המלצה על סרט חדש - הפנתר הורוד

גרסא חדשה לסיפורו של המפקח קלוזו, הבלש השלומיאל מסדרת סרטיו של בלייק אדוארדס. את דמותו של קלוזו יגלם בסרט החדש סטיב מרטין. הסרט יגיע לבתי הקולנוע ברחבי הארץ ביום חמישי ה- 23.2.

להלן המלצתי

שם הסרט: הפנתר הורוד The Pink Panther

במאי: שון לוי

שחקנים: סטיב מרטין, קווין קליין, ז'אן רנו, ביונסה נואלס, אמילי מורטימר, ג'ייסון סת'אתם

שנת הפקה: 2006

תקציר הסרט:

המפקח קלוזו הוא מפקח משטרה שלומיאל, אשר זורה הרס בכל מקום אליו הוא מגיע. מאמן נבחרת צרפת, איב גלואנט (ג'ייסון סת'אתם), נרצח בעזרת חץ מורעל שנורה על צווארו, לעיני הקהל ולעיני חברתו, כוכבת הפופ קסניה (ביונסה נואלס), בסיומו של משחק הנצחון של הנבחרת הצרפתית על נבחרת סין. את הפאניקה ההמונית, בעקבות התמוטטותו הפתאומית של גלואנט, מנצל מישהו על מנת לגנוב מאצבעו של גלואנט את הטבעת בה שובץ היהלום הגדול בעולם, "הפנתר הורוד". הרצח מקבל מיד, תשומת לב תקשורתית נרחבת והמפקח העליון דרייפוס (קווין קליין) מחפש דרך להוריד מעל עצמו את הלחץ ומחליט להטיל את פתרון התעלומה, על מישהו שייכשל ללא כל ספק ואשר יוריד מעליו הן את התקשורת והן את הביקורת במידה והחקירה תיכשל. במקביל דרייפוס ינהל חקירה שקטה משלו, הרחק מעיני התקשורת, על מנת לזכות בקרדיט. דרייפוס מחליט למנות את השוטר הכי לא יוצלח שהוא מכיר, המפקח קלוזו ומצוות לו לעזרה את הבלש גילברט פונטון (ז'אן רנו), שאמור לדווח לדרייפוס על כל ממצא או התקדמות של קלוזו. אבל כיאה לקלוזו, שום דבר אינו צפוי או בשליטה כאשר הוא באזור והחקירה הופכת למשוגעת ככל שהסרט מתקדם. האם אותו רוצח / גנב ייתפס ומי יהיה אחראי לתפיסתו? את זה תראו כבר בסרט

דבר הפסיכופט:

בשנת 1963, עת הגיע לאקרנים סרטו של בלייק אדוארדס, "הפנתר הורוד", התוודעו הצופים לראשונה לדמותו של המפקח השלומיאל ז'ק קלוזו, אותו גילם פיטר סלרס. אבל "הפנתר הורוד" אינה רק סדרת סרטים קולנועיים, אלא גם סדרת אנימציה מפורסמת ואהובה. סיפור הולדתו של הגיבור המצוייר, קשור בהולדתו של הגיבור הקולנועי, המפקח קלוזו. בלייק אדוארדס, שהיה חובב לוני טונס, חיפש אנימטור אשר יפיק קטע פתיחה מצוייר עבור סרטו ובחר בפריץ פרלנג, שהיה שותף ליצירת סדרת הלוני טונס בשנות ה-20. ככה נולד לו הפנתר הורוד המצוייר, ובכורתו העולמית הייתה בקטע פתיחה קצר, בתחילת הסרט של אדוארדס. חשוב להוסיף ולהבהיר שהסרט של אדוארדס נקרא "הפנתר הורוד", בגלל שבמרכז העלילה רדף המפקח קלוזו, אחרי "הפנטום", גנב תכשיטים ידועה לשמצה ואחרי היהלום הגדול בעולם, המכונה "הפנתר הורוד". מי שעוד הופיעה לראשונה בסרט ההוא, היא אותה נעימה מפורסמת של הפנתר הורוד, אותה הלחין הנרי מנסיני עבור הסרט. כל השלושה, המפקח קלוזו, דמות האנימציה של הפנתר הורוד ונעימת הפתיחה המפורסמת של מנסיני, זכו להצלחה כבירה. מכאן ואילך, קלוזו והפנתר הורוד, פיתחו לעצמם קריירה מצליחה. בעקבות הצלחת הסרט הראשון והאהדה הציבורית לה זכתה דמותו של קלוזו, הפיק אדוארדס סרטים נוספים בסדרה ואילו הפנתר הורוד, זכה לסדרה מצויירת משלו, בה הוא מתעלל לא אחת באיש קטן שהוא גרסא מצויירת של המפקח קלוזו. ב1964 זכה הסרטון של "הפנתר הורוד" המצוייר, באוסקר לסרט האנימציה הקצר, הטוב ביותר. 

הסרט הזה, אינו סרט חדש בסדרה, אלא גרסא מחודשת לדמותו של קלוזו. הסרט מבוסס כמובן על המורשת של הסרטים של בלייק אדוארדס ועל הדמות של קלוזו, כפי שגולמה ע"י פיטר סלרס. מי שנבחר להכנס לנעליים הענקיות של סלרס, הוא סטיב מרטין הותיק שהתפרסם בזכות יכולתו הקומית בסרטים כמו "אבי הכלה", "חנות קטנה ומטריפה", "נוכלים עם סגנון", "רוקסן" ועוד. הליהוק של הסרט ובעיקר זה של סטיב מרטין, ז'אן רנו וקווין קליין והבימוי הקצבי של הבמאי שון לוי, יצרו גירסא חדשה, משעשעת וראויה למדי, לדמותו מעוררת ההזדהות של המפקח קלוזו. שלושת השחקנים הראשיים הם שחקנים בעלי יכולות קומיות מוכחות. בראש ובראשונה סטיב מרטין שהוכיח את יכולותיו בסרטים שמניתי. קווין קליין התפרסם גם הוא בעיקר בעקבות הסרט "דג ושמו וונדה" וז'אן רנו, כבר הוכיח גם הוא, שלמרות שההתמחות שלו היא במותחנים וסרטי פעולה, יש לו גם יכולות קומיות מרשימות, אותן הוא חשף בעיקר בסרט הצרפתי הנפלא "סתום ת'פה", שם הוא כיכב לצידו של ז'ראר דפרדייה. הכוכבת ביונסה נואלס, שמשחקת בתפקיד של כוכבת פופ בינלאומית, דמות הקרובה לדמותה במציאות, מפגינה תצוגת משחק די בינונית, אך לא מצליחה להרוס את המצבים הקומיים האינסופיים אליהם נקלעים גיבורי הסרט.

התסריט עצמו, מעניין, הזוי ומטורף, באופן שתפור על סוג כזה של קומדיה והוא מספק קרקע להמון בדיחות בקצב מסחרר. לצערי יש תחושה, לאחר כשעה בערך, שזה מתחיל למצות את עצמו, אבל היוצרים היו מספיק חכמים לעשות סרט קצר (כשעה וחצי), כך שהסרט נגמר לפני שמספיק להימאס ממנו. כיאה לסגנון, הסרט כולל גם לא מעט קטעים מטורפים ומצחיקים, רגעי קאלט אשר תזכרו גם בגמר הצפייה.

אני מאמין שלולא הליהוק המוצלח והבימוי המוקפד של שון לוי, שמוכיח רגישות וכשרון לתזמון קומי ובעיקר לולא הופעתו המצויינת של מרטין, הסרט הזה לא היה עובד ולא היה מצליח להצחיק. ההומור של הסרט מבוסס, כמיטב המסורת של סרטי הפנתר הורוד, על אותה קומדיה פיזית, קומדיה המבוססת על מצבים ולא על דיאלוגים ואשר מקורה בקומיקאים ענקיים כמו צ'ארלי צ'אפלין ובאסטר קיטון. העובדה שהומור בסיסי זה עדיין עובד ובעיקר, שסטיב מרטין מצליח להכנס למקום בו עמדו שחקנים גדולים כל כך, מוכיחה שוב שקומדיה טובה היא דבר נצחי וכי סטיב מרטין הוא ללא ספק הבחירה טובה ביותר לתפקיד.

השאלה האמיתית היא האם מדובר בגרסא חדשה וראויה לסדרת הסרטים המצליחה, של בלייק אדוארדס, או שמדובר בסידרה, שעדיף היה לא לגעת בה. התשובה לכך תלויה מאוד בגישה שלכם. יש שיגידו שסטיב מרטין לא מצליח להיכנס לנעליו של סלרס וכי הסרט טפשי מדי ולא מצליח להביא משהו חדש לסדרה, יש שיעדיפו להסתכל על זה בדיוק הפוך ולהגיד שגם אם הסרט לא מתעלה על סרטיו של אדוארדס, הוא מצליח להצחיק, לעניין ולעמוד בפני עצמו ולספק סוג של נוסטלגיה לאותם סרטים אהובים. אני חושב שהגישה השניה היא הנכונה ושבנוסף, יש מקום להעריך את יוצרי הסרט, שהעיזו לגעת בסדרה כל כך אהובה, למרות שההשוואות לקלאסיקות מהעבר, עלולות לעמוד בדרכם להצלחה.

לסיכום, מדובר בקומדיה משעשעת ומהנה, בה מצליח סטיב מרטין להוכיח שהוא שחקן ענק וביחד עם קאסט נלווה משובח, לספק לצופים שעה וחצי קלילות ומקסימות, של צחוק והתרחשויות בקצב מסחרר. המפקח קלוזו והקומדיה הפיזית, הם כנראה משהו אלמותי, משהו שעובד גם אחרי כל השנים. הגרסא החדשה, גם אם אינה מתעלה עליה, מצליחה לשמור על ההומור הנפלא של סידרת הסרטים המקורית ולדעתי תהווה רק סרט ראשון בסדרה חדשה. המפקח קלוזו נולד מחדש וסביר להניח שעוד נראה אותו בעתיד ואני גם לא אתפלא, אם סטיב מרטין המצויין, יישאר בנעליו. קשה לראות מישהו אחר מצליח בכך. אז אם בא לכם קומדיה קלילה ובילוי מהנה בבית הקולנוע, זהו בדיוק הסרט בשבילכם.

ציון: 8 מתוך 10    

אי המלצה על סרט חדש - הוסטל

סרט אימה חדש ומדובר שמגיע היום לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. הסרט כולל המון מראות קשים ולכן הוא הוגבל לצפייה לגיל 18 ומעלה. הסרט "הוסטל" זכה להצלחה בקופות בארה"ב והרוויח עד כה כ47 מיליון בקצת מעל לחודש,  מה שגרם למפיצים להקדים את הבאתו לארץ וללוותו בפרסום מסיבי.

להלן ביקורתי

שם הסרט: הוסטל Hostel

במאי: (נתייחס לכך בהמשך)

שחקנים: ג'יי הרננדז, דרק ריצ'ארדסון, אית'ור גאדג'ונסון

שנת הפקה: 2006

תקציר הסרט:

פקסטון וג'וש הם שני נערי קולג' אמריקאים, שיוצאים לטיול ברחבי אירופה כאשר מטרתם העיקרית היא לפגוש בנות יפהפיות ולבלות איתן. במהלך הטיול הם פוגשים את אולי, בחור איסלנדי פרוע, שיצא לטיול עם מטרה דומה לשלהם. השלושה שומעים שמועה, על הוסטל מיוחד בברטיסלבה סלובקיה, בו הבנות חמות במיוחד, אוהבות תיירים וקלות להשגה. הם לא עומדים בפיתוי ומחליטים לנסוע לשם. כאשר הם מגיעים להוסטל, כל משאלותיהם מתגשמות במהרה והכל הולך בקלות, בדיוק כמו שסיפרו להם ואולי אפילו, יותר מדי בקלות. לא עובר זמן רב והם מגלים שההוסטל, כלל אינו מה שהוא נראה על פני השטח והם מוצאים עצמם עוברים מהפנטזיה הגדולה של חייהם לתוך סיוט גדול עוד יותר. האם הם ישלמו על שחיתותם המוסרית? את זה תראו כבר בסרט.

דבר הפסיכופט:

לפני שאתייחס לסרט עצמו, אני רוצה להתייחס דווקא לתופעה הקשורה בו ולבקש ממכם לחשוב מי לדעתכם ביים את הסרט? ואני כמובן רוצה שתענו בעל פה, בלי לבדוק, לפי הפרסומות לסרט שלא יכולתם שלא להיתקל הן.

בטח רובכם עניתם, קוונטין טרנטינו. אז זהו שמדובר בטעות או יותר נכון בהטעיה. המודעות לסרט, אמנם מבליטות את המילים "קוונטין טרנטינו מציג: הוסטל", אבל מי שכתב את התסריט וביים הוא בכלל אלי רות'. קוונטין טרנטינו הוא אחד המפיקים בפועל או במילים אחרות, זה שנתן את הכסף. אמנם מדובר בכבוד, שקוונטין טרנטינו הגדול, מאמין בסרט שלך והשקיע בו כסף ואפשר גם לצפות שזה יעיד על איכותו, אבל בין זה ובין קיטלוגו ושיווקו של הסרט כסרט של טרנטינו, יש הבדל גדול. התופעה של שיווק סרט תחת השם של המפיק אינה חדשה, כאשר הדוגמא הטובה ביותר היא מפיק העל ג'רי ברוקהיימר, האיש שאחראי לסרטים כמו "פרל הארבור", "המלך ארתור", "שודדי הקאריביים", "בלאק הוק דאון" ועוד רבים וטובים. במקרים רבים הודגש שמו של ברוקהיימר עוד לפני זה של במאי הסרט, בדומה למה שעשו עם "הוסטל" וטרנטינו. אבל במקרה של ברוקהיימר השם מביא איתו גם את הסגנון שלו, שהוא סרטי אקשן עתירי פעלולים. אפשר אם כן לומר כי השימוש בשמו של ג'רי ברוקהיימר בא לומר משהו על הסרט ולא רק לשמש כוח מכירה, דבר שלדעתי לא ניתן לומר על טרנטינו כמפיק.

אני חייב לומר, שכאשר ניסיתי להיזכר במקרים קודמים, בהם השתמשו בשמו של המפיק כמו פה, ישר עלו במוחי שני סרטים, "רומן על אמת" משנת 1993 ו"להרוג את זואי" משנת 1994, ששווקו כסרטים של לא אחר מטרנטינו עצמו. בפועל, טרנטינו לא ביים אף אחד מהם, אלא כתב את התסריט של הראשון והפיק את השני. כנראה שהצלחתו הכבירה של טרנטינו, גורמת לכך שכל דבר בו הוא נוגע, לא משנה מה תפקידו בכוח, משווק תחת שמו. זה אמנם טבעי, שמערך שיווק של סרט, עושה שימוש, בכל מה שהוא יכול על מנת להביא צופים לאולמות, אך בעיני מדובר גם בסוג של הטעייה מכוונת, שיש מקום למחות עליה. מה הייתי מצפה שיעשו עם השיווק? שאם כבר מזכירים את שמו של טרנטינו בהקשר של הוסטל, שיוסיפו, "סרט בהפקתו של קוונטין טרנטינו ובבימוי של אלי רות'", זה יעביר את אותו המסר בלי להטעות את קהל הצופים. ואגב, רצוי להדגיש שבמקרה הזה לא מדובר בהמצאה של המפיצים בארץ, אלא שזה נעשה כך גם בארה"ב.

ועכשיו הגיע הזמן לדבר על הסרט עצמו. במילה אחת מדובר באכזבה ובשתי מילים, סרט דוחה. הסרט מחולק לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון, מזכיר מאוד את הקומדיה הפרועה "יורוטריפ" ועוקב אחרי חיפושי הנשים של שלושת גיבורי הסרט ואחרי החוויות המיניות שהם מצליחים להשיג בכל מקום. להבדיל מ"יורוטריפ" שהציג את הצד הקומי שבמסע כזה, החלק הזה בסרט מתאר מסע שטוף זימה ומכין את הקרקע לחלקו השני של הסרט. בגלל שלא שילבו בחלק זה מספיק הומור, הוא נראה קצת כמו התחלה גרועה של סרט פורנו. ההגעה של השלושה להוסטל בברטיסלבה בראשיתה נראית כמו המשך סיפורי הזימה של השלושה, אבל גם מכניסה אלמנט מפחיד, בעיקר בגלל הפשע ששולט בלילות ברחובות ברטיסלבה, והאימה הכללית והשנאה לאמריקאים, שמשדרים תושבי המקום (מלבד כמובן הנשים הקלות להשגה שגרות בהוסטל).

או אז, הופך החלום של השלושה לסיוט ומתחיל חלקו השני של הסרט, פרק האימה. אני לא אפרט מה בדיוק קרה, אני רק אתייחס לסגנון. בתוך ז'אנר האימה יש סרטים שמתמקדים במה שנקרא גועל (או באנגלית GORE). הסרט "הוסטל" הוא דוגמא מצוינת לכך וחלקו השני של הסרט מלא בקטעי זוועה ומראות מגעילים ומצמררים. מצד שני, אני חושב שמעבר למראות המגעילים, הסרט לא מצליח לייצר אימה משובחת ובתור אחד שעומד בקלות במראות הגועל, מצאתי את עצמי בעיקר משתעמם מהעלילה עצמה. אני יכול לתת כדוגמא טובה לאימה את הסרט המצליח "מסור" ששילב עלילה מתוחכמת והרבה מתח, באותם מראות זוועה ולכן הוא גם נחשב אצלי לסרט טוב. אז מה יש בכל זאת בסרט הזה? כאשר נחשפת הזוועה האמיתית שעומדת מאחורי ההוסטל, נחשפות גם האמירות של הסרט על הטבע האלים של האדם ועל השנאה של האירופאים כלפי כל מה שקשור באמריקאים.

לסיכום, אני אישית, התאכזבתי מאוד מהסרט "הוסטל", שלא הצליח לדעתי לייצר עלילה מעניינת, שחלקו הראשון הוא מסע זימה די מגוחך ונחות ושחלקו השני הרבה יותר מגעיל מאשר מותח או מפחיד. זוהי גם הסיבה שהגדרתי אותו כסרט דוחה. מלבד חובבי הGORE האדוקים ביותר, אין כל טעם לראותו. כנראה שניסו לגרום לכם לבוא בכל זאת בעזרת שמו של טרנטינו.

ציון: 2 מתוך 10  

המלצה על סרט חדש - גאווה ודעה קדומה

הסרט הבריטי, על פי ספרה הידוע של ג'ין אוסטין, מוקרן בבתי הקולנוע בארץ מיום חמישי ה-9.2. אפשר להשיגו כבר, גם בחלק מספריות ה-DVD

להלן המלצתי

שם הסרט: גאווה ודעה קדומה Pride and Prejudice

במאי: ג'ון רייט

שחקנים: קיירה נייטלי, מת'יו מקפיידן, ברנדה בלת'ין, דונלד סאתרלנד, טום הולנדר, רוזמונד פייק, ג'ינה מאלון, ג'ודי דנץ

שנת הפקה: 2005

ארץ הפקה: בריטניה

תקציר הסרט:

סיפור רומנטי תקופתי, המתרחש באנגליה של סוף המאה ה-18. במרכז הסיפור עומדת משפחת בנט על חמשת בנותיה, ג'יין היפה, אליזבת הדעתנית, מרי, קיטי ולידיה. באותה תקופה הכל נקבע לפי מעמדות ועתידה של אישה היה תלוי בשידוך שהיא תשיג מה שמביא את אם המשפחה, הגברת בנט, לחפש לבנותיה שידוכים באופן אובססיבי במיוחד. כאשר מגיעים לאזור, מר בינגלי העשיר וחברו הטוב מר דארסי משתנים חייהם של משפחת בנט והסיפור המרכזי של הסרט נכנס לתנועה. דארסי ואליזבת הדעתנית, שהמפגש הראשון ביניהם מוליד איבה, ייאלצו לדעת להתגבר על גאוותם וגם על דעות קדומות ואי הבנות תהומיות, על מנת להיות מסוגלים לראות את האהבה הגדולה שמסתתרת מאחוריהן.

דבר הפסיכופט:

הסרט מצליח להביא למסך את כל המאפיינים של התקופה ואת אחד מסיפורי האהבה הספרותיים הגדולים ביותר, בצורה מאוד נאמנה לרוחו של המקור. סיפור האהבה-שנאה בין ליזי בנט ומר דארסי נבנה פה בכשרון רב והוא החלק האיכותי ביותר בסרט. יוצרי הסרט הצליחו ליצור הן את האווירה התקופתית והן את הרומנטיקה, בצורה שנמנעת ככל האפשר מלהפוך לקיטש מתקתק.

אותי אישית, קיירה נייטלי לא שכנעה בהופעתה. בעיני, היא לא שחקנית מספיק טובה בשביל להחזיק את התפקיד המורכב כל-כך של ליזי בנט. אבל הסיפור הרומנטי, השחזור התקופתי, הדיאלוגים השנונים ובעיקר הליהוק המצוין לשאר התפקידים ובראשם ברנדה בלת'ין כגברת בנט, דונלד סאתרלנד כמר בנט ומת'יו מקפיידן כמר דארסי, מפצים על הופעתה הפחות טובה של נייטלי.

לסיכום, למרות שזהו לא בדיוק סגנון הסרטים האהוב עלי, הצלחתי ליהנות בזכות המשחק המשובח של רוב הקאסט, הבימוי המוקפד ובעיקר בזכות חוכמתו של הסיפור של אוסטין והאופן בו הוא תורגם לתסריט. הצפייה בסרט רק חיזקה את התחושה שסיפור זה על גאווה ודעה קדומה שעמדו בדרכה של אהבה, הוא אחד מסיפורי האהבה הייחודיים והחכמים שנכתבו. הסרט הזה ימשוך קהל, בעיקר את זה הנשי, גם בלי ההמלצה שלי, אבל אני מצטרף להמלצה בכל זאת.

ציון: 8 מתוך 10    

המלצה חמה על סרט חדש - הולך בדרכי

סרט זה מגיע לאקרנים היום, יום חמישי ה-9.2.

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: הולך בדרכי Walk the Line

במאי: ג'יימס מנגולד

שחקנים: חואקין פניקס, ריס ווית'רספון, ג'ניפר גודווין, רוברט פטריק, דאלאס רוברטס

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

הסרט עוקב אחרי עלייתו לגדולה של אגדת הקאנטרי, ג'וני קאש. קאש נולד בארקנסו, למשפחה קשת יום שהתפרנסה מעבודה קשה בשדות הכותנה. כבר מילדות הוא הרגיש לא שייך ושאף להצליח כזמר. הדרך שלו להצלחה הייתה גם היא רוויה בקשיים אבל בהדרגה הוא סיגל לעצמו סגנון ייחודי עם קולו העמוק ושיריו המיוחדים שעסקו בנושאים כמו מוות, אהבה, תקווה וחטא. סיפור חייו של ג'וני קאש הוא סיפור על מאבק להגיע להצלחה, על התדרדרות נפשית והתמודדות עם שתייה והתקפות זעם, על מסעות הופעות עם גדולי המוזיקה של אותה תקופה ובעיקר על סיפור האהבה המיוחד וארוך השנים בינו ובין זמרת הקאנטרי ג'ון קארטר.

דבר הפסיכופט:

כנראה שזה חלק מהמסורת, להוציא סרט ביוגרפי על זמרים מפורסמים, לאחר שהם הולכים לעולמם. אחרי הסרט עטור הפרסים "ריי", מהשנה שעברה, סרט שסיפר את סיפור חייו של ריי צ'ארלס, הגיע השנה לאקרנים הסרט "הולך בדרכי" המספר את סיפור חייו של ג'וני קאש שנפטר בשנת 2003. ג'וני קאש פחות מוכר אולי לקהל הישראלי, אבל מדובר באחד היוצרים החשובים והמצליחים ביותר בארה"ב, זמר מדור הנפילים של אלביס, רוי אורביסון, ג'רי לי לואיס ועוד. בדומה לריי צ'ארלס וזמרים רבים אחרים, סיפורו של קאש הוא סיפור על חלום שהתגשם, על עליה מהעוני להצלחה, על הנשים שלצידם וגם על ההתדרדרות הבלתי נמנעת והצורך לעלות מהתהומות בחזרה להצלחה.

הסיפור עומד במרכז הסרט אם כן, אינו שונה בהרבה מאותן ביוגרפיות שאנו מכירים, אבל מה שהופך את הסרט למיוחד, זה המשחק המשובח של שני כוכבים הסרט, חואקין פניקס כג'וני קאש וריס ווית'רספון כג'ון קארטר. על מנת להעביר את המוזיקה של התקופה לצופים, השירים בסרט בוצעו על ידי כוכבי הסרט בעצמם בהופעות חיות. אבל זה לא רק השירים, צמד השחקנים מצליח בתצוגת משחק נפלאה, ליצור דמויות מלאות ועמוקות ולהצליח לטוות בכשרון רב את סיפור האהבה המיוחד ומלא המהמורות בין ג'וני קאש וג'ון קארטר. הסרט הזה הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר בשנים האחרונות לחשיבותו של משחק. זהו סרט שבו תצוגת המשחק של השחקנים, ביחד עם המוזיקה הנפלאה אותה הם ביצעו בעצמם, היא שהרימה את הסרט לגבהים שהם מעבר לסיפור הדי מוכר שבמרכזו. שני השחקנים אגב, מועמדים לפרס האוסקר על תפקידם וריס ווית'רספון אפילו נחשבת לאחת מהמובילות בסיכויי הזכייה. אני חושב ששתי המועמדויות ראויות בהחלט. 

גם המוזיקה ובכלל כל ההווי של מסע ההופעות של קאש עם גדולי המוזיקה של התקופה, מהווים חלק חשוב בהנאה מהסרט. המוזיקה של קאש אמנם מוגדרת כסוג של קאנטרי, אבל במהלך הסרט אנחנו מגלים שהוא בעצם שר במשך השנים בכל הסגנונות, גוספל, בלדות, בלוז ועוד. סביר להניח שבעקבות הסרט, גם הפסקול שלו יימכר כמו לחמניות חמות ואותי אישית זה גם סקרן לקנות את התקליטים של קאש עצמו.

לסיכום, מדובר בסרט מקסים סוחף ומרגש עם מוזיקה נפלאה, רומנטיקה, סיפור חיים מרתק ומשחק ובימוי נפלאים. סרט שאתם פשוט חייבים לרוץ ולראות.

ציון: 9 מתוך 10    

המלצה חמה על סרט חדש - בלי חוקים

סרט חדש שסוקר את תופעת האוהדים החוליגנים בכדורגל האנגלי. הסרט מגיע לבתי הקולנוע ברחבי הארץ היום, יום חמישי, ה- 2.2.

להלן המלצתי

שם הסרט: בלי חוקים Green Street Hooligans

במאית: לקסי אלכסנדר

שחקנים: אלייז'ה ווד, צ'ארלי הנאם, קלייר פורלאני, מארק וורן, ליאו גרגורי, הנרי גודמן

שנת הפקה: 2005

ארץ הפקה: בריטניה

תקציר הסרט:

מאט באקנר (אלייז'ה ווד), הוא סטודנט אמריקאי שסולק מאוניברסיטת הארווארד, כמה שבועות לפני השלמת התואר, בגלל פשע שהוא לא ביצע . הוא נמצא בנקודת מפנה בחייו והחלום שלו להיות עיתונאי, נראה רחוק מתמיד. מאט מחליט לקחת הפסקה ונוסע לבקר את אחותו שאנון (קלייר פורלני) ובעלה סטיב, שגרים בלונדון. בעלה סטיב שבדיוק רוצה קצת זמן איכות עם אשתו, מכיר למאט את אחיו הצעיר פיט (צ'ארלי הנאם) ומבקש מפיט לקחת אותו למשחק כדורגל כדי שיכיר את המשחק מקרוב. מהר מאוד מגלה מאט, שפיט הוא חלק מקבוצת אוהדים פנאטים, של קבוצת ווסטהאם יונייטד, ושלצפות במשחק זה הדבר האחרון שהם עושים. קבוצה האוהדים, שמכנה את עצמה "Green Street Elites", פועלת ממש כמו יחידה צבאית ומבטאת את אהבתה לקבוצתה בין השאר גם בקרבות אלימים, עם אוהדי הקבוצות היריבות. הקבוצה הסגורה הזו, שונאת זרים ועיתונאים ומתקשה לקבל לתוכה חנון אמריקאי כמו מאט, שקורא לכדורגל "Football". כיצד תתייחס קבוצת האוהדים, ששונאת זרים ועיתונאים, לאאוטסיידר האמריקאי וכיצד הוא יתמודד עם העולם האלים, את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

סרטה הראשון של הבמאית לקסי אלכסנדר הוא סרט עצמאי וקטן, עם המון עוצמות ומראה מחוספס מאוד. אמנם הסרט עוסק אך ורק באותה קבוצה סגורה של אוהדים, בקודים שלהם ובאחווה הפנימית שלהם אבל דרך העימות שלהם עם האאוטסיידר האמריקאי, חושף בפנינו עולם ומלואו. מאוד מפתיע, שדווקא אישה במאית, מצליחה לספק לנו הצצה כל כך אמיתית על העולם הגברי, הקשוח והאלים בצורה קיצונית, של אוהדי הכדורגל.

בגלל המימדים שלו והמראה החנוני, הליהוק של אלייז'ה ווד, שרובנו בטח יעדיף לקרוא לו פרודו, הוא גאוני. הוא נזרק בעל כורחו לעולם אלים ובלתי מוכר ועובר תהליך הדרגתי, בו הוא מגלה את הצד היפה שבגאוות היחידה, את תחושת ההזדהות ואת הכוח שיש לו בעקבות הקרבות האלימים. אלייז'ה ווד מצליח להפתיע פה בתצוגת משחק אמיתית כל כך ויש תחושה ממש כאילו הוא לא ידע וחשפו אותו לאלימות לראשונה בזמן הצילומים עצמם. התחושה היא שהוציאו ממנו את התחושות האמיתיות שלו כאדם, מעבר לתחושות שהוכתבו לדמותו. בכלל, אחרי תפקיד זה וביחד עם התפקיד שלו כ"הארי פוטר רצחני", בסרט "עיר החטאים", אף אחד כבר לא יעלם מווד, גם בתפקידים קיצוניים שאינם תואמים את המראה שלו. הוא בהחלט הצליח הוכיח את עצמו בשני הסרטים. גם צ'רלי הנאם שמשחק את פיט, נותן גם הוא הופעה נפלאה ואני בטוח שנשמע ממנו רבות בשנים הבאות.

אני רוצה להביא ציטוט אחד מהסרט, שאני חושב שממצה בתוכו היטב את התהליך המדהים, אותו עובר גיבור הסרט מאט ואת הדברים ה"חיוביים" לכאורה שבאים עם האלימות ועם השייכות לאותה קבוצת חוליגנים:

האלימות בסרט לא קלה לצפייה, אבל מה שהכי מדהים בסרט, זה שגם אם הוא אינו מצליח להראות ממש מאיפה נובעת האלימות, הוא חושף בפני הצופים את הצד היפה של אותה אחווה גברית וחברות בלי פשרות.

אני אישית מצאתי גם איזו הקבלה לכוח המושך של האלימות שהוצג בצורה נפלאה כל-כך גם בסרט "מועדון קרב". למרות כל האלימות מצליחים ליצור אצלנו הזדהות עם הגיבורים ולגרום לנו העריך אותם. הסרט מצליח להישאר אובייקטיבי ובסופו יוצאים בתחושה שלא ברור אם רצו שנסלוד מהעולם הזה או נלמד להעריך את הצדדים היפים שבו. זה דבר, שאני אישית דווקא אהבתי.  אני חושב שהתכונה החזקה ביותר של הסרט היא תחושת המציאות, הן מבחינת הסיפור האמין וחסר הפשרות, הן מבחינת המשחק ולכן העובדה שהוא רק מציג לנו את ההתרחשויות ולא נוקט עמדה, מתאימה מאוד בעיני.

לסיכום, מדובר בסרט מלחמה מסוג אחר ובדרמה אנושית מרתקת עם משחק משובח, המון עניין ותחושת מציאות שעוברת בצורה כל כך אלימה, בוטה וחסרת פשרות. הויזואליה של הסרט, הצילום, העריכה והמראה הכללי, מצויינים וכך גם המשחק של השחקנים הראשיים. הנושא של האלימות בכדורגל נמצא בדיוק בכותרות, גם בארצנו הקטנטונת, ואני חושב שזו הזדמנות טובה להעלות את הסוגיה קצת לסדר היום, גם בעזרת הסרט הזה. אני רוצה להמליץ לכם בחום ללכת ולראותו. 

ציון: 8.5 מתוך 10  

המלצה חמה על סרט חדש - רק ידידים

קומדיה אמריקאית, פרועה במיוחד, שמגיעה לאקרנים ביום חמישי הקרוב ה-2.2

להלן המלצתי

שם הסרט: רק ידידים Just Friends

במאי: רוג'ר קאמבל

שחקנים: ריאן ריינולדס, איימי סמארט, אנה פאריס, כריס קליין

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

גיבור הסרט כריס בנדר (ריאן ריינולדס) הוא קורבן טראגי של "אזור הידידות", אותו איזור דימדומים שכל אחד ואחד מאיתנו מצא את עצמו בו, בשלב זה או אחר של החיים. במשך שנות לימודיו בתיכון בניו ג'רסי, כריס סבל מבעיית משקל חמורה והיה מושא הצחוק של שותפיו ללימודים. נקודת האור היחידה בחייו הייתה ג'יימי (איימי סמארט), שהייתה בחורה לוהטת ומקובלת. כריס וג'יימי היו בלתי ניתנים להפרדה וסוג של נשמות אחיות. בעוד ג'יימי ראתה בכריס ידיד נפש, הוא פיתח כלפיה רגשות אהבה. כאשר הוא התוודה בפניה לגבי רגשותיו, הוא זכה לנאום ה"רק ידידים", ליבו נשבר ומהבושה הוא עזב את ניו ג'רזי, ניתק כל קשר עם ג'יימי ונשבע להצליח בגדול.

עשר שנים חלפו ולכריס יש את כל מה שצריך בחיים: הוא הוריד במשקל ונהיה חתיך מבוקש, הוא עובד כמנהל מוסיקלי בלוס אנג'לס ומתחכך בסלבריטיס והכי חשוב, הוא מפוצץ בכסף. בגלל עברו והמקרה ה"טראגי" עם ג'יימי, כריס מתייחס לנשים בזלזול ומחליף אותן כמו גרביים. כאשר הוא נשלח להחתים זמרת מופרעת וסיוטית במיוחד בשם סמנתה ג'יימס (אנה פאריס), שבמקרה גם יצאה איתו בעבר, הם נקלעים לסופה בדרך לפריז ונאלצים לנחות בניו ג'רזי. יותר מעשר שנים לאחר שעזב, כריס נאלץ להתעמת שוב, עם עיר הולדתו, עם עברו ועם המפגש המחודש עם ג'יימי. כמובן שהנוכחות של הזמרת הפסיכוטית באיזור, רק מסבכת את הדברים.

דבר הפסיכופט:

הסרט לוקח את אותה סיטואציה ידועה, בה גבר ואישה נהיים ידידים, הוא רוצה קשר רציני יותר ואילו היא רוצה "להישאר ידידים". כמו ברוב הסיטואציות הללו, ברגע שהגבר חושף בפניה את רגשותיו, הידידות נהרסת. כיאה לקומדיה מטורפת, הסרט מקצין מאוד כל דבר ונושא הידידות בין גבר לאישה שעומד במרכזו, מוקצן גם הוא והופך לתיאוריה של ממש. גיבור הסרט מגדיר זאת בצורה מצויינת: "איזור הידידות הוא כמו 'תיבת העונשין' של הדייטים, רק שאתה לעולם לא יכול לצאת ממנו. ברגע שבחורה מחליטה שאתה ידיד שלה, המשחק נגמר. אתה הופך להיות ישות לא סקסואלית בעיניה, כמו אח או כמו מנורה".

הקיצוניות בה הסרט בודק את הטענה הזו, היא שאחראית למירב הצחוקים בסרט. כדי לסבך את העניינים, כאשר גיבור הסרט נמצא בתוך אותו "איזור ידידות", הוא ילד שמן שכולם צוחקים עליו, ילד שברור שאותה בחורה מקובלת ויפהפיה איתו, בגלל שנוצרה ביניהם ידידות ואין שום סיכוי ליותר. אבל כאשר הוא חוזר ומנסה לבדוק אם הוא יוכל סוף סוף לצאת מאיזור הידידות, או אז הוא כבר גבר חתיך, חטוב ומצליח. מעבר לסגנונו המטורף, מצליח הסרט לעסוק בהרחבה, בשאלות הידידות והאהבה וכמובן שעולה בו גם השאלה המתבקשת, האם הכסף והמראה, הם שיוציאו את גיבור הסרט מאותו "איזור ידידות"? את כל התשובות תקבלו כמובן בסרט.

הסרט מזכיר מאוד בסגנונו חסר הגבולות, את הסרט הנפלא "משתגעים על מרי". גם בסרט הזה יש שני גברים אובססיביים לגבי אותה בחורה ומצד שני יש בו גם שתי בחורות שרוצות את אותו הגבר. גם הסרט הזה כמובן, מגיע למצבים הקיצוניים כל-כך, שמאפיינים סוג כזה של קומדיה. האמת היא שהיו קטעים בסרט שהרגשתי כבר שהגזימו וחשבתי לעצמי שזה כבר דבילי מדי, אבל מצד שני מהצחוקים המתגלגלים שלי ושל רוב הצופים באולם, אי אפשר פשוט להתעלם. אני חושב שמדובר בסרט כל כך טפשי, כל כך קיצוני וכל כך מצחיק שהוא לא יכול שלא להצליח ויש לו אפילו את הפוטנציאל להפוך לקאלט !

אם כבר הזכרתי את הבחורה השניה, אני חייב להדגיש, שאמנם במרכז הסרט עומדים ה"ידידים", כריס וג'יימי, אבל את ההצגה גונבת ללא כל ספק האישה השניה, הזמרת המטורפת וחסרת הכשרון, סמנתה ג'יימס, שהיא סוג של בריטני ספירס בקריז בלתי פוסק. את דמותה של סמנתה, מגלמת אנה פאריס, שהתפרסמה בעיקר בתפקידה הראשי כסינדי קמפבל, בכל סדרת סרטי "מת לצעוק" (הסרט הרביעי בסדרה, גם הוא בהשתתפותה של פאריס, כבר צולם והוא יגיע לארץ בקרוב). גם ריאן ריינולדס שהתחיל את דרכו בקומדיות כמו "יחצן המסיבות" ושיחק בשנה שעברה גם ב"בלייד - טריניטי", מוכיח יכולת קומית טובה והקטעים בתחילת הסרט, בהם הוא עדיין שמן, פשוט קורעים מצחוק ועוזרים לפתיחה המוחצת של הסרט. תסריט שנון, קאסט מוצלח ופוטנציאל קומי, דורשים גם במאי מיומן. במאי הסרט רוג'ר קאמבל שהוכיח כבר את יכולתו בסרטו מ-2002, "הכי מתוק שיש", קומדיה פרועה ומשובחת בכיכובן של קמרון דיאז, כריסטינה אפלגייט וסלמה בלייר (גם הוא סרט מומלץ בחום למי שטרם ראה), עושה גם בסרט זה עבודה טובה ומצליח לשמור על העוקץ הקומי, כמעט לכל אורכו של הסרט.

לסיכום, מדובר בקומדיה מהסוג הפרוע והמאוד מאוד טיפשי, שמצליחה לעשות את העבודה בצורה נפלאה. התסריט לוקח נושא מאוד מוכר ומעניין ובעל פוטנציאל קומי ויוצר מערבולת יחסים בין שני גברים ושתי נשים. אלמנט המשקל העודף של הגיבור מספק לסיפור ערך קומי נוסף. מי יודע, אולי ריאן ריינולדס חשב, שאם הוא יצטלם כשמן, יזרקו לו איזה אוסקר לארון. אבל כמו שאמרתי, מעל לכל, מדובר בהופעה קורעת, מצחיקה, מדהימה, נפלאה, משובחת, כובשת (ועוד אי אילו מילות תואר) של אנה פאריס, שמוכיחה פה שהיא פשוט מלכה ונכנסת לרשימת השחקניות האהובות עלי. אי אפשר להתעלם מיכולת המשחק שלה, שתפורה בדיוק על סוג כזה של קומדיות. בשנים האחרונות הקומדיות האמריקאיות הצליחו בעיקר לאכזב, מה שעוד יותר מבליט את הצלחתו של הסרט. בקיצור, מי שאוהב קומדיות מהסוג הפרוע והמטופש והומור קיצוני ודבילי כזה, שירוץ לראות את הסרט, אני בטוח שלא תצטערו.

ציון: 8.5 מתוך 10