אי המלצה על סרט אנימציה חדש - מדגסקר

סרט אנימציה חדש מבית דרימוורקס, שאחראים בין השאר לסרטים "שרק" ו"תפוס ת'כריש". הסרט הגיע לאקרנים בארץ, לפני כשבועיים-שלושה ומציג גם בגרסא מדובבת לעברית (אני כמובן ראיתי את האנגלית)

להלן ביקורתי

שם הסרט: מדגסקר Madagascar

במאי: אריק דארנל, טום מקגארט

דיבוב: בן סטילר, כריס רוק, דיוויד שווימר, ג'דה פינקט סמית', סדריק דה אנטרטיינר, סשה ברון כהן

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

אלכס האריה (דיבוב, בן סטילר), מרטי הזברה (כריס רוק), מלמן הג'ירף (דיוויד שווימר) וגלוריה ההיפוטוטמית (ג'דה פינקט סמית'), חיים בשבי, בגן החיות בסנטרל פארק ניו-יורק. הם כבר התרגלו לחיי השבי הנוחים, להופעות בפני המבקרים ולארוחות הפאר שמסופקות להם יום ביומו. אלא שבהשראתם של חבורת פינגווינים פסיכוטיים, שמנסים לחפור תעלת מילוט עד אנטארטיקה, מרטי מתחיל לפנטז על חיים בטבע הפראי. יום אחד הוא מממש את התכנית ובורח מגן החיות, במטרה לחזור למחרת, אך חבריו שמגלים את חסרונו, רודפים אחריו על מנת להחזירו. מהר מאוד נוצרת פאניקה, לוכדים אותם ושולחים אותם על אניה בחזרה לטבע, אלא שהשתלשלות מקרים גורמת להם ליפול מהאניה ולהישטף לחופי מדגסקר. שם הם מגלים ששום דבר בחיים בניו-יורק, לא הכין אותם להרפתקאות האמיתיות בטבע. בהמשך, הם גם יגלו כמה דברים על עצמם ועל החברות שלהם.

דבר הפסיכופט:

אחרי שהתרגלנו שסרטי האנימציה, הפכו להיות מושקעים יותר מבחינת האנימציה ויותר ויותר דומים לסרטים עם דמויות חיות בעלילותיהם, מדגסקר מהווה קפיצה גדולה ומאכזבת לאחור. אחרי סרטים עמוסי מחוות כמו שרק, אחרי סיפורים מרגשים כמו ב"מוצאים את נמו" ואחרי קטעי פעולה מרהיבים כמו ב"משפחת סופר-על", ששמו בכיס לא מעט מסרטי הקומיקס המצולמים, אין שום בשורה גדולה בסרט "מדגסקר".

האנימציה מרשימה ביותר ובעלת סגנון מיוחד עם זוויות חדות, הנותנות תחושה של רטרו, מה שבהחלט ראוי לציון. זה בולט בעיקר בתספורות המשוגעות של האריה והזברה. רואים כי יוצרי הסרט ביקשו לעשות משהו שונה מהכיוון הסטנדרטי של האנימציה, שמנסה להידמות כמה שיותר למציאות וזה לטעמי לפחות, מוסיף עניין. אבל מה שהכי חסר לסרט הזה,  הוא אותו קסם מיוחד, אותה נשמה, שיש בסרטי האנימציה המצליחים של השנים האחרונות. מרכיבים אלו ביחד עם סיפורים נוגעים ללב ומלאים מסרים, הם גם שהפכו את סרטי האנימציה למשהו שקוסם לקהל מבוגר. סוף סוף אפשר היה להשתמש בהליכה עם הילדים לסרט אנימציה כתרוץ לראותו ולא כמטלה מעיקה. אבל במדגסקר כל זה חסר. העלילה קצרה וכוללת קו עלילה אחד, פשוט מאוד ולא מעניין. המסרים מאחורי גם הם פשוטים מדי ומוגשים בצורה ישירה מדי. מה שהיה מעניין בסרטי האנימציה, זה דווקא העובדה שהמסרים היו מוחבאים בין השורות ודרשו חשיבה גם מהילדים שראו אותם. בשורה התחתונה אנו נשארים רק עם בדיחות קצרות לאורכו של הסרט, שגם אם כולן היו מצחיקות, הן לא היו יכולות להחזיק סרט שלם ולמנוע מאיתנו להשתעמם.

הסרט מתאים, במקרה הטוב, רק לילדים צעירים (שבטח יילכו במילא לגרסא המדובבת) בעוד נוער ימצא את הסרט סביר והמבוגרים ישתעממו מאוד. חלק מהבדיחות לא יהיו מובנות לנו בתור ישראלים, גם לאור העובדה שכמו תמיד, התרגום הורס. עם כל הכבוד, לתרגם את New York Giants ל "ענקי ניו-יורק" זה בורות לשמה והרס מוחלט של הבדיחה. כאשר אמרתי, שהמון בדיחות לא מחזיקות סרט, יצאתי לשם ההסבר מנקודת הנחה שהכל יצחיק מישהו ועדיין זה לא יספיק. לדעתי, הסרט ברובו, לא מצליח להצחיק ומלבד כמה קטעים טובים מאוד, הוא משעמם ובקושי מעלה גיחוך. גם בכל הנוגע למחוות לסרטים אחרים, יש מעט מדי, שוב משהו שפוגע בעיקר בהנאת המבוגרים, שהתרגלו לטוב כמו ב"שרק 2" עמוס המחוות.

עיקר הקומדיה של הסרט מבוססת על אותו הפער, שנוצר בין החיות הרגילות לחיים של נוחות בעיר הגדולה ובין הצורך הפתאומי שלהם להתמודד עם קשיי ההשרדות בטבע. זה אכן מספק כמה רגעים משעשעים, אבל לא מספיק. מבלי להרוס למי שלא ראה, הקטע היחיד לדעתי, שייזכר מהסרט לאחר תקופה, הוא קטע הריקוד והשירה אליו נקלעים ארבעת הגיבורים בהגיעם למדגסקר, קטע פולחן של ממש. אבל אם זה כל מה שיישאר לכם מהסרט, עדיף לוותר. הפינגווינים הם הכוכבים האמיתיים של הסרט ,למרות שהם בתפקיד משני ולא מופיעים ברוב הסרט. העובדה ששחקני משנה גונבים את ההצגה, אומרת דרשני על איכותו של הסרט.

בכל הנוגע לדיבוב, דווקא עשו עבודה טובה בהתאמת הדמויות והמדובבים, כאשר כריס רוק מדבב את הזברה הפרועה ודיוויד שווימר בתפקיד ג'ירף היפוכונדר. בן סטילר מגלם את האריה, במין פארודיה על דמויות שלו בסרטים כמו דודג'בול ועם אותו פער בין דמות החננה של סטילר והדמויות המוקצנות שהוא מגלם. אבל בכל הנוגע לדיבוב, חשוב לומר שלא ציפיתי לפחות. הנושא נהיה מאוד חשוב ומוקפד בכל הסרטים ובנקודה זו מדגסקר לא נופל מקודמיו.

לסיכום, סרט אנימציה מאכזב, שמצליח לספק רק מספר קטעים משעשעים, אנימציה מרשימה ודיבוב טוב, אבל לוקה בחסר בכל הדברים החשובים באמת, כמו עלילה מעניינת, העברת מסרים מחוכמת, התאמה גם למבוגרים ומחוות לסרטים אחרים. הסרט מדגסקר חסר את אותו קסם מיוחד, שהיה בסרטי האנימציה של השנים האחרונות והוא פשוט לא מספיק מעניין ולא מספיק מצחיק. ילדים צעירים עלולים למצוא אותו סביר, אבל לא יותר. לגבי כל השאר, רצוי לוותר. מי יילך עם הילדים? זו כבר בעיה שאין לי תשובה אליה.

ציון: 4 מתוך 10  

אי המלצה על סרט חדש - ארבעת המופלאים

סרט המבוסס על סדרת הקומיקס הידועה "ארבעת המופלאים". הסרט יגיע ביום חמישי הקרוב, ה-14.7 לבתי הקולנוע ברחבי הארץ.

להלן ביקורתי

שם הסרט: ארבעת המופלאים Fantastic Four

במאי: טים סטורי

שחקנים: יואן גריפית', ג'סיקה אלבה, מייקל צ'יקליס, כריס אוונס, ג'וליאן מקמהון

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

ד"ר ריד ריצ'ארדס (יואן גריפית'), עבד במשך שנים על מחקר גנטי, כאשר הניסוי האחרון שלו אמור להיעשות בחלל, בדיוק במועד בו תעבור שם סופה קוסמית נדירה. כאשר הוא אינו מוצא מימון ממשלתי, הוא נאלץ לפנות ליריבו ושותפו לשעבר לספסל הלימודים, המיליארד ויקטור ואן דום (ג'וליאן מקמהון), שלא רק הצליח יותר ממנו, אלא שבת זוגו ומנהלת המחקר שלו, סו סטורם (ג'סיקה אלבה), היא האקסית המיתולוגית של ריד. ויקטור מסכים לממן את המשלחת של ריד, מתוך אמונה ביכולותיו והרצון להתעשר בזכות הניסוי שלו, אך גם מתוך הרצון, שריד המוכשר, סוף סוף יתרפס בפניו, אחרי כל השנים. למסע לחלל מצטרפים גם ג'וני (כריס אוונס), אחיה הטיס של סו, ובן גרים (מייקל צ'יקליס), יד ימינו של ריד. בעקבות תקלה בחלל, החמישה נחשפים לקרינה של הסופה והגוף שלהם עובר שינויים גנטיים, שבעקבותיהם הם מפתחים גם כוחות מיוחדים: ריד הופך לגמיש ויכול למתוח את גופו לכל אורך, הוא מקבל את הכינוי "מר פנטסטיק". סו יכולה להפוך לבתי נראית ולהשתמש בשדות כוח חזקים ומקבלת את הכינוי "האישה הבלתי נראית". ג'וני יכול להפוך את גופו ללהבה חזקה ולעוף ולכן מקבל את הכינוי "הלפיד האנושי". בן הופך לאיש עם גוף של אבן בעל כוח עצום ומקבל את הכינוי, "הדבר". ויקטור לעומתם הופך לבעל גוף ברזל חזק במיוחד ובעל כוחות להטיל ברקים חשמליים הרסניים. ויקטור הופך לאיש הרע ומכנה את עצמו "ד"ר דום". הוא רוצה להשתמש בארבעת המופלאים וכוחותיהם, על מנת להשיג כוח ושליטה גדולים מאי פעם. ארבעת המופלאים, רק מנסים להתרגל לכוחותיהם ולמצוא דרך מדעית להפוך את המצב. מי ינצח במאבק האיתנים הזה? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

הסרט מבוסס על סדרת הקומיקס הידועה ואהובה של חברת מארוול, "ארבעת המופלאים". להבדיל מסרטי קומיקס על גיבורי על אחרים, מדובר קודם כל בחבורה של גיבורים ובנוסף, להבדיל מברוב הסיפורים, הגיבורים לא מסתתרים בזהויות בדויות, אלא נחשפים לציבור והופכים מהר לסלבס. "ארבעת מופלאים" הופכים לגיבורים בעל כורחם ומאומצים במהרה ללב הקונצנזוס האמריקאי. להבדיל מגיבורי על אחרים, הם אינם פועלים מחוץ לחוק ואינם נאלצים להתחבא בזהויות סודיות או לברוח מהמשטרה והחוק. לדעתי עובדה זו רק מורידה מהעניין. הזהות הסודית של גיבורי העל המסורתיים ובכלל הצורך במעבר בין דמות האם הפשוט לגיבור העל, הוסיפו המון עניין לסיפורי הקומיקס על גיבורי העל ובסרט הזה זה חסר. ההתמודדות של גיבורי העל עם המעריצים והתקשורת והנסיון שלהם להתמודד עם הפרסום והשלכותיו, אינו מעניין.

כמו בכל סרטי הקומיקס, יש בסרט הזה המון דגש על הפעלולים. בכל קטעי היחצנות שנכתבו על הסרט, אומרים כי הצורך ליצור פעלולים עבור קבוצה של גיבורים, לעומת פעלולים של גיבור על אחד כמו ברוב הסרטים, משמעותה המון השקעה בפעלולים והמון עניין לצופים. בדיוק כמו שהבטיחו, יש השקעה בפעלולים מגוונים מאוד, עבור הדמויות השונות, אבל אחרי הרושם הראשוני שזה עושה, זה פשוט אינו מספיק מרשים, על מנת להביא את הסרט לשיאים וזה ממצה את עצמו די מהר. בשורה התחתונה, האמת היא דווקא הפוכה. מלבד שניים או שלושה קטעי פעולה עוצרי נשימה, אין בסרט הזה מספיק קטעי אקשן ופעלולים, מלבד אותם פעלולים בהם נעזרו על מנת ליצור את הדמויות. אולי בזבזו את רוב הכסף על הדמויות?. הקטע הכי טוב בסרט הוא הקטע המרתק ועוצר הנשימה בו הגיבורים בוחנים את כוחותיהם החדשים, כאשר מתרחשת תאונה על גשר גדול.

בכלל, יש משהו מאוד לא אמין בצורה שבה ארבעת המופלאים מתמודדים עם כוחותיהם החדשים. ג'וני "הלפיד האנושי" משוויץ בו כאילו מדובר בצעצוע, סו הבלתי נראית וריד הגמיש נראים כמעט אדישים לכך ואולי היחיד שנראה שעובר תהליך עמוק כלשהו של הסתגלות והתמודדות הוא בן, "הדבר". להבדיל משלושת האחרים, בן נראה כל הזמן כמו סלע ענקי ולא חוזר לצורתו הרגילה ולכן ההשלכות של השינוי עליו, קשות בהרבה. אפשר לראות קשר ישיר בין היחס של הדמויות למצבן לבין איכות המשחק. מייקל צ'יקליס (שמוכר מסדרת הטלוויזיה "המגן")כאיש הסלע וכריס אוונס (שמוכר בעיקר לאחר ששיחק בתפקיד הראשי ב"סלולר") כלפיד האנושי, מהווים את נקודת האור של הסרט והם גם אחראים לרוב ההומור של הסרט, אליו אגיע בהמשך. ג'וליאן מקמהון בתפקיד הרע ויואן גריפית' בתפקיד מנהיג הגיבורים, מצליחים בעיקר לשעמם ולא משאירים שום חותם, אבל ג'סיקה אלבה היא כבר ליגה בפני עצמה. לא רק שהיא נראית זוועה ולא ברור כלל על מה כל ההתלהבות סביבה, המשחק שלה מביך כל כך, עד שנראה שאפילו בטלנובלות הוא היה נראה מוגזם. היא נראית לפרקים, כאילו היא מדקלמת משפטים נבובי הבעה בחוג לדרמה של הבית ספר היסודי.

על עלילה, אין יותר מדי מה להרחיב, כי היא פשוט קצרה ומשעממת. הם טסים לחלל, יש תאונה, מקבלים כוחות, מנסים להפוך את התוצאות ונאבקים קצת ברוע ולא נשכח, בורחים מהמעריצים. זה הכל, שום דבר מרגש או מורכב. אפילו יחסית לסרטי קיץ קלילים שפונים לנוער, מדובר בעלילה שטוחה מאוד ומופרכת עד כדי זלזול. הדבר היחידי שמצליח להציל את הסרט מאבדון בתהומות השעמום, הוא ההומור שלו. במאי הסרט טים סטורי אינו במאי מהשורה הראשונה, אך הוא התמחה בעיקר בקומדיות וסרטו הבולט הוא "המספרה" בכיכובו של אייס קיוב. הוא גם ביים את "טקסי בניו-יורק" הגרסא האמריקאית לסדרת סרטי "טקסי" הצרפתית. נראה כי לא בכדי פנו לבמאי המתמחה בקומדיות. הקטעים הטובים ביותר בסרט, הם דיאלוגים שנונים ופאנצ'ים קצרים ומחודדים בקצב מהיר ובתדירות גבוהה, בעיקר בחציו הראשון של הסרט. זה אמנם לא מחפה על המחסור בעלילה ובפעלולים או על המשחק הנוראי, אבל זה מצליח ולו בקצת להשאיר עניין כלשהו בסרט.

לסיכום, מדובר ביצירה נבובה מאוד ומאכזבת, שלפי הדיווחים מחו"ל הצליחה למשוך קהל, אך ספק אם זה יחזיק מעמד לאורך זמן, אחרי שהשמועה על איכות הסרט תעבור מפה לאוזן. בשנים האחרונות יצאו סרטי קומיקס טובים בהרבה כמו באטמן,ושני סרטי ספיידרמן ועיר החטאים, שהסרט הזה פשוט מחוויר לעומתם. אפילו בתור סרט קיץ קליל, הוא לא מצליח להחזיק מעמד ונראה כמו יצירה חובבנית שנועדה למשוך את הילדים בחופשה. מומלץ בחום לוותר !

ציון: 3 מתוך 10   

המלצה על סרט חדש - מלחמת העולמות

סרטו החדש של סטיבן שפילברג, בכיכובם של טום קרוז וילדת הפלא דקוטה פאנינג

להלן המלצתי

שם הסרט: מלחמת העולמות War of the Worlds

במאי: סטיבן שפילברג

שחקנים: טום קרוז, דקוטה פאנינג, טים רובינס, מירנדה אוטו, ג'סטין צ'טווין, דיוויד אלן בסץ

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

גרסה קולנועית לרב המכר של ה. ג'יי וולס "מלחמת העולמות". סיפור עתידני על מלחמה על עתיד האנושות, כפי שהוא מסופר מעיניה של משפחה אמריקאית ממעמד הפועלים, שחייה השגרתיים והקטנים נקטעים כאשר חייזרים מעולם אחר פולשים לכדור הארץ ובעזרת נשק מתקדם מתחילים לחסל את כול מי שעומד בדרכם. ריי (טום קרוז), עובד כפועל בנמל וחי חיים מוזנחים ומבולגנים, לאחר גירושיו מאשתו מרי-אן (מירנדה אוטו). סופ"ש אחד, אישתו משאירה אצלו את שני ילדיהם המשותפים, רובי (ג'סטין צ'טווין) ורייצ'ל (דקוטה פאנינג) ונוסעת להוריה בבוסטון. בדיוק באותו סופ"ש מתחילה המלחמה על עתיד האנושות, מאבק הישרדות של האדם כנגד הפולשים מהחלל החיצון. ריי מוצא את עצמו במאבק על חייו ועל חיי שני ילדיו, כאשר עד כה הוא בקושי הצליח לארגן את חייו ולדאוג לעצמו. הוא מחליט לנסות להגיע לבוסטון ולאחד את ילדיו עם אשתו לשעבר. האם הם ישרדו והאם האנושות תינצל מהכחדה? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

אי אפשר לדבר על הסרט הזה בלי להתחיל בסטיבן שפילברג. אותו שפילברג שכבר הוציא שני סרטים נפלאים על חייזרים, "אי.טי." ו"מפגשים מהסוג השלישי", אותו שפילברג שהוציא עוד המון סרטי מדע בדיוני כמו "אינטילגנציה מלאכותית" ו"דוח מיוחד" ובכלל, אחד מהבמאים הגדולים והמשפיעים אי פעם בקולנוע.

להבדיל משני סרטי החייזרים הידועים של שפילברג, אותם הזכרתי כבר ושבהם החייזרים היו ידידותיים, הפעם מדובר בצד השני, הנורא מכל, הצד ממנו מזהירים בהמון יצירות מדע בדיוני. כמעט בכל היצירות, נוהגים להתייחס למבקרים מהעולם החיצון, כאל יצורים מפותחים יותר ובעלי כוחות טלפתיים ובעיקר בתור יצורים חזקים יותר עם טכנולוגיה מפותחת בהרבה, שהרי אם אנחנו לא הצלחנו להגיע לעולמם והם לעומת זאת הגיעו אלינו, סביר להניח שהם מפותחים מאיתנו. היכולת המחשבתית שלהם וכוחם הגדול, יכולים בקלות להפוך לאיום על האנושות. במידה והחייזרים יגיעו לארצנו וירצו להרע לאנושות, האם זה לא יכול להיות כמו מלחמה של בני אדם בתולעים? בדיוק בהתרחשות מסוג זה, התרחשות שאגב הוצגה גם בסרט "היום השלישי", עוסק הסרט "מלחמת העולמות". מראיונות עם שפילברג, הוא גם אמר שהסרט מושפע מאוד מאירועי ה11 בספטמבר ובהחלט יש תחושה של פטאליות קודרת בסרט שיכולה להיות מושפעת מאותם ארועים גורליים שעברה ארה"ב.

יום בהיר אחד, כאילו משום מקום, מתחילה התקפה מתוכננת היטב של חייזרים על האנושות, במטרה להשמידה ולהשתלט על כדור הארץ. האנושות לא רק שמוצאת את עצמה בלתי מוכנה, אלא גם מגלה מהר מאוד שמדובר באוייב לא מוכר וחזק יותר מכל מה שמוכר לה, על גבי כדור הארץ. ברגע שמתחילה ההתקפה, האנושות סופגת אבידות קשות ורוב האנשים הופכים לפליטים שעסוקים בבריחה המונית אל מחוץ לערים במטרה למצוא מקום מסתור מהחייזרים.

אחרי הצפייה בסרט ישנה תחושה מעורבת. מצד אחד ברור כי מדובר באחד מסרטי הפעלולים המרשימים שנראו לאחרונה על המסך, סרט שמצליח ליצור עוצמה כל כך גדולה על המסך שהצופים חווים רשות קשים של מתח קיצוני ואפילו אימה. מצד שני יש הרגשה של חוסר בעלילה. חלק מהמראות הם פשוט עוצרי נשימה, בדיוק עכפי שהיה צפוי מבמאי מנוסה עם יכולות כמו של סטיבן שפילברג.  אבל עד כאן הדברים הטובים בסרט, שלצערי מצליח לאכזב מאוד בתחום חשוב ביותר, תחום העלילה. למרות כל הסצינות שמסמלות את המאבק, סצינות פעולה, מתח ואימה נפלאות, התסריט של הסרט בכלליתו, הוא מאכזב. כצפוי מסרט קיץ מלא אקשן, העלילה מאוד קלישאית ופונה למניפולציות רגשיות, אבל זה היה צפוי כאמור. הבעיה העיקרית היא, שהעלילה פשוטה ושטוחה מדי. התקציר מתאר בדיוק את רוב מה שמתרחש בעלילה, מלחמה של האנושות כנגד החייזרים וניסיון של ריי וילדיו לשרוד ולהגיע לבוסטון. הייתי מצפה, גם מסרט קיטשי כזה, למצוא עלילה קצת יותר מורכבת ומגוונת, עם יותר סיפורי משנה ובעיקר עם סיפור מרכזי קצת יותר מרגש. אין ספק שהסרט מצליח לפתח רגשות אצל הצופים בגלל העוצמה הכבירה שלו, בגלל הפעלולים וההתרחשויות הקשות, אבל אם זה היה מתלווה לסיפור קצת יותר מעניין, הסרט היה יכול להיות מצויין. גם הסוף טיפה מאכזב ויש תחושה שהכל נגמר מהר מדי, לפחות מבחינת קצב, היה כדאי לעשותו אחרת.

טום קרוז , ששיתף פעולה עם שפילברג גם ב"דוח מיוחד" ב2002 והתמחה בתפקידי פעולה בהמון סרטים, פשוט תפור על התפקיד המרכזי ועושה עבודה מעולה גם במעבר בין הפועל הזרוק לבין האב ששומר על ילדיו בחירוף נפש. בנוסף, להבדיל ממה שניתן היה לצפות, לא מדובר בדמות הגיבור האמריקאי שמציל את המצב. קרוז מגלם אב מוזנח, שנקלע בעל כורחו לסיטואציה ומפגין גם הוא פחד. הוא מנסה להציל אך ורק את ילדיו ולא את כל מי שמסביב. נורא קל להעביר ביקורת על טום קרוז, בעיקר בגלל כל מה שמתרחש סביבו בחייו הפרטיים, אבל אם מתנתקים מכל זה, רואים שהוא טוב מאוד בתפקידים מעין זה. דקוטה פאנינג היא ילדת פלא של ממש ולדעתי הפכה, למרות גילה הצעיר, לאחת השחקניות המוכשרות ביותר בקולנוע של ימינו. לא רק שהיא מפגינה בגרות וכשרון הרבה מעבר לגילה, הפנים הכחושות שלה ועינייה עם המבע החזק, מתאימות מאוד על מנת להעביר תחושות של פחד והיא ללא ספק הכוכבת הגדולה של הסרט הזה. פאנינג גם כיכבה ב"מפגשים Taken", מיני סדרה של שפילברג על חייזרים. הכימיה בין קרוז ופאנינג על המסך פשוט נפלאה ואולי אפשר להאשים את דקוטה בזריעת חיידק אהבת הצעירות בליבו של טום קרוז. הסרט מצליח ליצור המון סיטואציות מגוונות ולהעביר לצופים היטב את שני המאבקים המקבילים שעומדים במרכזו של הסרט, המאבק האישי של ריי לשמור על חיי ילדיו והמאבק הכללי יותר של האנושות כנגד החייזרים. באחד הקטעים הטובים ביותר בסרט, אנו מקבלים את בדיוק את תמציתם של שני המאבקים, בקטע נפלא בו משתתף גם טים רובינס. לא אפרט עליו, כדי להשאיר את ההפתעה. גם לדמויות החייזרים, אני בכוונה לא מתייחס, כי לדעתי עליהן להישאר בתור הפתעה, לזמן הצפייה.

לסיכום, סרט אקשן כביר, גדול מהחיים, בדיוק כמו שהיינו מצפים מסטיבן שפילברג לעשות, בעזרת כל הכלים: צילום מדהים, סאונד מעולה ובעיקר בעזרת המון כשרון קולנועי, שמשיג הפעם את תוצאותיו גם בעזרת תצוגת המשחק המעולה של טום קרוז ודקוטה פאנינג. סרט שיש בו הכל, קטעי מלחמה, קטעי אקשן, דרמה משפחתית והמון מתח ואימה, אבל לוקה בחסר בתחום העלילה. מי שמחפש סרט פעלולים, שיבוא בלי ציפיות לעלילה מרתקת וייתן לנשימתו להיעתק אל מול האירועים המדהימים על המסך. אני נהניתי, למרות חוסר העלילה, בעיקר בגלל שהסרט עמד בציפייה המרכזית שלי, לספק חוויה מרטיטה וגדולה מהחיים ואם בשביל זה לא נלך לקולנוע, אז בשביל מה כן?

ציון: 8 מתוך 10    

אי המלצה על סרט - אין סוף לאהבה

סרט בריטי שהגיע לאחרונה לספריות הDVD בגרסא מתורגמת לעברית

להלן ביקורתי

שם הסרט: אין סוף לאהבה Enduring Love

במאי: רוג'ר מיצ'ל

שחקנים: דניאל קרייג, סמנתה מורטון, ריס איפנס, ביל נייהי

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

סרט המבוסס על הרומן רב המכר של איאן מקיואן. ג'ו (דניאל קרייג) וקלייר (סמנתה מורטון) יוצאים לפיקניק רומנטי, מחוץ לעיר במרחבים הפתוחים והירוקים. לפני שהם מספיקים לפתוח את בקבוק השמפניה, מתרחשת מאחוריהם תאונה של כדור פורח שנוחת במהירות על הרצפה. הגבר המבוגר שמטיס את הכדור, נגרר על הרצפה בעוד נכדו תקוע בסל ומפחד מדי לצאת. ג'ו רץ לנסות לעזור ואילו מכל קצוות השדה מגיעים עוד אנשים שראו את התאונה. בעודם משתלטים על הבלון הפורח, מגיע משב רוח חזק וסוחף אותו למעלה כשהם כולם תלויים בין אוויר ושמיים על קצוות הסל או על החבלים שקשורים אליו והילד עדיין בתוך הסל לבדו. כולם מלבד אחד מהגברים שהגיעו לעזור, עוזבים את הבלון ומצליחים ליפול בחוזקה אך בשלום על הרצפה, אך הגבר שנסחף עם הבלון, נופל מעט לאחר מכן אל מותו. אחרי התאונה, מתפתח קשר מוזר בין ג'ו ובין ג'ד (ריס איפנס), עוד אחד מהגברים שנכחו במקום. לאט לאט, שותפות הגורל שלהם, הופכת למורכבת ומאיימת כאשר ג'ד עוקב אחרי ג'ו לכל מקום במשיכה ביזארית בלתי מוסברת. כאשר המתח על ג'ו הולך וגובר, ההתפוצצות נמצאת כל הזמן באוויר. לאן זה יוביל, תצטרכו לראות בסרט.

דבר הפסיכופט:

הסרט שמבוסס על רב המכר של איאן מקיואן, מנסה להעלות חלק מהשאלות הלא פשוטות שמעסיקות אותנו, לגבי האהבה. גיבור הסרט אינו מאמין גדול באהבה ולמרות הכל הוא מוצא את עצמו במערכת יחסים טובה, חמה וארוכת שנים. במקביל, הוא עובד כמרצה באוניברסיטה ומלמד את תלמידיו כי אהבה היא בכלל תגובה כימית חולפת. הסרט נע כל הזמן בגבול הדק הזה שבין חוסר האמונה הבוטה כל כך של ג'ו באהבה והתיאוריות המהפכניות והמוזרות שלו על אהבה, שגורמות לו להישמע לא אחת כמשוגע ובין מערכת היחסים המוצלחת שלו עם קלייר, שללא ספק סובלת בעיקר מהרעיונות שלו לגבי אהבה, כי מלבדם, הכל באמת טוב. החברים הכי טובים של הזוג, הם זוג נשוי עם ילדים והם מהווים סמל לצד הנורמאלי והרגוע של האהבה ומשמשים גם כסוג של סדין אדום מול עיני ג'ון וקלייר.

כל זה נכון עד התאונה. אחרי התאונה, בנוסף לטירוף הרגיל סביב רעיונות התאונה, ג'ו מתחיל להשתגע ברגשות אשם על כך שהם לא הצליחו להציל את הגבר מנפילה אל מותו. הוא רדוף בשאלה האם הם היו מצליחים להוריד את הבלון לקרקע אם אף אחד לא היה עוזב ובעיקר בשאלה הגורלית, מי עזב ראשון. התאונה מכניסה את ג'ד, אחד הגברים שנכחו בתאונה, לחייו של ג'ו, לכאורה מתוך תחושת שותפות הגורל, שנוצרה מעצם מעבר החוויה המזעזעת אותה הם עברו ביחד. בתחילה ג'ו חושב שמדובר בחיפוש תשובות משותף, אך כשג'ד מתחיל לעקוב אחריו לכל מקום כמעט, הוא מתחיל לחשוד שיש פה סוג של משיכה ביזארית. המאבק בין ג'ו וג'ד, הניסיון הבלתי פוסק של ג'ד להתקרב ושל ג'ו להרחיקו, מהווה את סיפור האהבה השני בסרט ומדובר באהבה ביזארית ומפחידה מאוד.

שני סיפורי האהבה עליהם דיברתי, מהווים את הבסיס לסרט ומעבירים רעיונות שונים על האהבה. אפשר בקלות להבין, שהאהבה שבה עוסק הסרט היא אהבה עוצמתית מאוד אבל בעייתית. התחושה שלי לאורכו של הסרט, הייתה שלא בנו מספיק טוב את העלילה ולא העבירו מספיק טוב את מניעי הדמויות, עד שהכל הופך להיות ביזארי מדי ומצליח לאבד את הצופים. הסיפור מצליח להיות מקורי, אך הוא משעמם ולא סוחף. היה חסר בסרט משהו שירגש באמת והפתרון החלקי, שהסרט מציג בהמשך, משאיר טעם רע ולא יותר.

הקאסט של הסרט מעולה ואם לא תצליחו לזכור מאיפה הם מוכרים, הנה תזכורת קטנה: ריס איפנס התפרסם בעיקר כשותף המטורף ב"נוטינג היל" אבל גם בהמון סרטים מאז, סמנתה מורטון שיחקה בסרט המעולה "באמריקה", דניאל קרייג שיחק ב"אמא", "הדרך לפרדישן" ו"טומב ריידר" וביל נייהי מוכר בעיקר מתפקידו כזמר המזדקן ב"אהבה זה כל הסיפור". התפקידים המורכבים אותם הם מגלמים בסרט, בעיקר אלו של קרייג, מורטון ואיפנס, מבוצעים על ידיהם בצורה טובה ומשכנעת וכנראה, שבלעדיהם הסרט היה מאבד עוד יותר את הכיוון.

בתוספות של הDVD יש, מלבד הערות הבמאי שאותן מצאתי כמשמימות לא פחות מהסרט, כמה קטעים מעניינים ובעיקר סרט שמראה איך עשו את קטע הבלון הפורח, שהיה באמת הקטע המרהיב ביותר בסרט ועוד שיחה על הסרט עם יוצריו ועם הסופר איאן מקיואן. השיחה עם הסופר, על ההבדלים בין הגרסא הקולנועית ובין ספרו, חיזקה אצלי את התחושה לגבי מה שהיה חסר בסרט. בעוד בספר יצרו אווירה מאוד חזקה ובנו בצורה מוקפדת את הדמויות של גיבורי הסיפור ובצורה זו ההתרחשויות היו מובנות יותר ובעלות השפעה, בסרט כל זה היה חסר. סביר להניח שזה תוצר של אותה בעיה הידועה בהעברת יצירה כתובה לקולנוע, שבדרך כלל מלווה בהרבה פחות ירידה לפרטים ותחושות. התחושה שלי הייתה, שבגלל החלקים החסרים האלו, הסרט לא מצליח להשפיע ולסחוף ופונה יותר מדי לכיוון הביזאר. אמנם תהליך ההתחרפנות ההדרגתי של גיבור הסרט, כולל כמה קטעים מעניינים, אמנם המשחק משובח, אבל הסרט כמכלול מוזר ומשעמם. תסריט מהודק יותר, היה יכול להוציא מהסרט הזה הרבה יותר.

לסיכום, למרות שכל המרכיבים של הסרט טובים למדי: משחק, צילום, רעיון מקורי וקאסט השחקנים, משהו בחיבור של הסיפור היה לא מספיק טוב לדעתי.  מי שאוהב סיפורים ביזאריים על אהבה, יכול לראות את הסרט, אבל לשאר, הייתי ממליץ לוותר.

ציון: 5 מתוך 10   

המלצה על סרט - שרץ Creep

סרט אימה בריטי, שטרם הגיע לארץ, אבל אפשר להשיגו בDVD בגרסא מתורגמת לאנגלית

להלן המלצתי

שם הסרט: שרץ Creep

במאי: כריסטופר סמית

שחקנים: פרנקה פוטנטה ("ראן לולה ראן"), ואס בלקווד, קן קמפבל, ג'רמי שפילד, קלי סקוט, שון האריס

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

קייט (פרנקה פוטנטה) יוצאת באמצע מסיבת קוקטייל וממהרת למפגש מרגש ומיוחד במינו (חכו ותראו). כאשר היא אינה מצליחה לתפוס מונית, היא יורדת לרכבת התחתית לתפוס את הרכבת האחרונה, אבל ההמתנה בשעה כה מאוחרת, גורמת לה להירדם ולפספס את הרכבת. כשהיא מתעוררת היא מוצאת את עצמה לבד בתחנה ושהשערים החוצה נעולים. לאט לאט היא מגלה שהיא אינה לבד במנהרות התחתיות וכי בין השאר מסתובב שם יצור מסתורי ורצחני. הסרט הופך למרדף בו קייט תאלץ לעשות הכל על מנת להישאר בחיים.

דבר הפסיכופט:

כבר מהתקציר אפשר להבין שמדובר בסרט אימה מאוד קלישאי, שסיפורו נשמע כמו דבר שכבר ראינו בהמון סרטים אחרים בהם יש סלאשר (מסשף) כלשהו שרודף אחרי קבוצה של אנשים. אבל גם את סרטי האימה הללו, צריך לדעת לעשות בצורה אפקטיבית והסרט "Creep" הוא אחד הטובים שראיתי בסגנון זה. הסרט מצליח להוציא כל כך הרבה מסיפור כל כך פשוט, על מאבק הישרדות במנהרות של הרכבת התחתית. בסה"כ מדובר בשעה וחצי של אימה משובחת, שנוצרת מעצם הסיפור והסיטואציות המותחות והמפחידות ולא ע"י שום טריקים עלובים של פסקול. ככה בדיוק אימה צריכה להיראות, קצרה ולעניין וכזו שנובעת מסיפור טוב ומפחיד.

פרנקה פוטנטה המצויינת היא ליהוק נפלא לתפקיד הנרדפת, אחרי שהוכיחה את כישורי הריצה והבריחה שלה ב"ראן לולה ראן" וב"זהות כפולה" ו"זהות במלכודת". מלבד קטעי האימה, אנו רואים בתחילת הסרט קטע קצר מאוד, עוד לפני שהיא נתקעת במנהרות הרכבת התחתית, קטע שאמור לגרום לנו לבקר את חייה ואולי לראות את מה שקורה כעונש. רובד נוסף מעניין הוא היצור המסתורי והרצחני. מלבד העיצוב הנפלא של דמותו, עליו מגיעות כל התשבוחות לצוות האיפור והפעלולים, במהלך הסרט אנחנו מגלים עליו כמה דברים, שעלולים לגרום לנו לחוש אמפאתיה לצד החלחלה ובכלל, יש נגיעה במניעיו הרצחניים, מה שרק מוסיף מימד ונפח לסרט.

יותר מדי אין צורך לפרט ולהוסיף על הסרט. הסרט לוקח את הסיוט, שאולי עלה בראש של כל אחד ואחד מאיתנו פעם, להיתקע במקום חשוך ומפחיד, או להירדם באוטובוס/רכבת ולהינעל בתוכה בסוף המסלול. עם הפחד הבסיסי הזה שיש בכל אחד ואחד, הסרט בונה סיפור פשוט ואפקטיבי, על בחורה יפה וצעירה שנאלצת להתמודד, כמעט לבדה, נגד יצור מטיל מורא ורצחני, במקומות הכי אפלים ומלוכלכים שאפשר לדמיין. פרנקה פוטנטה ושון האריס בתפקיד היצור, עושים עבודה מעולה ומשכנעת והפנים של פוטנטה, מתאימות בצורה מופלאה לאימה שהיא נדרשת ללבוש עליהן רוב הסרט. המנהרות של הרכבת התחתית, מהוות סביבה נפלאה לסיפור מעין זה ומספקות בדיוק את האווירה הדרושה. במהלך הבריחה, פוגשת גיבורת הסרט קייט, עוד דמויות, שנמצאות במנהרות בעת לילה, דמויות שמוסיפות גם הן, כל אחת באופן שונה, עניין לעלילה, בכדי לא להשאיר את כל הסרט כמרדף של אחד אחרי אחת, למרות שמן הסתם מרדף זה הוא המרכז.

לסיכום, למרות שמדובר בסיפור לא הכי מקורי ומאוד קלישאי, הסרט מצליח להוציא כמעט את המקסימום מהסיטואציה המוכרת, עם ליהוק מצויין ובנייה טובה של הCREEP, מטיל האימה. התוצאה היא שעה וחצי מעניינות, מלאות במתח ואימה. סרט שיצליח להפחיד אותכם ולערער את נפשכם בלי מניפולציות, בלי פסקול מקפיץ, רק עם אותה אימה משובחת, שחסרה כל כך בקולנוע של השנים האחרונות. מומלץ בחום לאוהבי האימה.

ציון: 8 מתוך 10    

המלצה על סרט חדש - הטירה הנעה של האוול

סרט אנימציה יפני חדש, של הבמאי הייאו מיאזאקי, שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר על סרטו "המסע המופלא". עדכון: הסרט עולה לאקרנים ב7.7

להלן המלצתי

שם הסרט: הטירה הנעה של האוול Howl's Moving Castle

במאי: הייאו מיאזאקי

שנת הפקה: 2004

ארץ הפקה: יפן

תקציר הסרט:

סרט המבוסס על ספרה של הסופרת הבריטית דיאנה ווין-ג'ונס. סופי היא בחורה צעירה העובדת בחנות הכובעים של אביה שנפטר, תחת ניהולה של אימה החורגת ואחיותיה המתעמרות בה. יום אחד כאשר היא יוצאת אל העיר היא פוגשת את האוול, קוסם צעיר ונאה הכובש את ליבה. כאשר היא חוזרת לביתה, היא נענשת על ידי מכשפה רעה ומלאת קנאה המטילה עליה כישוף והופכת אותה לזקנה בת 90. ביאושה עוזבת סופי את ביתה בחשאי ומצטרפת אל הקוסם האוול למסע מופלא בטירתו הנעה. הדרך היחידה להוריד את הכישוף, היא לגרום לקוסם להתאהב בה, למרות שהיא נמצאת בגוף של זקנה בת 90, אך אסור לה לספר על הכישוף.

דבר הפסיכופט:

סרטי האנימציה היפנית, אינם דבר פשוט לעיכול עבור הצופים המערביים, אבל למרות זאת הם קנו לעצמם מעמד של כבוד, גם במערב. הנציג הבולט ביותר של האנימציה היפנית הוא מיאזאקי, שסרטיו "הנסיכה מונונקי" ו"המסע המופלא" שגם זכה בשנת 2003 באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, זכו להצלחה גדולה גם במערב. האנימציה היפנית, מצויירת ברובה בעבודת יד ונראית כל כך שונה לעומת סרטי האנימציה הממוחשבת של האולפנים האמריקאיים, שהפכו לסרטים רווחיים ופופולריים כל-כך עם סרטים כמו "שרק", "מוצאים את נמו", משפחת סופר-על" ועוד רבים וטובים. למרות השוני הגדול, תחושת הראשוניות והאווירה הקסומה באנימציה היפנית, הביאו קהל מעריצים גם לסרטים אלו, עבורם סרט חדש של מיאזאקי, הוא חגיגה.

לעומת סרטו הקודם, "המסע המופלא", מדובר בסיפור הרבה יותר פשוט ונגיש לקהל המערבי, סיפור שמזכיר במקצת את הסיפור הידוע של סינדרלה. בדיוק כמו בסרט הקודם שלו, גיבורת הסרט סופי, יוצאת למסע, הפעם כעוזרת בית זקנה בטירתו הנעה של הקוסם האוול. בדיוק כמו בסרטיו האחרים, גם הצופים יוצאים למסע קסום בעולם של צבעים ודמיונות. אבל העולם של הסרט, גם נמצא במלחמה עקובה מדם, שמאיימת להכחידו. מיאזאקי שאוהב לכלול ביקורת חברתית בסרטיו, כמו ביקורת על העולם המתועש או על הפגיעה באיכות הסביבה, מעביר פה מסר אנטי מלחמתי ברור. למרות שהסיפור עצמו יחסית פשוט, אין ספק שהסרט נשאר קשה לעיכול, הזוי ולא מובן עד הסוף, בדיוק כמו סרטיו הקודמים.

העולם הצבעוני בו מתרחש הסרט ביחד עם המוזיקה הנפלאה שמלווה אותו, מצליחים לסחוף את הצופים למסע של חושים ודמיון, גם אם ההקשר העלילתי לא ברור כל הזמן. הדמויות השונות בהן אנו נתקלים בסרט, לאורך המסע, הן מרתקות ומקסימות בדיוק כמו בסרטיו הקודמים של מיאזאקי. החיסרון הגדול ביותר שמצאתי בסרט, הוא הסיום שלו. יש תחושה שתוך דקות ספורות, כאילו משום מקום, כל קצוות העלילה נקשרו וכל הבעיות נפתרו. זה מצליח לקלקל, את הקצב המיוחד, הקסום והסוחף של שאר הסרט.

לסיכום, סרט אנימציה יפנית אופייני למדי, שקשה להסביר את הקסם שלו, בדיוק כמו שקשה להבין את כל מהלך עלילתו. מה שבטוח, שהסרטים האלו מהווים משב רענן, לעומת הסרטים ההוליוודיים הנפוצים כל-כך ואם הסרט לא היה מסתיים בצורה כל-כך נמהרת, סביר להניח שהייתי מתלהב ממנו יותר. לצערי, הסיום קצת שובר את מהלך הסרט ומשאיר טעם רע. למרות כל הנאמר, אוהבי הסגנון בהחלט ימצאו בסרט זה הזדמנות נוספת להכנס לתוך העולם הקסום והדמיוני של מיאזאקי. סרט עם המון מסרים על אהבה, על עולם היופי מול עולם התוכן ועם ביקורת על העולם האלים שמסביבנו. מומלץ, בעיקר לאוהבי הסגנון.

ציון: 7 מתוך 10