המלצה על סרט חדש - צוצי

הסרט צוצי הוא הנציג הדרום אפריקאי, אשר גבר על הסרט הפלשתיני "גן עדן עכשיו" בטקס האוסקר וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הקרנתו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, מתחילה היום.

להלן המלצתי

שם הסרט: צוצי Tsotsi

במאי: גאווין הוד

שחקנים: פרסלי צ'וניאגה, טרי פאטו, מוטהוסי מאגאנו, ישראל מקו, בני מושי, פרסי מאצאמלה

שנת הפקה: 2005

ארץ הפקה: דרום אפריקה

תקציר הסרט:

זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2005, המבוסס על רב מכר של הסופר והמחזאי, את'ול פוגארד משנת 1980. צוצי הוא בחור צעיר, שגר בשכונת הגטו של העניים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. צוצי, שעזב את משפחתו בגיל צעיר ולמד לשרוד ברחוב, הפך למנהיג קבוצה של צעירים, אשר שודדת אנשים ברכבות. את משקעי העבר, את זיכרונות ילדותו ואפילו את שמו האמיתי, צוצי שם עמוק מאחורי החומות של חזותו הקשוחה והתנהגותו האלימה והוא לא חושב עליהם יותר. ערב אחד משתנים חייו בלית ברירה. צוצי שודד מכונית, בשכונת היוקרה של יוהנסבורג, בלי לשים לב, שבמושב האחורי יש תינוק. הוא נאלץ לטפל בתינוק, למרות שאין לו מושג איך לעשות זאת. במשך שישה ימים, עוקב הסרט אחרי תהליך השינוי שעובר צוצי, בעקבות הצורך לטפל בתינוק. תקרית זו מעלה אצלו את משקעי העבר, משנה את יחסו לחבריו, ומשנה את גישתו לחיי הפשע אותם הוא חי עד כה.

דבר הפסיכופט:

אי אפשר שלא להתייחס בראש ובראשונה ללוק של הסרט. הצילום, הצבעים וכל העיצוב של הסרט ומראה הרחוב, נראים פשוט נפלא. לסרט יש לוק מאוד ייחודי ומאוד צבעוני, למרות הסביבה העניה, המלוכלכת ומלאת האלימות, בה מתרחשת עלילתו. לדעתי, ככה בדיוק צריך הקולנוע להיראות, כאשר כל מקום מעביר את האופי המיוחד שלו בעזרת העיצוב, הצבעים והצילום. ככה גם מבדילים הסרטים הזרים, את עצמם, מהסגנון והמראה של סרטי המיינסטרים ההוליוודיים. את המראה הייחודי הזה, משלימה מוזיקת רחוב מקומית מעולה, אשר עוזרת גם היא להשלים את אווירת הרחוב בדרום אפריקה.

העלילה נוגעת גם היא, בחספוס ובאלימות שמאפיינת את שכונת העוני של יוהנסבורג. דווקא בתוך אותה אלימות, נולד סיפור מלא רגישות על רוך, אותו מכניס התינוק לחייו של צוצי ועל תהליך השינוי אותו הוא עובר בעקבות כניסת התינוק לחייו. במרכז העלילה עומד אותו ניגוד בין האלימות חסרת המעצורים שהיוותה את הלחם והחמאה בחייו של צוצי לבין אותה חמלה אנושית על חייו של פעוט, שמתעוררת בו בהדרגה במהלך הסרט.

בבסיסה של העלילה, עומד כאמור סיפור מרגש, מקורי ומרתק על תהליך שינוי אותו עובר הגיבור.אבל הבעיה העיקרית של הסרט, היא שהכל קורה מהר מדי ויותר מדי בפשטות. לדעתי הסרט מפספס בעיקר בעובדה שהוא מצפה מהצופים להאמין בצורה עיוורת, ששינוי כזה אכן יכול להתרחש תוך שישה ימים. דווקא בגלל אותו ניגוד בין האלימות הקיצונית וחוסר הכבוד שאנו רואים מצד צוצי וחבריו כלפי הסובבים אותם, קשה לקבל שהמאורע הטראומטי של מציאת התינוק, יכול לגרום לשינוי קיצוני בזמן קצר כל-כך. צוצי לא רק מתחיל תהליך של שינוי, אלא מספיק להשלים אותו, תוך שישה ימים. אין ספק שתינוק הוא סמל לרוך ורגישות ואין ספק שהוא יכול להוציא מכל אחד את אותם רגשות חמלה בסיסיים, אבל המהירות בה התהליך הושלם, אינה הגיונית ולדעתי עומדת בעוכריו של הסרט. לו רק היו מפתחים את הסיפור לאורך זמן רב יותר או נותנים לגיבור להתחיל בתהליך השינוי ולא להשלימו, הסרט היה מממש את הפוטנציאל שלו בצורה טובה בהרבה.

ההתעקשות של יוצרי הסרט, למצוא כשרונות מקומיים בדרום אפריקה, הוסיפה עוד יותר לבתוליות של הסרט ולהעברת הפולקלור והאווירה המקומית, אותם העבירו גם העיצוב והמוזיקה, עליהם דיברתי. שני השחקנים הראשיים, פרסלי צ'וניאגה, טרי פאטו, עושים עבודה נפלאה ומצליחים לבטא עומק ורגישות. הליהוק של פרסלי צ'וניאגה לתפקיד הראשי של צוצי, הוא המדהים ביותר משום שמדובר בבחור צעיר שלא למד משחק באופן פורמאלי ושזהו סרט הקולנוע הראשון שלו.

לסיכום, מדובר בסרט זר שמצליח להעביר את הצבעים ואת האווירה של הרחוב ולהעביר את התחושות של הארץ ושל המקום בו הוא מתרחש. הסרט עוסק בתהליך השינוי המרגש, אותו עובר גיבור הסרט ובמעבר שלו מאלימות קיצונית וחוסר איכפתיות, להפגנת רגשות חמלה ואהבה ולרכישת כבוד לאחרים. הסיפור כולל התמודדות עם משקעי העבר, עם הילדות הקשה ועם החיים בסביבה שמושכת כלפי מטה, לפשע ואלימות. לצערי, הסרט מצפה מהצופים לקבל יותר מדי בקלות, שינוי כל כך מהיר וזה עומד בעוכריו, אבל עדיין מדובר בסיפור מרתק ומרגש וביצירה ייחודית, שנראית, נשמעת ומרגישה, בדיוק כפי שסרט זר צריך להיות.

ציון: 7 מתוך 10    

אכזבה מסרט חדש - שבע החרבות

אני מאוד אוהב את ז'אנר סרטי הפעולה הסיניים, מלאי הקרבות הוירטואוזיים והפעלולים עוצרי הנשימה. כאשר שמעתי, שהגיע סרט חדש כזה לאקרנים, למרות האזהרות שהוא לא זכה לביקורות טובות, הייתי מוכרח לראותו.

להלן ביקורתי

שם הסרט: שבע החרבות Seven Swords

במאי: טסוי הארק

שחקנים: לאו קאר-לונג, דוני ין, לאון לאי, צ'רלי יאנג, לו יי, דנקן צ'ו, טאי ליוו, סאן הונגליי

שנת הפקה: 2005

ארץ הפקה: סין

תקציר הסרט:

סרטו החדש של במאי סרטי הפעולה, טסוי הארק, פתח את פסטיבל ונציה 2005. בשנת 1660 פלשו המנצ'ורים לסין, הביאו לסיומה של ממלכת מינג וייסדו את שושלת צ'ינג. כדי לטפל בכיסי ההתנגדות השונים, החליט הממשל החדש להטיל איסור מוחלט על לימוד ושימוש באומנויות לחימה. מי שעובר על חוק זה, דינו מוות. רוח אש, לוחם אכזרי ששירת בצבא הקיסר של ממלכת מינג, רואה באיסור על אומנויות הלחימה, הזדמנות לעשות כסף ומקים גדוד אכזרי שעובר מכפר לכפר, הורג את כל מי שעובר על האיסור (ולפעמים גם את מי שלא) וגובה מהממשל החדש כסף, על כל "פורע חוק" בו הוא טיפל. לאט לאט, נגמרו המקרים האמיתיים בהם יש לטפל ובצע הכסף דירדר את רוח אש וחייליו, לפשעים איומים ולרצח המונים. פו קינזו, שהיה אחד מהמוציאים להורג בתקופת ממלכת מינג, חש מחוייבות מוסרית לכפר על מעשיו ומחליט להגן על תושבי הכפרים, מאנשיו של רוח אש. אחרי שניסה להתנגד בעצמו לאנשיו של רוח אש, ללא הצלחה, הוא מגיע לכפר המורדים האחרון ששרד ומשכנע שניים מהכפר לעלות איתו להר טיאן האגדי ולבקש את עזרת המאסטר הגדול, בהגנה על הכפר, מהכוח הרצחני, שנמצא בדרכו אליהם. ביחד עם המאסטר, הם מקימים כוח של שבעה לוחמים ולוחמות, כל אחד עם חרב אגדתית אחרת בידו (ומכאן גם השם "שבע החרבות") ויוצאים להגנתם של תושבי הכפר.

דבר הפסיכופט:

הסרט הזה היווה עבורי אכזבה רבתי. בדרך כלל, הסרטים הללו לוקחים את הצופים למחוזות רחוקים וכוללים המון קרבות וירטואוזיים, נופים מדהימים ועלילות קסומות ומלאות דימיון (גם אם לא מלאות בהיגיון). הבעיה המרכזית היא, שהסרט "שבע החרבות", לא הצליח לספק, לא את העלילה הקסומה, לא את אותם נופים וצילומים עוצרי נשימה שיש בסרטים אלו בדרך כלל ואפילו נכשל במקום בו הוא היה צריך להצליח בקלות, בתחום הקרבות והוירטואוזיות.

העלילה של הסרט, היא הבעיה העיקרית שלו. העלילה שלו פשוטה מאוד, וכמעט שלא מתפתחת לאורכו של הסרט. אפשר לתארה בקצרה כסיפור על שבעה לוחמים, עם שבע חרבות בעלות כוחות הרסניים, אשר באים להגן על תושביו של כפר קטן מפני כוחות השלטון העריץ, שבאו להוציא להורג כל מי שנקרה בדרכם, כולל נשים וילדים. הסרט, שאורכו כשעתיים וחצי, עוסק כולו בקרבות בין כוחותיו של השליט העריץ ובין שבעת הלוחמים שמגנים על הכפר. אמנם משלבים גם סיפור רומנטי בעלילה, אבל הוא תופס חלק די שולי בעלילה ולא מצליח לרגש. עלילה כזו, שבקושי יש טעם למשוך אותה על 45 דקות, נמרחה על סרט שלם וזה הרגיש בדיוק כפי שאתם יכולים לדמיין: ארוך עד אין קץ, מעייף, מרוח מאוד ומשעמם.

בלי עלילה מעניינת, אין לסרט כמעט שום סיכוי להחזיק את הצופים, אבל בסוג כזה של סרטים, גם כשהעלילה לקתה בחסר, הסרט היה מצליח בדרך כלל לפצות על איכותה ורמת העניין של העלילה, בקרבות רבים ובוירטואוזיות עוצרת נשימה. אבל כאמור, גם בתחום הפעולה, הסרט מאכזב. אמנם ניכר כי השקיעו הרבה זמן ומחשבה בקרבות, אמנם הם תופסים חלק נכבד מהזמן של הסרט, אך רוב הקרבות, צולמו יותר מדי בתקריבים ולכן הם לא הצליחו להרשים במיוחד ונראו מאוד דומים האחד למשנהו. מלבד קרב אחד, מאוד וירטואוזי, בו נלחמו שני לוחמים בתוך מסדרון צר יותר מהחרבות שלהם, רוב קטעי הקרבות, התמקדו בכוחות המיוחדים של החרבות, שנראו מגוחכים יותר ממרשימים. העובדה שהקרבות צולמו מקרוב רוב הזמן, הוציאה מהם את העוקץ ושללה מהסרט את אותה וירטואוזיות עוצרת נשימה, שבדרך כלל סחבה סרטים מהז'אנר הזה, על כתפיה. בשביל קרב אחד, באמת מדהים, לא שווה לראות סרט באורך שעתיים וחצי.

לסיכום, סרט טרחני, מבולבל, ארוך ומשעמם. אין עלילה מעניינת, אין קרבות וירטואוזיים, אין כמעט נופים עוצרי נשימה, אין סיבה לראות את הסרט !. תושבי הכפר היו עסוקים, לאורכו של הסרט, בקרב הישרדות עקוב מדם, אני הייתי עסוק בקרב קשה לא פחות, לשרוד את הסרט עד סופו.אני ממליץ לכם בחום, לוותר על הצפייה בסרט הזה, גם אם אתם נמנים על חובבי הז'אנר. אתם תחסכו לעצמכם הרבה זמן ועצבים, אם תוותרו עליו.

ציון: 2 מתוך 10  

אזהרה מפני סרט חדש - לגעת במילים

אחת לכמה זמן מגיע לאקרנים סרט, שממש עושה לי חשק, לא לבזבז זמן ולכתוב עליו ומצד שני, גם להזהיר מפני סרטים צריך

להלן ביקורתי

שם הסרט: לגעת במילים Bee Season

במאי: סקוט מק'גי, דיוויד סיגל

שחקנים: ריצ'ארד גיר, ג'ולייט בינוש, פלורה קרוס, מקס מינגלה, קיית בוסוורת'

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

עיבוד של רב-המכר של מיילה גולדברג. אליזה נאומן, בת ה-11, היא עוף מוזר במשפחה של אנשים מוכשרים מאוד. אביה הוא פרופסור ידוע ללימודי דת ותורת הנסתר, אמה היא מדענית והאח אהרון הוא סטודנט מצטיין. על פני השטח מדובר במשפחה מאושרת ומוכשרת, אך בפועל המשפחה מסתירה המון משקעים, האם קרובה להתמוטטות והיחסים בין חברי המשפחה השונים, התפוררו לגמרי. הכל משתנה כאשר אליזה מחליטה להירשם לתחרות האיות של בית הספר ומתברר שיש לה כשרון מיוחד למילים. אליזה מדמיינת את המילים ומצליחה לאיית מילים, אשר ילדים בגילה לא אמורים אפילו לדעת. המשפחה ההמומה מתגלית הכשרון של בתם, מתאחדת מאחוריה ומצליחה בהדרגה גם לאחות את הקרעים ביחסיהם האחד עם השני.

דבר הפסיכופט:

על הפוסטר של הסרט כתוב המשפט, "כשלמילים יש כוח לשנות" וכנראה, שזהו גם הקונספט של הסרט. המשפחה ההרוסה, מתאחדת מאחורי הילדה הצעירה, לאחר שמתגלה כשרון האיות שלה. אב המשפחה, מגדיל לעשות (יש שיאמרו אפילו מגזים) ומתחיל ללמד את ילדתו קבלה, מתוך אמונה שיש לה יכולת ייחודית לקליטת מסרים מאלוהים. ככל שהיא מתקדמת בתחרויות האיות, כך נעשה האב יותר ויותר אובססיבי לגבי כשרונה ולמען האמת הקטעים הרוחניים האלו, רק הופכים את הסרט למגוחך ולא אמין.

בכוונה הזכרתי את המילים "כשלמילים יש כוח לשנות" שכתובות על הפוסטר של הסרט ובכוונה אמרתי שכנראה זה הקונספט של הסרט (עם דגש על הכנראה) משום שעם כל הכבוד, בזמן הצפייה בסרט, המסר הזה והתהליך שהמשפחה עוברת, ממש אינם ברורים. קשה להגיד שהצופים חווים את התהליך הנפשי שעוברת המשפחה ולמען האמת, גם בסופו של הסרט, לא ברור מה עבר על אם המשפחה, אותה גילמה ג'ולייט בינוש הותיקה. מעבר לעובדה שהיא משתגעת ושזכרונות העבר רודפים אותה, התהליך שהיא עוברת במהלך הסרט אינו ברור כלל ומוסיף לטשטוש של הסרט כולו. המילים (אותן אייתה בתם) אולי שינו את המשפחה, אבל לא הצילו את הסרט הזה משממון מוחלט.

נקודת האור היחידה בסרט, היא פלורה קרוס, אשר משחקת ברגישות ובכשרון את הבת הצעירה. בחלק מתחרויות האיות, ישנם קטעים, בהם אנו מפליגים לתוך דמיונה של הגיבורה הצעירה ורואים יחד איתה את המילים. כמעט שאפשר "לגעת במילים" יחד איתה, כאשר הן מתורגמות לצורות ותמונות ואלו הם הקטעים היפים ביותר בסרט, גם בגלל הטריקים בהם השתמשו להעביר לנו את דמיונה של הבת. אבל הקטעים האלו הם בודדים ומועטים ולא מצילים את הסרט מההתרחשות, המאוד לא ברורה, שעומדת במרכזו.

לסיכום, כבר נעשו לא מעט סרטים על תהליכים נפשיים אותן עוברות משפחות, אבל הסרט הזה הוא ממש לא מהטובים שבהם. מדובר בסרט מבולבל וחסר מסר והוא לא מצליח לרגש או לסחוף את הצופים. יש יותר סיכוי, שתבינו מה הסרט רוצה לומר מהמשפט הכתוב על הפוסטר שלו או מקריאת התקציר, מאשר בעת הצפייה בו. תעשו לעצמכם טובה ואל "תיגעו במילים", רוב הסיכויים שתצטערו על השעות האבודות שביזבזתם על הצפייה בסרט הזה. זה מה שקרה לי לפחות !

ציון: 1 מתוך 10  

פוסט אורח - נני מקפי - קסם של אומנת

הרבה סרטי ילדים, הגיעו לאחרונה לבתי הקולנוע, מה שאומר, הרבה סרטים שאני חושב (), שלא אראה כנראה. כיוון שיש אנשים אחרים, שלהם אין ברירה לראות את הסרטים האלו, החלטתי להיענות, אחרי פניות חוזרות ונשנות ונשנות ונשנות ונשנות (וגם תשלום לא סמלי), לבקשתה של חבצלת ולארח פה אותה, עם פוסט ביקורת, על אחד מסרטי הילדים החדשים, אותו היא ראתה עם גדוד הילדים שלה (אבל את זה נשאיר כבר לה לספר).

אז קבלו אותה...

שם הסרט: נני מקפי - קסם של אומנת Nanny Mcphee

במאי: קירק ג'ונס

שחקנים: אמה תומפסון, קולין פירת', קלי מקדונלד, דרק ג'קובי, אימלדה סטאנטון, אנג'לה לנסברי

שנת הפקה: 2005

ארץ הפקה: בריטניה

תקציר הסרט:

שבעה ילדים הותירה אשתו של הקברן בראון בידי בעלה והלכה לעולמה. קשה מלאכת גידול הילדים וקשה פרנסתם. שבע עשרה אומנות עברו בבית המשפחה, וכולן ניגפו בידי הזאטוטים. עתה מוקש גדול עומד בפני המשפחה: אם האב לא יינשא, תקצץ הדודה המרושעת את תמיכתה במשפחה והילדים יפוצו לכל עבר. באחד הערבים, בשעה שהילדים קושרים את הטבחית לתנורה, מתדפקת על הדלת האומנת מקפי. פניה מלאות כיעור אך בידה מקל קסמים. עד מהרה היא מעבירה את בני הבית תחת שרביטה, ומלמדת אותם שיעור או שניים. כך חוזרים הסדר והמשמעת לבית משפחת בראון ואילו האומנת, עם כל התקדמות, זוכה שוב ביופייה. אף אבי המשפחה עתיד לזכות באהבה גדולה ולכולם המנוחה והנחלה... על בסיס סדרת ספרים מראשית שנות השישים. את התסריט כתבה השחקנית אמה תומפסון. 

דבר הפולניה:

שתי חוליות יצאו מהבית ביום שבת האחרון – בראשונה, גבר חמוש בילד בנשש, שבכלל רצה לראות סרט מפחיד ובשניה בחורה חיננית, בעלת חוש הומור וחצאית מהממת, מלווה בבתשע שרק רצתה לדעת האם תספיק לאכול לפני הסרט ב"טל בייגלס". כן, הלכנו לראות סרט. את אותו הסרט בשני בתי קולנוע שונים והכל במטרה לספק את רצונם של אלו שהכל נעשה ברצונם – גרסה עברית של "נני מקפי" לטובת הבנשש, גרסה באנגלית של אותו הסרט בשבילי. בטח בשבילי. את הבתשע לקחתי איתי רק כדי שלא יתהו מה אני בכלל עושה בסרט המוגדר כסרט ילדים.

היה לי ברור שהסרט הזה ואני נפגש ובהקדם, כשקראתי היכן שהוא את רשימת השחקנים; קולין פירת'. אני חושבת שלא היה סרט שלו שלא ראיתי, אף שלא את כולם הצלחתי לראות עד הסוף (כך "הופ ספרינגס" (2003) Hope Springs  בצפייה הראשונה ו"ברידג'יט ג'ונס – עובדות החיים" (2004) Bridget Jones: The Edge Of Reason בכל צפייה שהיא), ולא כולם שימחו את ליבי (כמו "בצל התמימות" (1999) My Life So Far העגמומי), ומלבדו אמה תומפסון הנהדרת בתפקיד נני מקפי, אנג'לה לנדסברי האגדית בתפקיד הדודה הסומא ודרק ג'קובי, "אני קלאודיוס", כקברן.

אחר כך קראתי את סיפור העלילה וכבר היה לי ברור ש"בהקדם" זה לא מספיק מהר. סיפור ישן נושן, כמוהו כבר קראנו וראינו לעשרות, אם לא למאות. אב אלמן (פירת') הטרוד בבעיות פרנסה, שבעה ילדים צעירים, אימת המטפלות המקומיות , דודה זקנה (לנדסברי), שמאיימת להפסיק את הקצבה החודשית שהיא נותנת, אלא אם האב יקח לו אישה חדשה שתצליח לרסן את ילדיו, נערת מטבח רכת עיניים (קלי מקדולנד), שאוהבת את הילדים כאילו היו שלה ולא רק אותם וכמובן האומנת האולטימטיבית, נני מקפי הכעורה, שמחזיקה במקל קסמים ומתייפה מיום ליום, ככל שלב הילדים נפתח אליה.

"זה הולך להיות סרט כל כך רומנטי", אמרתי לבנזוג והוא נתן בי את אותו מבט שלו שאומר שאין לו מושג מה אני רוצה מהחיים שלו, אבל שאמשיך בשלי בלי להציק יותר מדי. בכל אופן – קולין פירת', סרט רומנטי, בשבת הראשונה שיכנעתי את הבנשש שמדובר בסרט שהוא יאהב ("הוא לא מפחיד אבל מאוד מצחיק. כמו בוב ספוג"), את הבתשע שיחדתי, בהבטחה לבייגל עם גבינת שמנת וזיתים ואחרי שהפקדנו את העולל אצל קרובי משפחה מדרגה ראשונה יצאנו אל הדרך.

אני מתפתה לומר שהיה נהדר ולחתום בזה, אבל הבטחתי לסייקו ביקורת סרטים סדורה ואני בדרך כלל עומדת בהבטחותי (אלא אם הן ניתנות לילדים מנומנמים ויש סיכוי של ממש שהם לא יזכרו למחרת היום). על כן אומר שהיה נהדר ואפרט –

אמת, מדובר בסיפור שכבר סופר ועוד יסופר, אבל אין בעובדה הזו כדי לפגום ולו במעט, מההנאה שבצפייה בסרט. הסרט הזה, הוא תערובת של "מרי פופינס", "צלילי המוסיקה", "סינדרלה", "פיגמליון" עם קמצוץ מ"סדרה של צרות". את הסרט האחרון הזכרתי בשל הדימיון באווירה, בצבעים ובנטייה להגזמה. הדמויות ב"נני מקפי" כמעט גרוטסקיות. הדודה, על שפתיה המצוירות, היא קריקטורה שהועתקה לחיים, למבשלת - כתמים אדומים על הלחיים דימוי מוגזם של תפרחת חום מהסירים. האלמנה, שמבקשת לצוד את האב ברשתה, מקפידה על לבוש המזכיר טפטים צעקניים במיוחד והצבעוניות המופרזת שלה, בולטת במיוחד, על רקע האווירה הקודרת משהו של הבית, כולו פרטי ריהוט לא תואמים ואור נרות עמום. ההגזמה שתיארתי, היא גם זו שמאפשרת להבחין בין הדמויות "הטובות" לאלו שאינן כאלה. "הטובים" בסרט, האב, הילדים, המשרתת ובמידה מסוימת גם צמד הקברנים העליז, שותפיו של האב לעבודה, נראים כאנשים מן הישוב וכך, בהתאם, ככל שמשתפרת דעתנו ביחס לנני מקפי הנוקשה משתנה גם המראה שלה ואף היא, בסופו של דבר, נראית כאחד הטובים.

המשחק בסרט מצוין. בצד השחקנים שכבר הזכרתי, מופיעים עוד רבים טובים אחרים, שחקנים משורה הראשונה של הקולנוע והתיאטרון האנגלי ואיש מהם אינו מהסס, להשתתף בהשתוללות, שמתחוללת על המסך, כזו שמתאימה בדיוק לימים האלו בהם אנו מצווים להשתטות עדלאידע.

לסיכום, זהו סרט משעשע ומחמם לב, אשר מתאים לכל בני המשפחה. בדיוק מהסוג שגורם לי לדמוע נוכח הסוף הטוב. "בטח שהיא בכתה", שמעתי את הבנשש מסביר לאביו, בשיחה הטלפונית שקיימנו אחרי הסרט, להשוות חוויות. "היתה שם חתונה". מכירים אותי טוב, הילדים שלי.

ציון: 9 מתוך 10    

עד כאן להפעם... תודה לחבצלת על כתיבת ביקורת זו

המלצה חמה על סרט חדש - טרנס אמריקה

סרט בכיכובה של פליסיטי הופמן ("עקרות בית נואשות"), אשר מגיע לבתי הקולנוע ברחבי הארץ ביום חמישי הקרוב, ה-2.3.

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: טרנס אמריקה TransAmerica

במאי: דאנקן טאקר

שחקנים: פליסיטי הופמן, קווין זגרס, פיונולה פלאנאגן, אליזבט פנייה, גראהם גרין, ברט יאנג

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

ברי (פליסיטי הופמן) היא נוצריה אדוקה וטרנסקסואלית שחיה בפרברים של לוס אנג'לס. ברי עברה כבר את כל הניתוחים והטיפולים האפשריים, מלבד הניתוח הסופי והיא עובדת בשתי עבודות, על מנת לחסוך כסף לניתוח היקר. ימים ספורים לפני הניתוח המיוחל, היא מקבלת שיחת טלפון מפתיעה, מבחור צעיר בשם טובי (קווין זגרס), אשר מתקשר אליה מבית המעצר בניו-יורק. בעקבות השיחה מגלה ברי, שעוד בהיותה גבר, בעקבות מפגש מיני חד-פעמי, נולד לה בן ושזהו אותו טובי שמתקשר אליה מהמעצר. ברי לא חושפת את זהותה האמיתית ורוצה להתעלם מהתגלית המרעישה, אך הפסיכולוגית שלה אומרת שעליה להתמודד עם זה לפני שתוכל להיכנס לניתוח ומסרבת לחתום לה על האישור לעבור את הניתוח. בלית ברירה נאלצת ברי לנסוע לניו-יורק ולשחרר את טובי, שנעצר לאחר שעבד בתור זונה ממין זכר ונתפס עם סמים. אחרי שחרורו מהמעצר, מניח טובי שברי היא מיסיונרית של הכנסיה שבאה לעזור לו להשתקם והיא מעדיפה שלא להעמידו על טעותו. טובי משכנע את ברי לקחת אותו טרמפ ללוס אנג'לס, שם הוא מקווה להשתלב בתעשיית הסרטים הפורנוגרפיים והיא מסכימה מתוך כוונה לנצל את הנסיעה, על מנת להחזירו לאביו החורג. השניים נוסעים למסע של הכרות, הפתעות, תגליות והיפתחות הדדית, מסע שישנה את החיים של שניהם.

דבר הפסיכופט:

בדיוק כשגיבורת הסרט מגיעה לשלב האחרון במסע שלה ונמצאת כפסע מלהפוך לאישה, היא נאלצת להתמודד בצורה מוחשית כל כך, עם עברה כגבר. לא מספיק שהיא צריכה להתמודד עם המטען הרגשי של השינוי המיני ועם חוסר הביטחון והחששות מהסביבה, היא נאלצת להתמודד עם צאצא, שצץ לו משום מקום. האם במצבה הרגיש היא תוכל להיות אבא שלו? או שבכלל היא אמורה להיות לו כמו אם ? האם השינוי המיני שנמצא עדיין בתהליך, המראה החיצוני והתחושות הפנימיות שהיו קיימות שם תמיד, האם הם הולידו יצר אימהי?. הפסיכולוגית של הגיבורה, רואה בשיחת הטלפון מהעבר, הזדמנות להתמודד עם מטעני העבר ולהיכנס לניתוח האחרון, כאשר כל הקצוות כבר נקשרו. כך נולד לו המסע, שעומד במרכזו של הסרט ושטעון בכל אותם קונפליקטים ושאלות לא פתורות, אותן מניתי.

המסע של גיבורת הסרט ובנה מניו-יורק ללוס אנג'לס מכיל אם כך בתוכו, עולם ומלואו. במהלך המסע אנחנו זוכים לראות את אמריקה השורשית, את האנשים הפשוטים בהם נתקלים הגיבורים בדרך, את המקומות והנופים. אבל כל אלו, רק מהווים תפאורה, למסע האמיתי, מסע ההתגלות של שני גיבורי הסרט. דרך המסע של השניים, נידונות מצד אחד השאלות החברתיות הקשורות בטראנסג'נדרים, שאלות של זהות מינית וקבלת השונה, אבל גם שאלות כלליות כמו נשיות, אמהות, גישות דתיות ובעיקר היחס בין הורים וילדיהם וההשפעה של משקעי הילדות על החיים הבוגרים.

גיבורת הסרט מסתירה שני סודות מאוד גדולים מבנה, את עובדת היותה גבר ואת עובדת היותה אביו והפער הזה בין מה שהצופים יודעים למה שטובי יודע, מוסיף המון הומור, למצבים אליהם הם נקלעים. במהלך המסע, שני הגיבורים עוברים תהליך של התגלות עצמית והיפתחות, תהליך שבסופו, אמור יהיה לאפשר לגיבורה, להתוודות על סודותיה בפני בנה. גיבורת הסרט נמצאת ב"סיר לחץ" וזה גורם ליציאתם של כל הדברים המשמעותיים ולחשיפת הרגשות הכמוסים ביותר של הגיבורה, כלפי השינוי המיני ושאלת זהותה. העובדה שאנו זוכים לעבור איתה את כל התהליך, סוחפת את הצופים לתוך מערבולת הרגשות ויוצרת סרט מעורר מחשבה, מקסים ומרגש מאוד.

השחקן הצעיר קווין זגרס עושה עבודה מעולה, בתפקיד בנה של הגיבורה, אבל מי שסוחבת את הסרט על כתפיה היא השחקנית הראשית פלסיטי הופמן. לא בכדי זכתה הופמן בפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט זה ובמועמדות לפרס האוסקר, לשחקנית הראשית הטובה ביותר. הבחירה של יוצרי הסרט, ללהק לתפקיד הגבר הטראנסג'נדר, אישה ולא גבר, הייתה בחירה מעולה, שעוזרת לתחושת המציאות. העובדה שאנחנו מקבלים תחושה חזקה כל כך שמדובר באישה ולא בפריק חריג, עוזרת לשאלות ולסוגיות החברתיות שעולות בסרט לקבל תוקף גם מחוץ לעולם הצר של הטראנסג'נדרים. פלסיטי הופמן מצליחה כבר בדקות הראשונות על המסך, כאשר היא מתאמנת מול הראי על הקול שלה ואנו שומעים קול גברי, להעביר בתמציתיות את כל הקונפליקט המיני, הזהותי והאישיותי בו היא נמצאת. במשך כל הסרט, פליסיטי הופמן מצליחה לשכנע, לסחוף, לרגש ולעורר השתהות, בתפקיד מאוד מורכב ולו בגלל הצורך לדבר באותו קול גברי כל הסרט. הופמן וריס ווית'רספון (על תפקידה ב"הולך בדרכי"), הן המועמדות הראויות ביותר בעיני לזכות בפרס האוסקר לשחקנית הראשית ואם נסתכל על התקדימים בהם שחקניות כיערו את עצמן או עברו מהפך גופני ואז זכו באוסקר, היא בהחלט יכולה לצאת עם פסל האוסקר בידיה. אבל בל ניתן לשינוי להפוך לעיקר. הופמן, שזכתה להערכה גדולה ופרסים, גם על תפקידה ב"עקרות בית נואשות", מוכיחה פה שהיא שחקנית גדולה בתפקיד מורכב ומאתגר. מילה טובה מגיעה גם לבמאי ולתסריטאי, דאנקן טאקר שזהו סרטו הראשון באורך מלא. צריך כשרון רב והמון רגישות בכדי לכתוב סיפור כזה ולא פחות כשרון על מנת להצליח לנווט את השחקנים, בתפקידים טעונים כל כך ולשמור על החוט העלילתי העדין. התוצאה הסופית, מדברת בעד עצמה ואני בטוח שעוד נשמע על טאקר בעתיד.

לסיכום, הסרט לוקח את הצופים למסע מרגש ומלא משמעויות, מסע של גילוי נפשי, של התמודדות עם השדים מן העבר, מסע שמשולב בו גם המון הומור ושמשתמש בנופים ובאנשים של אמריקה השורשית כתפאורה. הסרט הוא אנושי וסוחף וביחד עם תצוגת המשחק הנפלאה של פליסיטי הופמן והבימוי הרגיש של דאנקן טאקר, מדובר באחד הסרטים המיוחדים, המרגשים והטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, סרט שאני מאמין שימצא את דרכו לרשימת הסרטים הטובים של השנה בעיני. הביטוי "סרט קטן גדול", מתאים כמו כפפה לסרט הזה. יש עדיין טעם לומר לכם לא לפספס ?

ציון: 9 מתוך 10    

\

המלצה על סרט חדש - טרומן קפוטה

סרט חדש שמגיע היום לבתי הקולנוע ברחבי הארץ

להלן המלצתי

שם הסרט: טרומן קפוטה Capote

במאי: בנט מילר

שחקנים: פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, כריס קופר, קליפטון קולינס ג'וניור, ברוס גרינווד, בוב באלבון, איימי ריאן

שנת הפקה: 2005