המלצה על סרט חדש - ללא מחסום

סרט זה, הגיע לאקרנים ברחבי הארץ, בשבוע שעבר ואפשר להשיגו כבר בחלק מספריות הDVD בגרסא מתורגמת לאנגלית, בגלל שהמפיצים השתהו בהבאתו לארץ.

להלן המלצתי

שם הסרט: ללא מחסום  Danny The Dog 

                (Unleashed)

במאי: לואי לטרייה

תסריט: לוק בסון

שחקנים: ג'ט לי, בוב הוסקינס, מורגן פרימן, קרי קונדון

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

דני (ג'ט לי) הוא גבר סיני בוגר, אשר עובד כביריון, עבור מאפיונר בשם בארט (בוב הוסקינס) ועוזר לו בגביית דמי חסות מעסקים שונים. אבל דני אינו סתם בריון רגיל. על מנת להפוך את דני למכונת תקיפה מושלמת, בארט הפך אותו לרוטוויילר אנושי וגידל אותו כמו כלב מגיל צעיר. הוא האכיל אותו באוכל של כלב, נתן לו לישון בכלוב ובעיקר שם על צווארו קולר ברזל, שכל עוד הוא סגור סביב צווארו, דני רגוע, אבל כאשר הוא מוסר, דני הופך לכלב זועם ורצחני, שתוקף את אוייביו של בארט לפי הוראה, לפעמים אפילו עד מוות. יום אחד, דני מוצא את עצמו לבדו, כאשר בעקבות תאונה הוא משתחרר מבעליו. הוא אינו יודע מה לעשות ואיך להסתדר בלעדיו, אבל אז הוא פוגש מכוון פסנתרים עיוור בשם סאם, שבטוב ליבו מאמץ אותו לביתו ומנסה להחזיר לו את אנושיותו. האם דני יצליח להשאיר את עברו, עבר של פשע ואלימות מתפרצת מאחור ? האם הוא יצליח לחזור להיות אדם בעל לב טוב ? חכו ותראו. 

דבר הפסיכופט:

איש המפתח בהפקת הסרט הזה הוא האיש שהפיק וכתב את התסריט, לוק בסון. בסון הוא במאי צרפתי ענק, מהבמאים המצליחים ביותר בקולנוע, שאחראי בין השאר ליצירות מופת כמו "הכחול הגדול", "ניקיטה", "לאון", "האלמנט החמישי" ולתסריטים והפקה של סרטים מצליחים נוספים כמו סדרת סרטי "טקסי" הצרפתית. טביעת אצבעו של לוק בסון, ניכרת לכל אורכו של הסרט, שמזכיר מצד אחד את הסיפור והאווירה בסרטי הפשע של גאי ריצ'י ומצד שני מזכיר מאוד את סרטו של בסון עצמו, "לאון". בדיוק כמו ב"לאון", גיבור הסרט הוא מצד אחד רוצח אלים חסר רגשות ומצד שני בתוך תוכו הוא מאוד אנושי. בדיוק כמו ב"לאון", מפגש עם דמות חיצונית גורמת לרוצח להיפתח. בעוד בסרט "לאון" זו הייתה הילדה ה"נודניקית" אותה גילמה נטלי פורטמן, בסרט זה אלו הם מכוון הפסנתרים העיוור ובתו החורגת, שמעוררים את הצד האנושי שבתוך הרוצח.

השחקן הראשי ג'ט לי, ידוע ככוכב גדול בסרטי אומנויות הלחימה. הוא החל את הקריירה שלו בסרטים סיניים ובהמשך הפך לכוכב בסרטים האמריקאיים, עם תפקידים ראשיים בסרטים כמו "האחד", "נשיקת הדרקון", "רומיאו חייב למות" ועוד, כאשר תפקידו הבולט ביותר לפני הסרט הזה הוא בסרט הנפלא "גיבור". כל השנים אמרו על ג'ט לי, שנותנים לו תפקידים בלי הרבה מלל, בעיקר בגלל שהאנגלית שלו עדיין נוראית ובגלל שהוא יותר אומן לחימה מאשר שחקן.

הסרט הזה הוא תוצר מאוד אופייני שנובע משני האנשים הללו, לוק בסון וג'ט לי ומהחיבור ביניהם. בצורה האופיינית ללוק בסון, הסרט הזה הוא אינו סתם עוד סרט מכות. אמנם יש לא מעט קטעים של קרבות בעיקר בתחילת הסרט ובסופו, אבל חלקו הגדול של הסרט הוא סיפור דרמטי,  על נסיונו של דני לקבל בחזרה את השליטה על חייו, על תהליך ההיפתחות ההדרגתי שלו ונתינת האמון בחבריו החדשים ובעיקר על האתגר העומד בפניו בניסיון לשלוט באלימות, שהיא חלק מהאינסטינקטים שלו, לאחר שנים של דיכוי על ידי בעליו. הסרט גם מתאים מאוד לג'ט לי. קודם כל כי קטעי הפעולה, להבדיל מברוב סרטי האקשן של השנים האחרונות, מצולמים מרחוק ולא בתקריב, כך שאפשר הרבה יותר טוב לראות מה בדיוק הולך שם. ג'ט לי עושה את הפעלולים בעצמו וזה פשוט מרהיב. בנוסף, התפקיד שלו כ"כלב" אינו דורש ממנו כמעט לדבר, לא בגלל שהוא לא יודע, אלא כי זו הדמות. אני חושב שגם בלי דיבור הוא עושה בסרט זה עבודת משחק נפלאה. זה ממש לא פשוט להצליח להעביר את הרגשות שלו בצורה שקטה כזו ואני חושב שאנחנו הצופים, עוברים איתו את תהליכיו הנפשיים הקשים ואת כל תהליך השינוי, כמעט רק באמצעות הבעת פניו. זוהי בהחלט תצוגת משחק ראויה לציון.

גם שאר הקאסט, שומר על רמה מאוד גבוהה. בוב הוסקינס הותיק, מצויין בתפקיד הגנגסטר הקשוח ומורגן פרימן מביא איתו את העוצמה השקטה ויכולתו הבלתי-מעורערת לדמות האנושית כל כך של מכוון הפסנתרים העיוור. הצילום של הסרט והעיצוב גם הם מאוד מחוספסים ומשלימים את התחושה של העוצמה אותה הוא מעביר. הפסקול של הסרט, בעיקר בקטעי הקרבות, הוא פשוט נפלא ומורכב ממוזיקה שחורה. בין השאר משתתפים בפסקול RZA ומאסיב אטאק.

אבל למרות שיש בסרט הזה,  משהו שונה מאוד מסרטי המכות אותם אנו רגילים לראות, למרות שהסיפור עצמו מלא עוצמה גם בקטעיו הדרמטיים ולמרות שהתסריט די פשוט אבל מרתק, יש בסופו של הסרט תחושה שמשהו חסר, משהו שקשה מאוד להבין מהו. לדעתי, יותר מדי דברים קרו בסרט הזה, בלי שום הסבר או סיבה טובה. נכון שיש נסיון להסבירם, אבל הוא לא מספיק. יש יותר מדי צרופי מקרים שמנתבים את העלילה של הסרט. המפגש של דני עם סאם, מכוון הפסנתרים העיוור, ההשפעה של המוזיקה על דני, הקלות שבה סאם מאמץ את דני והשינוי הדי מהיר שדני עובר כתוצאה ממעבר המקום. כל אלו, למרות שהם נותנים תחושה של סוג של ניסוי במדעי ההתנהגות, גם קורים מהר מדי ובקלות מדי. כל צרופי המקים הללו, יוצרים תחושה של חורים בעלילה, גורמים לאיבוד אמינות כלשהו ומהווים את החסרון היחסי של הסרט.

אבל בסיכומו של דבר, מדובר בסרט מכות משולב עם דרמה, בסרט שהוא לא עוד סרט אקשן נטול רסן, בסרט שנותן הצצה מופלאה על אדם שעובר ניסוי התנהגותי קיצוני, קודם בהפיכתו ל"כלב" ואח"כ בתהליך חזרתו לחיים בין אנשים. לוק בסון בהחלט יודע לרקוח סיפורים מיוחדים ויש לו כאמור גם ניסיון בתהליכי שינוי שעוברים על רוצחים. ג'ט לי הוא פשוט השחקן הכי מתאים לסוג כזה של תפקיד והוא וירטואוז בכל הנוגע לקטעי הקרבות והפעלולים. קטעי הקרבות שיש בסרט, הם פשוט עוצרי נשימה. גם שאר הקאסט הנפלא עוזר להפוך את הסרט לטוב בהרבה. שילוב זה, של סרט פשע מחוספס עם קטעי מכות ודרמה, הוא מאוד מעניין והחסרון היחידי בסרט הוא בהדיקותו של התסריט, שמאבד אמינות לפרקים ולא נותן מספיק סיבות לדברים שקורים. למרות זאת, מי שלא יצפה לסרט עם קטעי מכות ללא הפסקה, יהנה מהסרט, שהוא תוצר די ייחודי בנוף הקולנועי, הודות ללוק בסון בעיקר. אני ממליץ לראותו בDVD.

ציון: 8 מתוך 10    

אי המלצה על סרט חדש - מיליונים

סרטו החדש של דני בויל (טריינספוטינג) שהגיע לבתי הקולנוע בארץ לפני כשבוע

להלן ביקורתי

שם הסרט: מיליונים Millions

במאי: דני בויל ("טריינספוטינג", "28 ימים מאוחר יותר")

שחקנים: אלכסנדר נייתן אתל, לואיס אוון מקגיבון, ג'יימס נסביט, דייזי דונובן, כריסטופר פולפורד, פירס קיגלי

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

סרט המיועד לכל המשפחה. עלילת הסרט מתרחשת שבוע לפני שבריטניה מחליפה את המטבע מלירה סטרלינג ליורו. זוהי הזדמנות מושלמת לפשע המאורגן לבצע שוד רכבות גדול. במהלך השוד, נזרקים שקי כסף גדולים מהרכבת במטרה לאספם בנקודות שונות. את אחד השקים, מוצאים דווקא זוג האחים, דמיאן בן השבע ואחיו אנתוני בן התשע. הילדים שלא מבינים מאיפה שק הכסף הגיע, מחליטים לבזבז מהר את כל המיליונים בזמן המועט שנשאר להם, כאשר כל אחד מהם מציע דרכים מנוגדות כיצד להיפטר מהכסף. האפ הם יכולים להספיק להיפטר ממיליונים בזמן כל כך קצר, חכו ותראו.

דבר הפסיכופט:

מלבד כמה רגעים בתחילת הסרט ובעת החזיונות של הקדושים, בהם דני בויל שילב את הרעיונות היצירתיים שלו, מדובר בסרט די שגרתי מבחינה קולנועית. למרות שזה נראה פרט חשוב, העניין של החלפת המטבע משמש רק כדי להכניס מימד של זמן לסיפור. המרוץ נגד השעון, מאפשר לדני בויל להכניס גם את הקטעים הקצביים אותם הוא אוהב, אבל גם זה קורה בקטע קצר בלבד בסרט. ניתן כאמור, לראות את חותמו של בויל, בכמה קטעים שונים, אבל בסה"כ הרגשתי כי לא מדובר בבשורה חדשה מצד בויל. הדמויות האנושיות כל כך של בויל, נמצאות גם בסרט זה, רק שהפעם בויל בחר לפנות דווקא לכיוון של סרט לכל המשפחה והעמיד ילדים כגיבורי העלילה.

הילדים הם גם החלק הטוב ביותר בסרט. שני האחים, מסמלים שתי גישות שונות, מבחינת מה שהם בוחרים לעשות עם הכסף. בעוד האח הגדול רוצה להספיק להנות ממנו ולקנות לו ולמשפחתו דברים, האח הקטן רוצה להשקיע את כל הכסף בעזרה לעניים. הנסיונות הראשונים של הילדים להזמין עניים לארוחות מספקים את הרגעים המשעשעים ביותר בסרט. אבל אי אפשר שלא לציין את הופעתו המבריקה והכובשת של אלכסנדר נייתן אתל בתפקיד הילד הקטן שמעריץ את הקדושים, שרואה אותם בחזיונות לאורך כל הסרט ושמחליט להשקיע את הכסף בעזרה לעניים. הילד הערכי והתמים מצליח להעביר את המסר החשוב של הצורך לעזור לעניים והוא עושה את זה מכל הלב. אין ספק שלפחות את המסר החיובי הזה, הסרט מצליח להעביר בצורה מקורית לצופים.

אבל עד כאן נגמרים החלקים החיוביים בסרט. אמנם יש מסר חיובי וכמה רגעים קולנועיים מרשימים, אמנם הילדים עצמם, בעיקר זה הקטן, כובשים, אבל אין מנוס מלהגיד, שבשורה התחתונה, הסיפור משעמם והזוי. ילד שרואה כל הזמן בדמיונו קדושים, זה קצת מיותר. דרוש בעיני משהו קצת יותר מתוחכם מזה, כדי להפוך סרט לשונה ומקורי. העלילה, שמנסה להיות כובשת, נהיית טרחנית, מפוזרת ובעיקר מעיקה והכי חשוב שבסוף הסרט לא נשארים עם תחושה שהיה טעם לכל זה. הרגעים עם השודד שרודף אחרי הילדים נראים כמו קטעים של "שכחו אותי בבית 5" וגם הסרטים השלישי והרביעי באותה סדרה, כבר היו נוראים מנשוא. בקיצור, המרכיבים עצמם אולי היו סבירים, אבל התוצר פחות. המסרים והסגנון של הסרט מורכבים ואיטיים מדי, כך שהם עשויים לדבר יותר למבוגרים מאשר לילדים. הסרט הזה פונה לכל המשפחה ולכן לדעתי הוא החטיא בגדול את קהל היעד.

לסיכום, רגעים מועטים יפים, מסרים חשובים וילד אחד כובש, לא מצליחים לדעתי לרגש או ליצור סיפור מעניין מספיק. הדבר היחיד שייצא טוב מהסרט הזה לדעתי, הוא התגלית של אלכסנדר ניית'ן אתל שזהו סרטו הראשון ובטח עוד נראה אותו פעמים רבות. מדובר בסרט לכל המשפחה שהוא פשוט הזוי מדי, איטי מדי, מפוזר מדי ומצליח בעיקר לאכזב. הסרט אינו מתאים לדעתי כלל לילדים ומומלץ לוותר עליו. אני גם מאמין שאם לא היה מדובר בסרט של דני בויל ולא היו מחפשים בכוח את הסגנון הייחודי שלו בסרט הסרט הזה היה נקבר ולא היו רואים אותו כמעט.

ציון: 3 מתוך 10  

המלצה חמה על סרט - 36 תחנת משטרה

מותחן משטרתי צרפתי, שהגיע ממש לאחרונה לספריות הDVD בגרסא מתורגמת לעברית

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: 36 תחנת משטרה 36 Quai des Orfevres

במאי: אוליביה מרשל

שחקנים: דניאל אוטיי, ז'ראר דפרדייה, אנדרה דוסולייה, ולריה גולינו, רושדי זם

שנת הפקה: 2004

ארץ הפקה: צרפת

תקציר הסרט:

מזה כמה חודשים מצליחה כנופיית שודדים אלימה במיוחד בפאריס לארוב לרכבים משוריינים עמוסי כסף ולברוח עם תכולתם. ניצב המחוז במשטרה, רוברט מנצ'יני, מציע לשני הקצינים המוצבים תחתיו, ליאו ורינקס (דניאל אוטיי), שמפקד על יחידת המלחמה בפשע המאורגן ודניס קליין (ז'ראר דפרדייה), מפקד היחידה לפשעים חמורים, כי מי מהם שיצליח לעצור את מעשי השוד האלימים וללכוד את הכנופיה יזכה לרשת את תפקידו כניצב מחוז פריז. כל הכפפות מוסרות, במאבק לביצוע המעצרים ועל כסא הניצב בין שני השוטרים המנוסים הללו שפעם היו חברים ועכשיו הם ספק חברים ספק אוייבים.

דבר הפסיכופט:

אם היה מדובר במותחן משטרתי אמריקאי טיפוסי, אפשר היה לצפות מראש בדיוק מה יקרה בסרט ושהוא יהיה מבוסס, בעיקר על מרדפים וקרבות יריות בקצב מסחרר. לא שיש רע בזה, אבל קצת נמאס מהסרטים הללו, שנראים כאילו הם נעשו באיזו סדרת ייצור וכל אחד דומה לקודמו. הסרט הזה אינו תוצר הוליוודי, אלא תוצר של הקולנוע הצרפתי האיכותי. הצרפתים הבינו כבר מזמן, את מה שהאמריקאים עדיין מתקשים להבין, שנמאס כבר מכל מותחני המשטרה השגרתיים, הקיטשיים והצפויים כל כך. עוד קטעי מרדף ויריות לא יחזיקו את העניין שלנו בסרט ולא יהפכו אותו לטוב. לעומת זאת סיפור משובח ואווירה יוצרים הרבה יותר מתח וגם מצליחים להכניס את הצופים בצורה מציאותית יותר לסיפור. אפשר לתת לא מעט דוגמאות למותחני הפשע הצרפתיים כגון "ניקיטה", "לאון", "דוברמן", סרטים שהיו שונים מהסרטים שנעשו לפניהם והביאו המון מקוריות וסגנון למרקע.

גם בסרט הזה, מדובר בהרבה יותר מאשר סתם עוד סרט על שוטרים שנלחמים בפשע. אמנם גם פה יש כמה מרדפים וקרבות יריות, אבל זהו ממש לא החלק המרכזי של הסרט. המלחמה נגד הגנבים היא כאין וכאפס לעומת המלחמה הפנימית, התככים והתחרות, בין שתי זרועות הלוחמה בפשע ובפרט בין מפקדיהן. הרבה דברים קורים, מתחת לפני השטח ומוגשים לנו ברמיזה, מה שתורם מאוד לתחושת מציאותיות חזקה. כדי להשלים את הסיפור מלא התככים, בעזרת אווירה קודרת ותואמת, הויזואליה של הסרט פשוט יפהפיה, והיא כמעט ואינה כוללת צבעים. הסרט מצולם במין קונטרס נמוך, שיוצר מצב שהצבעים נראים מאוד אפרוריים, על גבול השחור לבן. הפסקול של הסרט גם הוא מצויין ועוזר להעצים את רגעי המתח והדרמה. אבל כל אלו הם כאין וכאפס אל מול העלילה של הסרט. העלילה כאמור אינה רווייה באקשן, אלא יותר ברגעי דרמה ומתח. היא מצליחה להסתעף ולשמור על עניין ובעיקר לא להיות צפויה ולהיות מספיק קיצונית כדי לשמור על מקוריות וייחוד. העלילה כל כך מצליחה לסחוף, שסביר שתמצאו את עצמכם מפגינים רגשות של ממש, כלפי הדמויות והמתרחש על המסך.

כדי להשלים את התמונה, אציין, שגם השחקנים הראשיים  דניאל אוטיי וז'ראר דפרדייה, שהם מהבולטים בשחקנים הותיקים של הקולנוע הצרפתי, עושים פה עבודה מעולה ומשכנעת מאוד ומצליחים לשמור על הרמה הגבוהה של כל מרכיבי הסרט, גם אודות לבימוי המוקפד של אוליביה מרשל והצילום הנקי והיפה. זה בדיוק מה שיפה בסרט הזה, שכל מרכיביו ברמה גבוהה והם משתלבים נפלא זה בזה: הסיפור המרתק, המורכב, הקודר והמקורי, הבימוי המוקפד, המשחק המצויין והאווירה שנוצרת תוך שימוש בויזואליה חסרת הצבעים ובפסקול.

לסיכום, סרט זה הוא מותחן משטרתי צרפתי, שמוכיח לקולנוע האמריקאי, שאפשר להשיג המון ע"י עלילה מעניינת ואין צורך בקצב מסחרר או המון אקשן בכדי ליצור מתח. מדובר בקולנוע משובח, שנותן קרדיט לצופים ומביא להם יצירה מעוררת מחשבה ולא צפויה או לעוסה. מותחן משטרתי זה, ממשיך כאמור את המסורת של הקולנוע הצרפתי. אחרי שרואים סרטים זרים כגון זה, נשאלת השאלה המתבקשת מאוד: אם הקולנוע ההוליוודי יודע לעשות כל כך הרבה גרסאות ריקות מתוכן לסרטים זרים, למה שלא ילמדו משהו מהצרפתים למשל וישפרו את הסגנון ואת ההשקעה בתסריטים, במקום רק להעתיק סיפורים ולהפוך אותם ברוב המקרים לקיטשיים?. הסרט הזה הוא מותחן משטרתי דרמטי ומהוקצע בכל רמ"ח מרכיביו השונים, אותם מניתי בביקורת, שיספק לכם הרבה הנאה. מומלץ בחום.

ציון: 8.5 מתוך 10    

המלצה חמה על סרט חדש - איילנד

סרט פעולה חדש שהגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: איילנד The Island

במאי: מייקל בי

שחקנים: יואן מק'גרגור, סקרלט גו'הנסון, שון בין, דג'ימון הונסו, סטיב בושמי, מייקל קלארק דנקן

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

אמצע המאה ה-21, כדור הארץ עבר אסון אקולוגי וכולו מזוהם מלבד מקום אחד שנקרא "האי". כל בני האדם ששרדו את האסון מוחזקים במתקן סודי, בו הם חיים תחת פיקוח צמוד של מצלמות 24 שעות ביממה, בחברה הומוגנית בה אומרים להם מה מותר לכל אחד לאכול, מה לעשות ועם מי להתרועע. לכל אחד יש את העבודה שלו ואת סדר היום הקפדני וכולם לבושים באותה תלבושת ספורט לבנה. לא מאפשרים לאף אחד לחרוג או לבלוט מעל האחרים. התקווה היחידה שיש לתושבי המקום, היא ההגרלה השבועית. כל שבוע מוגרל אדם אחד וזוכה בכרטיס ל"אי", המקום היחידי שלא נפגע מהזיהום ושם אפשר לנשום אוויר נקי. שני גיבורי הסרט, לינקולן שש אקו (יואן מק'גרגור) וג'ורדן שתיים דלתא (סקרלט ג'והנסון) מתיידדים במתקן הסודי. לינקולן שש אקו מתחיל לסבול מסיוטים בלילות ולראות דברים שהוא לא מכיר או זוכר. סקרנותו הטבעית גורמת לו להתחיל לפקפק בעולם הסגור והקפדני בו הם חיים ולהתחיל לחקור מה עומד מאחוריו. התגליות שלו יובילו אותו ואת ידידתו להיקלע לסיטואציה מסוכנת, בה הם צריכים לברוח ולהילחם על חייהם. מנהלי המתקן מוכנים לעשות הכל, על מנת להחזירם ועל מנת למנוע משאר האנשים במתקן, לגרום לבעיות ולהפר את הסדר המופתי במתקן. האם יצליח הזוג לשרוד ולגלות מה עומד מאחורי העולם בו הם חיו, את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

אתחיל הפעם בהתייחסות קצרה לתרגום שמו של הסרט, "איילנד". נכון שבסרט מדובר במקום שכולם חולמים עליו ולכן אפשר להתייחס ל"איילנד" כשם המקום, נכון יהיה לומר שכבר ראיתי תרגומים מזעזעים מזה, אבל אם כבר מתרגמים את השם, מה הבעיה לקרוא לו פשוט, "האי", הרי המקום אליו כולם חולמים להגיע הוא אי שטוף שמש. השפה העברית לא הומצאה בשביל שנשתמש בתרגום פונטי של השמות באנגלית. זוהי בהחלט תופעה תמוהה ומיותרת.

כמו במקרים רבים, זהותו של הבמאי, אומרת כמעט הכל על הסרט. אפשר בהחלט לבנות סט ציפיות ספציפי מאוד בגלל שמדובר בסרט של הבמאי מייקל ביי, במאי שאחראי לסרטים "בחורים רעים", "הפריצה לאלקטרז", "ארמאגדון", "פרל הארבור" ו"בחורים רעים 2". כל סרטיו של ביי, הם סרטי אקשן גדולים מהחיים, סרטים עם עלילה פשוטה למדי, לעיתים קיטשית מאוד, מותחת מאוד ובעיקר כוללת המון פעלולים, פיצוצים ואקשן קצבי ובלתי פוסק. הסרט "איילנד" אינו שונה בהרבה משאר סרטיו והוא משלב את הכל בתוך סיפור עתידני.

השילוב של העלילה העתידנית, מצליח להוריד את רמת הקיטש. כמו בסרטיו האחרים, מדובר בעלילה מאוד מותחת, אבל גם מאוד אוורירית, כלומר שהדמויות מאוד פלקטיות ואין יותר מדי סטייה מהקו המרכזי של העלילה, אבל לפחות היא אינה קיטשית ולא הורסים אותה עם איזה רומן דביק במיוחד. מעבר לכל זה מדובר בעלילה מגוונת, מעניינת ומתוחכמת מספיק, על מנת שלא להפוך את הסרט הזה לסתם עוד סרט של פיצוצים, מרדפים ויריות. סרטי פעולה רבים מדי, האכילו אותנו באקשן ושכחו את העלילה, "איילנד" לפחות משתדל לבנות סיפור עם התרחשויות רבות, התפתחות ואפילו מי יידע, מצליח לשמור על רמת אמינות גבוהה, בעיקר יחסית לסרטי הפעולה הנפוצים ביותר, שכל קשר ביניהם ובין הגיון הוא מקרי (מי אמר "מר וגב' סמית?"). הבעיה העיקרית שהייתה לי עם העלילה, היא העובדה שהיא נראית קצת, איך לומר את זה בצורה פשוטה, "מועתקת". הסרט הזה נראה כאילו לקחו כמה סרטים ושילבו את עלילותיהם. בכוונה לא אפרט באיזה סרטים מדובר, על מנת לא לגלות חלקים בסרט, אבל האינטנסיביות והאופי העתידני של הסרט, מזכירים בעיקר את "דוח מיוחד" של סטיבן שפילברג. עובדה זו אמנם לא מפריעה בזמן הצפייה, אך במחשבה לאחור, הסרט אמנם יצר עלילה משלו, אבל היא יותר מדי מזכירה סרטים אחרים שראינו. מצד שני גם סרטו "ארמגדון" לא היה הביא שום דבר חדש תחת השמש ועדיין הוא הצליח מאוד.

כשאמרתי שהסרט הזה הוא לא רק פיצוצים ומרדפים, לא אמרתי לרגע שאין הרבה כאלו. לא פעם ולא פעמיים יצא לי לחשוב שסרטי האקשן כבר לא מחדשים מספיק ברמת הפעלולים, כי מה כבר אפשר להמציא שלא ראינו. לא פעם ולא פעמיים יצא לי "לאכול את הכובע" על המחשבות האלו וזה קרה לי גם באיילנד. המתח המשובח, האקשן  ובעיקר המרדפים שנראים גדולים ומטורפים מכל מה שראינו קודם, הם הנקודה הבולטת והטובה ביותר בסרט. יש קטעים שפשוט גורמים לצופים להשתאות מול עוצמתם ואם זה לא מעיד על סרט פעולה משובח, אז מה כן?. מייקל ביי לא חסך כלום בסרט הזה וההשקעה ניכרת בכל דבר, בעיצוב בעולם העתידני, במרדפים, בתלבושות ובעיקר בעובדה שאין בסרט הזה ולו רגע אחד דל. חלק מהרעיונות ששולבו בעלילה פשוט מבריקים ומוסיפים פלפל לעלילה המפולפלת מאקשן גם כך. אז אולי הביקורת על הסרט שאין לו אמירה מאחוריו נכונה, אבל אני הסתפקתי בחומר למחשבה שהוא מעלה ושוב נשאלת פה השאלה, מישהו באמת מצפה מסרט כזה שתהיה לו אמירה כלשהי?

הליהוק גם הוא מצוין. אמנם התרגלנו שסרטי האקשן כל כך מופרכים שאפילו השחקנים נראים בהם מגוחך, אבל גם פה מייקל ביי לא הלך בדרך השגרתית. כמו שאמרתי, הסרט כולל עלילה מגוונת, מעניינת ואמינה יחסית, כזו שבהחלט דרשה שחקנים טובים. כאן נכנסים לתמונה שני השחקנים הראשיים, יואן מק'גרגור וסקרלט ג'והנסון, שני שחקנים טובים, יפים ומוערכים שעושים עבודה מעולה בסרט הזה. אבל הם לא לבד, שון בין הותיק עושה עבודה טובה למדי בתפקיד הרע, דג'ימון הונסו הנפלא (שמוכר בעיקר מתפקידו בסרט "באמריקה", שגם זיכה אותו במועמדות לאוסקר). עושה תפקיד קשוח ומשכנע ואי אפשר שלא לסיים עם סטיב בושמי המטורלל, שמספק המון רגעים מצחיקים. אגב, "הנקודה הישראלית"בסרט היא נועה תשבי שמשחקת בתפקיד קטן של הבחורה שמופיעה על מסכי הוידאו במתקן ומודיעה בין השאר מי זכה בהגרלה ונוסע לאי. אמנם תפקיד קטן, אבל בסרט חשוב.

לסיכום, מדובר ביצירה שלא ברור למה לא ממש הצליחה בארה"ב. סרט אופייני ומשובח של מייקל ביי שמצליח לספק גם עלילה מעניינת ואמינה, מעבר למתח, לאקשן הקצבי, למרדפים המדהימים ובכלל לכל הפעלולים שנראים גדולים מאי פעם. אין ספק שהקאסט המשובח, אחראי גם הוא לאמינות של הסיפור. השילוב של הסביבה העתידנית, עם כשרונו המוכח של מייקל ביי לעשות סרטים גדולים מהחיים, הוא פשוט מצוין. לא מדובר באיזו יצירת מופת אומנותית, אבל זהו בהחלט סרט שיש בו כל מה שאפשר לבקש מסרט פעולה ולמרות שהוא נראה קצת "מועתק", מייקל ביי הוציא מהמרכיבים ה"מוכרים" כל כך הרבה, שלמי איכפת. לרוץ לראות !

ציון: 8.5 מתוך 10    

המלצה "שקטה" על סרט - להרגיש בבית

את המילה "שקטה" בכותרת הביקורת, יש קשר חזק לסרט, אותו אסביר בהמשך. סרט קוריאני של הבמאי המוערך קים קי דוק ("אביב, קיץ, סתיו חורף ואביב"). הסרט מוקרן קצת מעל לחודש בקולנוע "לב" (איך לא בעצם!?) ולפי מקורות יודעי דבר בחלק מהספריות, כמו האוזן השלישית, אפשר להשיגו גם בDVD עם תרגום לאנגלית.

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: להרגיש בבית  Bin Jip  3-Iron

במאי: קים קי דוק

שחקנים: סונג יון לי, יון קיון לי, יוק הו קוון, ג'ין מו ג'ו

שנת הפקה: 2004

ארץ הפקה: דרום קוריאה

תקציר הסרט:

טא סוק (סונג יון לי) הוא נווד צעיר, שפורץ כל יום לבית או דירה אחרת, שבעליו נמצאים בחופשה או נעדרים מסיבה אחרת. אבל לא מדובר בפורץ שגרתי, כמו שאתם מכירים או מצפים לראות, הוא בסה"כ מחפש מקום "להרגיש בבית". בכל דירה ובית אליו הוא פורץ, הוא לובש את הבגדים של בעל הבית, ישן במיטתו ומכין אוכל מהמצרכים שבמטבח. בתמורה, הוא מתקן דברים שונים שהתקלקלו, בדרך כלל אלקטרוניים ועושה את הכביסה המלוכלכת שבעלי הבית השאירו. מיותר לציין שהוא לא גונב כלום מהבית. פריצות אלו מהוות את שגרת חייו, אבל כמו תמיד, יום אחד קורה מאורע שמשנה את חייו לגמרי. באחד הבתים אליו הוא פורץ, שנראה לכאורה ריק, הוא פוגש אישה צעירה בשם סאן הואה (יון קיון לי) , דוגמנית לשעבר, שמיואשת מחייה עם בעלה. המפגש ביניהם ואישיותו המיוחדת, מעורר בה משהו והיא מצטרפת אליו להרפתקאות שממלאות את חייו. מבלי לדבר כלל, מתפתחת ביניהם בהדרגה הבנה וגם קשר מיוחד במינו. את המסע המיוחד ומלא ההפתעות שהם עוברים, תעברו יחד איתם.

דבר הפסיכופט:

אתמול דיברנו על במאי עם סגנון ייחודי, טים ברטון. היום נדבר על במאי נוסף, עם סגנון ייחודי לא פחות, אבל שונה מהקצה אל הקצה מזה של ברטון, קים קי דוק. למרות שאצל שניהם, יש הקפדה גדולה מאוד על האסתטיקה של הסרט, בעוד ברטון הולך לכיוון גרנדיוזי ואפל, קים קי דוק בוחר בנופים ומראות נקיים מאוד, שמעבירים תחושה של שקט ושלווה. אבל זהו לא השקט היחיד, ששולט בסרטיו של קים קי דוק. אני לא יודע איך להגיד את זה בצורה ברורה יותר מאשר לומר, שהסרטים של קים קי דוק, מהווים סוג של חזרה אל הקולנוע האילם. בסרט "להרגיש בבית", הגיבורים כמעט ולא אומרים מילה כל הסרט. דמויות המשנה מדברות, אך הן כמעט ולא תופסות נוכחות על המסך, כי הסרטים של קים קי דוק הם גם מאוד אינטימיים ובדרך כלל יראו רק את שתי הדמויות המרכזיות, לאורך רובו של הסרט. אותה תופעה בדיוק ניתן היה למצוא בסרטו הנפלא "אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב". גם שם כמעט ולא דיברו, גם שם ברוב הסרט רואים רק את שתי הדמויות המרכזיות.

בטח בא לכם לשאול, איך אפשר לחזור לקולנוע האילם? מה אפשר לבטא כבר בלי מילים? ואיך לא נמות משעמום בסרטיו? אז זהו שפה בדיוק נכנסת גדולתו של קים קי דוק, שאחראי גם על התסריט. הסרטים שלו הם פשוט מופת קולנועי. הוא מציב בפני עצמו את הקושי של להעביר את כל המשמעויות והרגשות דרך הבעות הפנים והמעשים של דמויותיו, בעזרת הפסקול ובעזרת התחושות הנוספות שסופגים מהסביבה, מהמראות ומאופי הצילום (בזה היה יותר שימוש בסרטו "אביב, קיץ..." מאשר בסרט זה, שמתרחש בסביבה עירונית). תחשבו לרגע על המטאפורה הבאה: דיאלוגים הם כלי הבניין הבסיסי ואולי החשוב ביותר ברוב רובם של הסרטים. להימנע משימוש בדיבור, זה כמעט כמו לנסות לבנות בניין ולדלג על שלב בניית היסודות.

קים קי דוק מוכיח, שדווקא מתוך אותו שקט, הוא יודע לפרוח. הסרטים שלו, לא פחות מלאים משמעויות ולא פחות מרתקים, מסרט עם דיאלוגים שנונים. אין ספק שמדובר בסרטים מאוד מקוריים ומאוד מסקרנים ומרתק לראות מה הוא מצליח להשיג מ"הסרט האילם". אגב חשוב לומר, למרות שזה די ברור, שבעוד שבסרט האילם הסבירו לנו עם כתוביות את המתרחש, כאן אין דבר כזה בכלל. אבל חשוב גם להרגיע ולומר, שקשה ככל שזה נראה, לא יהיה רגע שלא תבינו מה השחקנים של קים קי דוק אומרים, גם אם הם לא מוציאים הגה מפיהם. אמנם הגאוניות היא של הבמאי, אבל אי אפשר שלא לציין לטובה, את השחקנים הראשיים, סונג יון לי ויון קיון לי, שעומדים במשימה כבירה זו. הם מצליחים לשכנע ולסחוף אותנו לתוך הסיפור שלהם ולהעביר את רגשותיהם, בלי מילים כמעט. גם עם ההכוונה הנפלאה של הבמאי, עדיין מדובר בעבודת משחק מאתגרת והם עושים אותה בצורה מצויינת.

הסרט "להרגיש בבית" אמנם לא כולל מראות עוצרי נשימה כמו ב"אביב, קיץ..", אבל הוא עוסק, בנושא שעלול לדבר אל הרבה יותר אנשים, האהבה. כשאמרתי שהסרט הוא "סרט אילם", בטח פיתחתם התנגדות לראותו, אבל אם אומר שמדובר בסרט על "תהליך התאהבות ללא מילים", בטוח שתפתחו רצון לראותו בכל זאת. החיים המיוחדים כל כך, שגיבור הסרט חי והמסע המטורף, המגוון מאוד ומלא ההפתעות, אליו מצטרפת גיבורת הסרט בהמשך, ישאירו אותכם מרותקים אל המסך ויגרמו לכם לחשוב על המון משמעויות שמסתתרות מאחורי, מה גם שצריך להשלים בראש כל הזמן, את מה שלא נאמר כאמור במילים. גם אם הסרט מעט חוזר על עצמו בשלב מסויים (וזהו אולי החסרון היחיד שלו), הוא קצר מאוד (כשעה וחצי) ואני מבטיח לכם שתמצאו את עצמכם משתאים בסופו והמומים ממה שקים קי דוק הצליח להוציא מתוך אותו שקט ש"זועק" מהמסך.

לסיכום, סרט שהוא חוויה קולנועית ייחודית, עם סיפור סוחף ומרגש, שמצליח להעביר המון משמעויות, בצורה כל כך מקורית. השקט של הסרט, מצליח להכניס גם את הצופים, מעבר לכל שאר הדברים, לסוג מאוד מיוחד של שלווה. אין דרך יפה יותר לצייר את האהבה על המסך, מאשר הדרך של קים קי דוק. אהבה ללא מילים, שקטה, אבל כזו שחודרת עמוק. הסרט הזה לא מיועד לכל אחד, אבל מי שמה שתואר פה מושך אותו, יזכה לחוויה ייחודית ולעונג צרוף מהסרט הזה.

ציון: 9 מתוך 10   

המלצה על סרט חדש - צ'רלי בממלכת השוקולד

סרט שהגיע לפני כשבועיים לבתי הקולנוע, גרסא קולנועית חדשה לסיפור הידוע על ווילי וונקה ומפעל השוקולד, בכיכובו של ג'וני דפ ובבימויו של טים ברטון

להלן המלצתי

שם הסרט: צ'רלי בממלכת השוקולד Charlie and the Chocolate Factory

במאי: טים ברטון

שחקנים: ג'וני דפ, פרדי היימור, הלנה בונהם קרטר, דיפ רוי, ג'יימס פוקס, כריסטופר לי, נוח טיילור

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

עיבוד קולנועי שני לספר הילדים הפופולרי של רואל דהאל, לאחר העיבוד הקולנועי המקורי משנת 1971.

ווילי וונקה (ג'וני דפ), בעל מפעל השוקולד הגדול ביותר בעולם, סוגר אותו לשנים רבות בעקבות ריגול תעשייתי. לאחר כמה שנים הוא מתחיל שוב לייצר את הממתקים המופלאים שלו, בלי שאף אדם זכה להכנס למפעל שלו, מה שמעורר סקרנות רבה. צ'ארלי באקט (פרדי הימור) הוא ילד יחיד למשפחה עניה במיוחד, אשר אהבתו הגדולה לשוקולד של וונקה, אותו הוא זוכה לאכול רק בימי ההולדת שלו, גורמת לו להעריץ את וונקה ולהסתקרן לגבי המפעל האדיר והנעול מאחורי שערים שלו. חלומו של צ'ארלי מקבל תקווה, אם כי קלושה ביותר, כאשר וונקה מכריז על תחרות בה יוסתרו חמישה כרטיסי זהב בתוך השוקולדים שלו ברחבי העולם. חמשת הילדים שימצאו אותם, יוזמנו, כל אחד עם מלווה אחד, לסיור של יום במפעל שלו. אחד מהם יזכה בפרס גדול יותר, אך סודי. הכרזה זו של וונקה, מהווה את אות הפתיחה לטרוף עולמי  בחיפוש אחר כרטיסי הזהב. האם צ'ארלי יזכה בחלומו וכיצד ייגמר הסיור במפעל? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

אי אפשר להתחיל לדבר על הסרט בלי להזכיר קודם אדם אחד, משמעותי מאוד, הבמאי טים ברטון. במאי שכבר הוכיח שיש לו סגנון מיוחד, אפל ומעוצב מאוד בסרטים כמו "ביטלג'וס", "באטמן", "באטמן חוזר" ו"סיפורי דגים". שלוש דוגמאות נוספות לסרטיו, "המספריים של אדוארד", "סליפי הולו" ו"אד ווד", שמרתי לסוף מסיבה פשוטה, בהם הוא גם ליהק את ג'וני דפ לתפקיד ראשי. שיתוף הפעולה בין ג'וני דפ וטים ברטון, הביא לסרטים מיוחדים במינם, סרטים מאוד מסוגננים ואפלים בדיוק בהתאם לסגנון של ברטון וג'וני דפ היה תפור על התפקידים הנ"ל כמו כפפה. אבל בסרט הזה יש גיבור נוסף, שעומד במרכז הסרט והוא הילד צ'ארלי. גם לתפקיד זה לוהק מישהו מוכר, ילד שכבר קנה את עולמו, בתפקיד שובה הלב, בסרט "למצוא את ארץ לעולם לא", פרדי היימור. והפלא ופלא, או שבעצם להפך, גם ג'וני דפ שיחק באותו הסרט והוא והיימור יצרו קשר מרגש גם שם. למה התחלתי דווקא בבמאי והשחקנים הראשיים? כי כמעט כל סרט של ברטון, נראה כמו סרט של ברטון ולא של אף אחד אחר, כי ג'וני דפ, הוא השחקן האהוב עליו ולא בכדי, לאור הצלחתו בתפקידים האקצנטריים שברטון רקח וכי שיתוף הפעולה המוצלח בין דפ וברטון וגם זה בין דפ והיימור, מביא איתו משהו נוסף, כימיה גדולה ומיוחדת במינה.

כצפוי מסרט של טים ברטון, העיצוב של הסרט הוא הכוכב האמיתי. העיר בה גר צ'ארלי, הבית המט לנפול, הרחובות והמפעל של וונקה, נראים נפלא ומציתים את דמיון הצופים. אבל זה עוד כלום לעומת מה שהולך בתוך המפעל, החגיגה הצבעונית והמשוכללת, הקסומה ממש. כל קטע בסרט, מעוצב בצורה כמעט מושלמת ואי אפשר שלא להתרשם. כל קטע וכל מקום בסרט פשוט צורחים בקול רם, טים ברטון, במאי שמצליח להשאיר חותם ייחודי בצורה כה נפלאה. אפשר לאהוב את זה ואפשר לא, אך אי אפשר שלא לזהות את טביעת העין המיוחדת שלו.

אבל יחד עם העיצוב, יש לסרט סגנון אפל, שגם הוא מאוד אופייני לברטון. הדמות של ווילי וונקה, היא הרבה יותר מרושעת ועוקצנית, מאשר בעיבוד הקולנועי הקודם, ואם ג'ין ווילדר היה מוזר, אך חביב, בגרסא הקולנועית המקורית, דפ מביא דמות מאוד מוזרה, על גבול הטרוף כמעט, דמות שלא מתחבבת במהרה על ילדים. שינוי זה בדמותו של וונקה, משנה גם את התחושה שהסיפור מעביר. לא עוד יצירה חייכנית וצבעונית, אלא ניגוד בין העולם החיצוני הצבעוני והמתוק של מפעל השוקולד ובין דמותו הרדופה בטראומות ילדות, מרושעת ועוקצנית של וונקה עצמו. ג'וני דפ מוכיח שוב, שהדמויות המורכבות של טים ברטון, פשוט תפורות למידותיו ולא מן הנמנע שברטון חשב עליו כשהוא עיצב את הדמות. הקטעים בהם יש לוונקה פלאשבקים מילדותו הם מהקטעים הנפלאים בסרט ומוסיפים לא רק הבנה לגבי דמותו, אלא גם המון עניין לעלילה.

שינוי זה יוצר לדעתי גם את החסרון היחסי, שמצאתי בסרט זה. יש לי תחושה שהפנייה לכיוון האפל, הורידה מהיכולת של הסרט לרגש ולסחוף את הקהל והפך את הסרט ליצירה מאוד מסוגננת, אבל יותר בעייתית ומורכבת מבחינת העלילה. אם לא היה מדובר בסרט ילדים, זה עוד היה מתקבל בהבנה, אבל לדעתי, ילדים פחות יתרגשו מהעלילה, מאשר בגרסא המקורית. מצד שני, מדובר ביצירה איכותית בהרבה ואפילו המראות עצמם, העיצוב הקיצוני והעולם הקסום, בעיקר זה שבתוך בית החרושת של וונקה, מספיקים על מנת לשלהב את הילדים. הייתי מסכם את נקודה זו ואומר שספק אם ילדים, בעיקר כאלו שלא מכירים את הגרסא המקורית יתאכזבו מחוסר הריגוש בעלילה, תחושה זו תישאר אולי, אצל המבוגרים יותר שבין הצופים.

מלבד העלילה והצבעוניות הקסומה כמעט של מפעלו של ווילי וונקה, הסרט כולל המון המצאות נפלאות והרבה פירוטכניקה נפלאה. הוא מלא בקטעים משעשעים ועוקצניים, כולל מספר קטעי שירה סוחפים ומצחיקים (זה הזמן למילה טובה גם למוזיקה של הסרט) ומספר מחוות קולנועיות (כולל ל"המספריים של אדוארד" בו שיתפו ברטון ודפ פעולה) ויש בו קטעים מאוד מגוונים של דרמה, צחוק, מתח ומה לא בעצם. ג'וני דפ ופרדי היימור פשוט נפלאים בתפקידים הראשיים וגם כל הדמויות המוזרות האחרות של הילדים ושל משפחתו של צ'ארלי, בנויות בצורה מאוד צבעונית ופלאקטית שמזכירה קומיקס. עוד גיבור בולט, שראוי להזכיר, הוא דיפ רוי שמגלם את אנשי האומפה לומפה. בכלל, היצורים השונים שפוקדים את המסך, הם חלק אינטגרלי ומרתק לא פחות מהאנשים.

לסיכום, ההשקעה בעיצוב פשוט מדהימה והיא לבדה מהווה סיבה לראות את הסרט. סרט שהוא חגיגה קסומה של צבע, דמויות, מראות, מכונות ויצורים מופלאים, מתובל באותה אפלוליות אקצנטרית ומוזרה, שמוסיפה דמותו של וונקה לסרט. הסיפור אמנם פחות מרגש, בגלל האפלוליות והעוקצנות שהוכנסה אליו ולכן סביר להניח שילדים ייהנו הרבה יותר מהמבוגרים, אבל במילא הם קהל היעד העיקרי של הסרט. הסוף של הסרט, הוא פשוט גאוני, אין מילה אחרת לתאר זאת. ואם כבר הזכרנו סוף, אי אפשר לסיים את הביקורת, במקום אחר מאשר המקום בו התחלתי את הביקורת, טים ברטון - אומן ייחודי מקורי ומוכשר. גם על הסרט הזה אפשר להגיד, סרט טים ברטוני טיפוסי וזו מחמאה שאומרת הכל.

ציון: 8 מתוך 10