם עלילה בסיסית ופשוטה וחוטים די רופפים של אמינות. סרטי הפעולה הגדולים ומלאי הפיצוצים, הם דווקא סרטים אהובים עלי והרבה פעמים מהווים עבורי הזדמנות לחוויית אקשן מבדרת ובלתי מחייבת. אלו גם היו הציפיות שלי מהסרט "דום": לספק אינטנסטיביות, מתח, קצב טוב והרבה אקשן. כלל לא ציפיתי, שהסרט יעשה למשחק את הכבוד הראוי לו וישתווה לו בתחושות, אבל כן ציפיתי שהוא יזכיר לי את המשחק ויספק סוג של מחווה נוסטלגית.

בסיס עלילתו של הסרט נגזר מהמשחק. בדיוק כמו במשחק, הגיבורים נכנסים לתוך מתקן סגור, בו יש מצד אחד בני אדם ומצד שני מפלצות רצחניות. עליהם לשרוד ולהצליח לחסל את האויבים הבלתי מוכרים, שצצים מכל עבר. כבר מתיאור העלילה, עולה השאלה, כמה כבר אפשר לפתח קרב כזה בתוך מתקן סגור?, כמה מעניינת ומגוונת יכולה העלילה של סרט כזה? מה שמשאיר את הסרט עם כמה אפשרויות, אמנם לא מקוריות במיוחד, אך בהחלט כאלו שיכולות לעניין את חובבי הז'אנר: אפשר היה לספק מתח או אימה טובים, אפשר היה לקחת את זה לכיוון של אקשן בלתי פוסק ואפשר היה ללכת לכיוון המדע בדיוני ולספק לפחות תחושה עתידנית כלשהי.

אחרי צפיה בסרט, נראה שהסרט לא הצליח לספק אף אחד מהאפשרויות שמניתי. הסרט לא מצליח להחליט האם מדובר בסרט זומבים, בסרט מדע בדיוני או בסרט אקשן ואפילו השילוב ביניהם, שהיה יכול לספק המון חוויות שונות, הוא יותר מבולבל ומשעמם ממטיל אימה או מותח. אם הסרט כולו מבוסס על מאבק באוייב רצחני, לפחות שהסרט יצליח לייצר אימה, שהמפלצות תהיינה מפחידות באמת או בעלות כוחות מקוריים ומעניינים כלשהם. אם לא זה, אז לפחות שיהיה הרבה אקשן, קרבות פיצוצים ומכות ואם זה לא מספיק, לפחות שנרגיש שמדובר במתקן מתקדם ושיהיה בסרט נשק חדשני. אבל לצערי, הסרט נכשל בגדול. הנשק אינו מיוחד, המתקן לא נותן תחושה של משהו מתקדם, העניינים המדעיים לכאורה, נשמעים שטותיים יותר מאשר מסקרנים ובעיקר, האקשן לא מספיק מגוון, לא מספיק קצבי ולא מייצר את האינטנסיביות לה ציפיתי מסרט פעולה. יש יותר מדי קטעים מתים בהם החיילים מחפשים את האוייב במסדרונות ובחדרים השונים ויותר מדי דיבורים שלא מקדמים את העלילה. בשורה התחתונה, התוצאה פשוט לא מספיק מעניינת.

גם בכל הנוגע לדמיון למשחק, הסרט הצליח לפשל. המפלצות והנשקים לא דומים כלל לאלו מהמשחק ומלבד קטע אחד, לקראת סופו של הסרט, המצולם מנקודת מבטו של הגיבור ונראה בדיוק כמו המשחק, הסרט הזה לא מזכיר כלל את המשחק. רק בגלל הקווים הכלליים של העלילה, אין סיבה לקשר בין הסרט ובין המשחק והוא מצטרף להרבה סרטים בלתי מוצלחים, שניסו לבססם על משחקים פופולריים. בכלל, נראה כי הקשר למשחק הוא לא יותר מאשר תרגיל יחצ"ני.

לסיכום, סרט פעולה עתידני, המבוסס בצורה קלושה מאוד, רק בקו העלילה במרכזי, על המשחק הפופולרי "דום". סרט עם קטעי אקשן מועטים מדי ומאכזבים מדי ובעיקר סרט שהוא אינו מספיק מעניין ואינו מצליח להפחיד או ליצור משהו חזק ואינטנסיבי כפי שהיה מצופה מסרט בז'אנר זה. בקיצור, הנוסטלגיה למשחק הפופולרי, הייתה במצב טוב בהרבה, לפני צאתו של הסרט הזה, שעדיף היה לא לקשרו למשחק ולכם עדיף לוותר על הצפייה בו.

ציון: 3.5 מתוך 10  

אזהרה מפני סרט חדש - אליזבט טאון

את תגובתי הייצרית והראשונית כבר נתתי, אבל הבטחתי לנמק, אז הנה זה בא

להלן ביקורתי

שם הסרט: אליזבט טאון Elizabethtown

במאי: קמרון קרואו

שחקנים: קירסטן דאנסט, אורלנדו בלום, סוזן סרנדון, ג'ודי גריר, ג'סיקה בייל, אלק בולדווין

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

אחרי שהוא גורם לחברה שבה הוא עובד להפסיד מיליוני דולרים, אחרי שהוא מפוטר מעבודתו וחברתו זורקת אותו מכל המדרגות, דרו ביילור (אורלנדו בלום) שוקל בכובד ראש להתאבד. אבל אז הוא מקבל את הבשורה שאביו נפטר ועליו לשנות את תוכניותיו הדחופות למות. מות האב מחזיר את דרו אל עיירת הולדתו אליזבט טאון, קנטאקי. בדרך הוא פוגש בקלייר (קירסטן דאנסט), דיילת אוויר מוזרה וידידותית בצורה די אובססיבית (יש שיגידו נודניקית!). הקשר המוזר שנרקם בין דרו ובין קלייר משנה את מהלך חייו

דבר הפסיכופט:

דווקא חשקה נפשי בסרט רומנטי, קליל ומהנה וחשבתי שהשילוב בין קומדיה רומנטית ובין הבמאי המצויין קמרון קרואו, הוא הבטחה. לכן ציפיתי בכליון עיניים לצאתו של הסרט "אליבט טאון", גם לאור העובדה שקירסטן דאנסט הנפלאה משחקת שם. הייתי מוכן אפילו להתעלם, מנוכחותו המעיקה של הגבר בעל פרצוף הכלבלב וכשרון המשחק הבלתי קיים, אורלנדו בלום. חשבתי שהשילוב בין השניים יוליד איזו כימיה רומנטית, שתפצה על יכולותיו הירודות של אורלנדו בלום, שאם לא מסתירים אותו באיזה פאה בלונדינית, הוא כנראה יותר מדי חשוף וגם החסרונות שלו מבצבצים, אבל לצערי נתבדיתי. הבמאי קמרון קרואו מביא איתו היסטוריה קולנועית נפלאה עם סרטים כמו  "ג'רי מקגווייר", "סינגלס ו"כמעט מפורסמים". שני הסרטים האחרונים הצליחו מעבר לעלילתם, להעביר גם את האווירה המוזיקלית של התקופה ושלושתם היו רומנטיים ללא שימוש בקיטש, מרגשים ובעלי סגנון ייחודי וסוחף.

הסרט "אליזבט טאון", גם הוא מנסה לבנות סיפור רומנטי מיוחד, עם נטיה מינימלית לקיטש ועם סגנון מיוחד משלו. גם הוא כולל המון מוזיקה טובה, אם כי הפעם מדובר בפסקול ולא בעיסוק בסצינה המוזיקלית. אבל הפעם, הסרט מצליח לפספס בכל המובנים. נתחיל דווקא בפסקול, שהוא אולי נקודת האור היחידה בסרט. למרות שמדובר בפסקול מצויין, בחלק מהסרט הוא צעקני מדי. לא ברור לי למה, אבל ערכו אותו לתוך הסרט בווליום כל-כך גבוה בקטעים מסויימים, לפעמים אפילו על גבי דיאלוגים, כך שבקושי שמעו אותם. היו קטעים שחשבתי שזה נשמע יותר כמו מסיבה מאשר כמו מוזיקת רקע, שמלווה סרט ואמורה לעזור לבנות את האווירה.

העלילה של הסרט היא הנקודה החלשה ביותר שלו. יש תחושה שהבמאי ניסה לבנות סיפור כל כך ייחודי, שהוא שכח שהתוצאה צריכה לדבר גם אל הקהל. יש בסרט כמה קטעים ספורים שיכולים לשעשע בפני עצמם, אבל הם לא מתחברים לכדי עלילה קוהרנטית או לקו שמתפתח בכיוון כלשהו, פשוט גיבוב קטעים מיותרים ברובם. ברור שהאמירה הרחבה של הסרט, היא השינוי שגיבור הסרט עובר בעקבות המפגש עם קלייר, אבל לתוך העלילה נזרקים כל כך הרבה סיפורי משנה, על העיירה והמשפחה המוזרה של דרו, סיפורים שאף אחד מהם לא נבדק עד לסופו, כך שהתוצאה הכוללת היא ערבוביה אחת גדולה ומשעממת. החלק האחרון של הסרט לדוגמא, הוא סיפור מסע די מעניין בפני עצמו, מסע של הגיבור אחרי שורשי התרבות האמריקאית, שורשי משפחתו והחיים שלו, אבל שוב, החלק הזה כל כך תלוש משאר הסרט שהוא מאבד כל תוחלת. אפשר היה לדעתי להפיץ את החלק הזה בתור סרט קצר, אבל בתוך התמונה הכוללת של הסרט, הוא די נאבד.

הסרט כל כך מוזר ומפוזר, שזה נראה פשוט לא הגיוני שהוציאו יצירה כזו מבולבלת, משעממת ומעייפת כסרט. יש תחושה שקמרון קרואו יצר סרט שהוא כל כך אישי, שספק אם מישהו יבין מה הוא חשב לעצמו, סרט שבו הסגנון והנסיון להיות ייחודי, השתלטו על הסרט וכמעט גרמו להיעלמותה של העלילה. אני לא זוכר מתי ראיתי סרט כל כך מבובל ומעייף. חשוב להבהיר שאני לא מתכוון שהבעיה בסרט היא שהוא איטי. יש לא מעט סרטים איטיים, שמצליחים לעניין, לסחוף ולרגש דווקא בגלל הקצב המיוחד שלהם. גם "אבודים בטוקיו" היה איטי ולמרות שלא אהבתי אותו במיוחד, הבנתי מה הבמאית רצתה להגיד ולעלילה היה קו התפתחות איטי, אך הגיוני ובעל אמירה. עוד סרט שמשווים אותו לא אחת לסרט זה, הוא הסרט "גארדן סטייט", היצירה האישית, האיטית והמרגשת של זאק בראף (המוכר בעיקר מהסידרה הטלוויזיונית "Scrubs"), בכיכובו ובכיכובה של נטלי פורטמן. אם כבר ברצונכם לראות סרט מעין זה, הסרט "גארדן סטייט" מומלץ בהרבה.

גם דמותה של קירסטן דאנסט מתחילה בתור דמות משונה וחמודה, אך הופכת מהר מעוד לדמות קרצייתית ומעיקה, בערך כמו הסרט. היא אולי עושה עבודה טובה יחסית לתסריט איתו היא נאלצה לעבוד, אבל הקרקע כל כך רקובה, שגם זה נראה לא טוב. אורלנדו בלום מצליח לעמוד בדיוק בציפיות שלי ממנו ומוכיח שוב שהוא פשוט שחקן מחורבן. אני יודע שיש שאומרים שהוא חתיך, אני אישית גם את זה כנראה פספתי.

לסיכום, סרט מבולבל, ארוך מדי ומעיק. הקטע הרומנטי נמרח כל-כך שכמעט ולא ניתן להרגיש בו בתוך המסטיק שנקרא העלילה של הסרט. הסרט נראה כמו צרוף מעייף של קטעים, סרט שבו הבמאי כנראה ניסה להעביר אמירה אישית כלשהי, אך בדרך הצליח לחרב כל סוג של עלילה. תוסיפו לזה משחק גרוע ופסקול צעקני (גם אם משובח) ולא תמצאו כמעט שום נקודת אור בסרט הזה, שהוא מהגרועים שראיתי בשנים האחרונות. אם הדיבור על הפסקול עושה לכם חשק לראות את הסרט, תקשיבו לי, פשוט תקנו את הפסקול ותחסכו זמן וכסף. מספר מועט של קטעים טובים בפני עצמם, שלא מתחברים לכדי יצירה כלשהי, לא מצליחים אפילו להוציא אנקת גסיסה אחרונה מהגוויה של הסרט. מומלץ להתרחק ממנו, כמו מאש.

ציון: 1 מתוך 10  

אזהרה מוקדמת - אל תלכו לאליזבט טאון !

תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב

אל תלכו לאליזבט טאון . אל תלכו לאליזבט טאון . אל תלכו לאליזבט טאון . אל תלכו לאליזבט טאון

אל תלכו לאליזבט טאון . אל תלכו לאליזבט טאון . אל תלכו לאליזבט טאון . אל תלכו לאליזבט טאון

המלצה על סרט חדש - היסטוריה של אלימות

סרט שהגיע לפני כשבועיים לבתי הקולנוע

להלן המלצתי

שם הסרט: היסטוריה של אלימות A History of Violence

במאי: דיוויד קרוננברג

שחקנים: ויגו מורטנסן, מריה בלו, וויליאם הארט, אד האריס, אשטון הולמס, איידי הייס

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

טום סטול (ויגו מורטנסן) חי בעיירה קטנה ושלווה, בה כולם מכירים את כולם וחיים חיי שכנות טובים. טום מנהל את הדיינר המשפחתי, יש לו אישה שהוא אוהב (מריה בלו) ושני ילדים. יום אחד, נכנסים שני פושעים לדיינר של טום ומתעקשים לקבל שרות, למרות שהמקום כבר סגור. הם שולפים אקדחים וטום מפתיע את כולם כאשר הוא מצליח להשתלט על האקדח ולחסל את שניהם. טום הופך לגיבור ומופיע בכל מהדורות החדשות ובעיתונים. אבל תשומת הלב הזו, שמביאה לטום הרבה כבוד בעיירה הקטנה שלו, מביאה לעיירה גבר זר ומסתורי (אד האריס) המלווה בבריונים. אותו גבר מתעקש שהוא מכיר את טום ושבכלל קוראים לו ג'ואי. טום מכחיש את הסיפור של הגבר הזר, אבל כשזה מתעקש לחפור בעברו של טום, השקט בעיירה שוב מופר וטום נאלץ להיאבק להוכיח את צדקתו ולשמור על משפחתו.

דבר הפסיכופט:

הביטוי "היסטוריה של אלימות", הוא ביטוי שמשתמשים בו בדרך כלל לתאר פושעים ושמשמעותו היא, שיש מקרים מתועדים של אלימות בעברם ושלכן הם מועדים לפורענות. זהו גם שמו של סרטו החדש של הבמאי הקנדי דיוויד קרוננברג, שהתפרסם בזכות סרטיו החולניים והביזאריים, מלאי המראות המגעילים והסטיות המיניות. בין סרטיו המפורסמים, "הזבוב", "ארוחה עירומה", "קראש" ו"אקזיסטנס".  סרט זה הוא אולי הסרט הנגיש ביותר שלו. אמנם הוא כולל לא מעט קטעי אלימות בוטים, אבל הוא הרבה יותר קל לעיכול מסרטיו האחרים.

הסרט עוסק בנושא מאוד נפוץ בקולנוע האמריקאי, החיים השקטים בעיירות הקטנות, חיים שהם לעולם לא מה שהם נראים. בסרטים הללו, האמת שמתחת לפני השטח, אינה מסתדרת עם אותה אשליה של חיים שקטים ושלווים ועם הסברה שבמקומות כאלו חיים אנשים טובים וכי הפשע והתופעות השליליות המוכרות כל כך מהחיים העירוניים, לא מגיעות לשם. בסרטים הללו, תמיד ישנו סוד אפל, או סוג של גורם רע, שייחשף במהלכו של הסרט ויציג באור שונה את החיים בעיירה הקטנה. במרכזו של הסרט "היסטוריה של אלימות", עומד אם כך, סיפור דרמטי ופשוט מאוד, על משפחה שחייה השלווים מופרים ע"י גבר זר ועל ידי מאורעות אלימים, שמוציאים אותם משיווי משקלם. האם באמת יש איזה סוד בעברו של טום או שבכלל מדובר טעות בזיהוי? על השאלה הזו בדיוק מתנדנדת עלילתו של הסרט מצד לצד.

העובדה שמדובר בעלילה פשוטה מאוד ובנושא שכבר נידון לא מעט בקולנוע האמריקאי, עומדת קצת בעוכריו של הסרט. אבל אצל קרוננברג כמו אצל קרוננברג, אין דבר כזה שגרתי והסרט מפצה על פשטות הסיפור בסיגנון ובצורת בניית העלילה והעברת המשמעויות. אצל קרוננברג הכל קיצוני וחזק יותר ולכן הסרט כולל לא מעט קטעים אלימים ובוטים מאוד, שכרגיל בסרטיו, יש להם גם קשר ישיר עם מין. התסריט מצליח לבנות את הסיפור בצורה מאוד מוקפדת, כך שלמרות פשטותו, הצופים נשארים במתח כמעט לכל אורכו. הסרט גם מצליח להעביר בצורה נפלאה, בהמון רבדים שונים, את המסרים המרכזיים שלו. בין השאר מדובר במסרים על ההבדל בין אשליית השלווה בעיירה למציאות שמתחת לשטח, על האלימות, על חיי משפחה ובעיקר על טבעו של המין האנושי. קרוננברג, כמו ברבים מסרטיו, מצליח לספק הצצה מקורית וקיצונית מאוד על כל הסוגיות הנ"ל וכמו תמיד מדובר באמירה קודרת מאוד שמועברת בצורה ישירה וכנה מאוד, מבלי ליפות דברים.

אי אפשר שלא להתייחס למשחק הנפלא של ויגו מורטנסן ומריה בלו בסרט הזה. מורטנסן שקנה את תהילתו בזכות תפקידו כאראגורן בטרילוגיית שר הטבעות, ושלא הצליח לשחזר את ההצלחה בסרטו הקודם "ים של אש", מראה בסרט זה שהוא מסוגל לשחק בתפקידי אופי קשים, להחזיק סרט על כתפיו הרחבות ואפילו לעשות זאת בהצלחה מעוררת השתהות. ללא ספק זוהי הפעם הראשונה שאנו מגלים שהוא לא רק פרצוף יפה מאחר שבאפוס רב משתתפים כמו "שר הטבעות" לא היה מדובר בתפקיד מאתגר במיוחד. מריה בלו שהתפרסמה בתפקידה בסדרת הטלוויזיה "ER" ושעשתה כבר מספר תפקידים קטנים ובולטים, בסרטים כמו "קולר", "חלון אחורי" ו"מחלק 13", מצליחה להראות שיש לה מקום במרכז העניינים ושגם היא יכולה להחזיק תפקידים ראשיים בהצלחה. את המשחק המרשים משלימים אד האריס הנפלא ואשטון הולמס בתפקיד בנו הבכור של טום.

לסיכום, מדובר בסרט דרמטי ומותח, שמצד אחד עומד במרכזו סיפור מאוד פשוט, סיפור שעלול להיראות לפרקים כאילו כלום לא קורה בו ושגם בסיומו, לא מרגיש כמו משהו מהותי במיוחד ומצד שני, החותם הייחודי כל כך של קרוננברג, הופך אותו למשהו הרבה יותר גדול. הסרט מצליח להעביר המון אמירות חשובות ומעניינות על החיים בעיירות הקטנות, על בניית חיי משפחה ועל טבעו של האדם, אמירות שבכוונה אני לא נכנס אליהן בהרחבה משום שהן החוויה האמיתית של הסרט ואני רוצה להשאיר לכם לעבד אותן לבד בראשכם. מעריציו של קרוננברג יהנו גם בסרט זה מסיגנונו הקיצוני וחסר הפשרות, אך לאור העובדה שמדובר בסרט נגיש ומתון יותר יחסית גם אנשים שנרתעו מסרטיו הקודמים, יוכלו להנות. כמו שאמרתי כבר, מה שעומד בעוכריו של הסרט היא שבשורה התחתונה מדובר בסיפור פשוט ובנושא מאוד מוכר, שעליהם סביר שתמצאו את עצמכם שואלים, "זה הכל?". זה הביא אותי לדעתי שהסרט הזה אינו גאוני כמו שדיברו עליו בכמה מקומות. אני כן מצטרף לשבחים בדבר הגאוניות של עשייתו: המשחק הנפלא, הבימוי המזעזע והמרגש גם יחד, צורת העברת המשמעויות והיכולת להוציא את המקסימום מאותו סיפור די שגרתי ולהשאיר את הצופים במתח. אם הייתי צריך להגדירו במשפט, הייתי אומר שמדובר בסרט שגרתי שעשוי במקוריות ולכן אני ממליץ לראותו. סביר להניח שבגלל שהסגנון הוא החלק המשובח בסרט, המבקרים אהבו אותו יותר מהקהל. בשורה התחתונה אני חושב שמיתון הסגנון הקיצוני של קרוננברג, הוא רעיון מעולה וגם לאחר המיתון, נשאר ממנו כל כך הרבה. אני בהחלט מקווה שהוא יעשה עוד סרטים "מתונים" כאלו.

ציון: 8 מתוך 10