המלצה חמה על סרט - דרכים צדדיות

הסרט הזה, הוא מהסרטים הקטנים גדולים. מיד אחרי שהוא יצא, כבר דיברו עליו כעל אחד המועמדים העיקריים לזכות בכל הפרסים היוקרתיים לסרט הטוב ביותר בטקסי גלובוס הזהב והאוסקר. לא מזמן הוא הגיע בגרסא מתורגמת לאנגלית, לספריות הDVD.

להלן המלצתי

שם הסרט: דרכים צדדיות Sideways

במאי: אלכסנדר פיין

תסריט: אלכסנדר פיין וג'ים טיילור

שחקנים: פול ג'יאמטי, תומאס היידן צ'רץ', וירג'יניה מדסן, סנדרה הו

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

מיילס ריימונד (פול ג'יאמטי), סופר כושל העובד כמורה לאנגלית בחטיבת ביניים, לוקח את חברו הטוב ביותר השחקן הלוהט לשעבר, ג'ק (תומאס היידן צ'רץ'), לשבוע של טעימות יין בקליפורניה הכפרית. במהלך אותו שבוע הם מנסים להבין את הכישלונות שלהם ומעלים שאלות על טיב מערכת היחסים שלהם עם בנות המין היפה וגם לגבי החברות שלהם. מטרת הטיול היא בילוי משותף לפני חתונתו של ג'ק שתתקיים בסוף אותו שבוע, שבוע של מנוחה, הרבה אוכל ויין ואחווה גברית. בעוד מיילס מצפה לטיול של כיף ואפשרות לקרב את חברו לעולם הנפלא של הכרמים והיינות, ג'ק דווקא רוצה לפגוש בחורות להנאה אחרונה לפני שהוא מתחייב לאשתו לכל החיים. מיילס מאוכזב מהגישה של ג'ק שפותחת לו גם כמה פצעים מגירושיו, עליהם הוא טרם הצליח להתגבר.

דבר הפסיכופט:

זהו אחד מאותם סרטים שאפשר לדעת עליו הרבה, כבר מהמשתתפים המרכזיים בהפקתו. בראש ובראשונה, הבמאי אלכסנדר פיין, ששני סרטיו האחרונים "בחירות או לא להיות" ו"אודות שמידט", זכו לשבחים, והיו סרטים שעסקו בצדדים באישיות גיבוריו והראו על החשיבה המקורית והיצירתיות של פיין. בראש קאסט השחקנים נמצא פול ג'יאמטי, שהמראה שלו יכול לשמש כסמל לאנדרדוג, ללוזר הטיפוסי. ג'יאמטי מככב בסרט בדמות סופר כושל ומיואש עם אהבה אובססיבית ליין וחוסר בטחון קיצוני. אחרי שנים רבות שהוא מופיע בתפקיד הלוזר, שנה שעברה הוא הוכיח את כשרונו האדיר, בדמות דומה מאוד במאפייניה, בסרט "אמריקן ספלנדור", גם שם הוא היה האנטי-גיבור, הלוזר הנצחי. תומאס היידן צ'רץ' שמככב לצידו, הוא שחקן שמוכר מאוד מתפקידים קטנים ואפרוריים בעיקר בקומדיות קולנועיות או בטלוויזיה. את התמונה משלימה וירג'יניה מדסן, גם היא שחקנית, שבאה מהטלוויזיה ושיחקה בעיקר בתפקידים קטנים. אין ספק שהליהוק בוצע בקפידה על מנת להשלים את המשמעויות המאוד מיוחדות של הסרט עצמו, אליהן אתייחס בהמשך. הדמויות אותן משחקים שלושת השחקנים, מתאימות מאוד, הן לדמויות שהם נוהגים לשחק והן לעצם המצאותם בשוליים של הפרסום הקולנועי (אם כי ג'יאמטי כבר מצליח לקנות לעצמו תהילה, בנישה הכאילו מקופחת ולוזרית הזו). השילוב של הליהוק המוקפד עם במאי כמו פיין, שהתמחה בעבודה מוקפדת עם שחקנים ותסריטים נפשיים ומורכבים, מעיד הרבה על הסרט עוד לפני הכניסה לפרטי הסיפור עצמו.

הסיפור עוסק בסופר כושל ובשחקן שנמצא מעבר לשיא, אשר יוצאים לשבוע נופש, באזור היינות של קליפורניה, לקראת חתונתו של השחקן. התסריט של הסרט הוא בהחלט יצירה מופתית. למרות שבמרכזו של הסרט עומד מסע לכיופים וטעימות יין ולכאורה זהו סרט אווירה בעיקר, התסריט הרבה יותר מורכב ומעניין, הוא כולל המון דיאלוגים שדרכם עולים המון נושאים מלאי משמעות והוא מצליח לסחוף את הצופים במין הרגשה מעורבת של לכאורה כלום לא קורה-המון קורה מתחת לשטח. בין הנושאים שהסרט מעלה אפשר למצוא את מערכות היחסים בין נשים לגברים, חברות ואחווה גברית, פחדים לפני החתונה, גישות שונות לגבי הקשר עם נשים בכלל וסקס בפרט, בטחון עצמי והשפעתו על החיים, חשבון נפש והסתכלות על הישגי החיים ובעיקר אהבת היין.

התסריט הרגיש כל כך, לוקח אותנו למסע עם האנשים שנמצאים בדרכים הצדדיות של החברה ומצטרף למסע שלהם בדרכים הצדדיות של אזור הכרמים שלקליפורניה. בהתגלגלות גורל משונה, הגיבורים פוגשים שתי נשים שתשפענה על חייהם, מעלים שאלות על חברות ויחסים ומגלים את עצמם מחדש. כמו בכל סרט שבמרכזו עומד לוזר או כמה לוזרים, המסרים מקבלים חיזוק אצל הצופים, שיכולים להזדהות איתם ומרגישים שמה שקורה שם מדבר אליהם בגובה העיניים ומתאר באיזה מקום פיסות מהחיים שלהם עצמם. אפשר לומר שהסרט מצליח לדבר איתנו הצופים בשני רבדים נפלאים. הרובד הראשון הוא המסע, החופשה וההכרות עם היין. ברובד הזה אנחנו נהנים מהשלווה, מהנופים, מהטעמים, מהריחות ומהאנשים המיוחדים של האזור. הרוב השני מנוגד לראשון והוא מלא יצרים, תחושות קשות והתנגשויות ערכים. זהו הרוב בו עוסקים בכל השאלות המהותיות שהסרט מעלה על הקשר בין שני הגברים, הקשרים שלהם עם נשים בעבר ובהווה ועם חשבון הנפש שלהם לגבי חייהם. זהו בדיוק התרכיב שהופך את הסרט הזה למיוחד וסביר להניח שתישארו אחרי הצפיה עם "תוצרי לוואי" של אותם שני הרבדים: עם תחושת חופש נעימה תוצר של הטיול המשכר חושים (תרתי משמע) ועם המון מחשבות על כל הנושאים שעלו במהלך הסרט, שכאמור מרגישים כאילו הם לקוחים מחייכם שלכם.

אי אפשר שלא להתייחס לשלושת השחקנים שכבר הזכרתי ולסנדרה הו שמשלימה את הרביעיה. פול ג'יאמטי צריך להיות מוכתר אחרי הסרט הזה, למלך הבלתי מעורער של הלוזרים והמדוכאים. הוא מצליח להראות איך שלומיאליות יכולה להיות משעשעת וכובשת כמו שאף אחד לא יכול להראות. אבל זה לא רק הוא, כל אחד מהם מצליח לשחק בצורה רגישה כל-כך ולבנות דמות מלאה ומורכבת, שאפשר להזדהות איתה בקלות. תחושת המציאות שנוצרת בזמן הצפייה בסרט היא בהחלט הישג כביר של הבמאי ושל השחקנים. יש בסרט רגעים שבהם קל לשכוח שמדובר בסרט והתחושה היא כאילו אנחנו שם בטיול יין בקליפורניה, עושים חשבון נפש כמו גיבורי הסרט. השחקנים והסרט מצליחים להעביר את הייחוד של המקום וסביר להניח שיעשו טוב לתיירות המקומית. לא יודע מה אתם תרגישו, לי זה בהחלט עשה חשק לטיול לשם, או לפחות לפתוח בקבוק יין אדום משובח.

לסיכום, זהו עוד אחד מאותם סרטים קטנים גדולים, סרטים עם אווירה נינוחה והמון משמעויות, סרטים שמצליחים לסחוף בעיקר עם התסריט הנפלא והנוגע ללב שלהם, סרטים שבהם יש לך תחושה שכמעט כלום לא קרה, אבל נשארת עם כל כך הרבה בסופם, סרטים שמצליחים לגרום להזדהות עם גיבוריהם, סרטים שיש בהם הכל, צחוק דרמות והמון שיחות משמעותיות, סרטים שמאוד קשה להסביר למה הם טובים (אבל אני מקווה שהתקרבתי להסביר). מי שמתאים לו סרט מסע קטן וסוחף, עם הרבה יין טוב והמון שיחות משמעותיות, סרט שמחמם את הלב ומעורר את החיך, שלא יפספס.

ציון: 8.5 מתוך 10    

המלצה חמה על סרט - החיים על פי פיטר סלרס

סרט על חייו של השחקן הנודע, פיטר סלרס, שהגיע לאחרונה בגרסא מתורגמת לעברית לספריות הDVD

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: החיים על פי פיטר סלרס The Life and Death of Peter Sellers

במאי: סטפן הופקינס

שחקנים: ג'פרי ראש, שרליז ת'רון, אמילי ווטסון, ג'ון לית'גו, מירים מרגוליס, סטנלי טוצ'י, סטיבן פרי

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

מבוסס על הספר שכתב רוג'ר לואיס על חייו הסוערים של השחקן האגדי פיטר סלרס. הסרט עוקב אחרי הקריירה והחיים של אחד השחקנים הבריטיים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, פיטר סלרס. סלרס היה ידוע כאיש בעל אלף הפרצופים: הוא כיכב בסרטי "הפנתר הורוד", "דוקטור סטריינג'לאב", "לוליטה", "ליידיקילרז" ועוד סרטים רבים. סלרס היה ידוע כשחקן מבריק בעל חוש הומור נפלא. מאחורי הקלעים הוא היה אדם לא סימפטי ואלים, שלא הפסיק לבגוד בנשותיו ומערכות היחסים שלו נכשלו כל פעם מחדש. בנוסף, היה לו קשר מאוד חזק אך מוזר עם אימו. הסרט עוקב אחר חייו של סלרס החל מתחילת הקריירה שלו ברדיו ועד מותו בגיל 54 מהתקף לב.

דבר הפסיכופט:

פיטר סלרס היה אחד שחקנים הבריטיים הבולטים ביותר בקולנוע. הוא זכה לתהילה גדולה, בעיקר בעקבות תפקידו כמפקח קלוזו בסדרת סרטי "הפנתר הורוד" ותפקידו בסרט "דר' סטריינג'לאב". פיטר סלרס התחיל את הקריירה שלו בתור קומיקאי ברדיו ונסיונותיו הראשונים לעבור לקולנוע, נדחו בטענה שהוא לא נראה מספיק טוב, עם המשקפיים המיושנות שלו והמראה החנוני. אבל אדם מוכשר ומיוחד כמו סלרס, לא יתן לדבר פעוט כמו המראה שלו, לעצור את עצמו בדרך להצלחה והיכולת הקומית המדהימה שלו, ללבוש כל דמות שהוא רוצה ולחקות אותה במקצועיות ובדיוק, החלה לפתוח לו את הדלתות למסך הגדול. לאט לאט סלרס זכה להכרה ביכולותיו והפך לכוכב גדול בקולנוע הבריטי ולאחר מכן בקולנוע העולמי. ב1960 החלה הפריצה הגדולה שלו לתודעה לאחר שזכה כשחקן הבריטי של השנה באוסקר הבריטי, על סרטו  "I am All Right Jack" וגבר על מועמדים ותיקים וביניהם לורנס אוליבייה. סלרס זכה למועמדויות לאוסקר השחקן הראשי, על הסרטים "להיות שם" ו"דר' סטריינג'לאב", אך לא זכה בפרס. ב1963 הוא החל לשחק את דמותו של המפקח קלוזו, הבלש המוזר והמשעשע, בסדרת סרטי "הפנתר הורוד", דמות שזוהתה איתו יותר מכל והקנתה לו פרסום עולמי.

עד כאן זה נשמע כמו עוד סרט ביוגרפי, על שחקן קולנוע מפורסם. בהחלט לא משהו ששווה לעשות עליו סרט, אבל זהו אינו הסיפור כולו. החלק השני בסיפור, הוא אישיותו של סלרס שמספקת לא פחות עניין. ניתן לומר שכגודלו של כשרונו, כך אישיותו גדולה, אך בכיוון השלילי. סלרס היה אדם נוראי, מגלומן ובוגדני, הנוטה להתפרצויות אלימות, בהן הוא שובר דברים ואף מכה את נשותיו. ככל שהוא הצליח יותר, כך גם גדלה התנהגותו הנוראית לסובבים אותו, כולל לאנשים שאוהבים אותו. הקשר של סלרס עם אימו היה מוזר בלשון המעטה. היא אמנם דחפה אותו למצות את כשרונו, אך גם לימדה אותו להתעלם מכל דבר בדרך. הסיפור האמיתי של הסרט הוא הניגוד הבולט כל-כך בין שחקן מוכשר שיכול ללבוש פרצופים שונים, קומיקאי בחסד ובין אותה דמות של אדם שנוטה להתפרצויות אלימות, שמחליף נשים ובוגד בהן, שמפחיד את ילדיו ושככל שהוא יותר מצליח, כך הוא גם חושב שהכל מגיע לו. גם אם מדובר בדבר שלילי, אין ספק שהסיפור של סלרס מספיק מעניין מכל הבחינות, בשביל להחזיק סרט ביוגרפי על חייו.

אין ספק שמדובר במשימה קשה במיוחד, לשחק את דמותו המורכבת של פיטר סלרס, גם בגלל אישיותו הקיצונית וגם בגלל יכולתו הקומית המיוחדת במינה. לא מפתיע שיוצרי הסרט, ליהקו לתפקיד דווקא את ג'פרי ראש הנפלא, שידוע בתפקידים הקשים והמורכבים נפשית שהוא משחק ושמתאים לתפקיד גם מבחינת המראה המוזר שלו. ג'פרי ראש כבר זכה באוסקר על משחקו בסרט "ניצוצות" משנת 1997. בהחלט מגיעות לו כל התשבוחות על תפקידו בסרט ועל היכולת שלו לגלם דמות מורכבת כל-כך הן מבחינת יכולת המשחק שלה והן מבחינה אישיותה. ג'פרי ראש והסרט זכו בפרס גלובוס הזהב, לשחקן וסרט שנעשו לטלוויזיה. העובדה שהסרט יועד מלכתחילה לטלוויזיה, היא כנראה הסיבה שהוא לא היה מועמד לאוסקר, כי בהחלט מגיע לו. שרליז ת'רון ואמילי ווטסון משחקות גם הן בצורה נפלאה בתפקיד שתיים מנשותיו.

לסיכום, סרט שלוקח אותנו למסע ביוגרפי מרתק, משעשע ומקורי, בעולם הקומי המקורי כל כך של פיטר סלרס ובעולם הדרמטי, המפחיד והמורכב של אישיותו. הניגוד הקיצוני כל כך בין צחוק והתפרצויות אלימות הוא תמצית אישיותו המרתקת של סלרס. הסרט מצליח לספק הצצה אל מאחורי הקלעים של הקומדיות הגדולות שנעשו באותה תקופה ומצליח להעביר בצורה נפלאה את אותה יכולת קומית יוצאת דופן של סלרס, מה שמאפשר לצופים לפחות לפרקים, לשכוח את אישיות השנויה במחלוקת ולהעריך את כשרונו. המעבר החד הזה שאותו אנו עושים ביחסינו כלפי דמותו של סלרס, מאפשר ולו לרגע להכנס לנעליו ולהבין את המעברים שהוא עשה בחייו בין התנהגותו מחוץ להפקה ובין התנהגותו בזמן הצילומים. תצוגת המשחק הנפלאה, משלימה את הסרט הזה שיש בו הכל כמעט. מומלץ בחום.

ציון: 8.5 מתוך 10    

המלצה מסוייגת על סרט חדש - הים שבפנים

סרט ספרדי שזכה באוסקר הסרט הזר לשנת 2004. הסרט הגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע ואפשר להשיגו גם בDVD מתורגם לאנגלית.

להלן המלצתי

שם הסרט: הים שבפנים The Sea Inside

במאי: אלחנדרו אמנבאר ("פקח את עינייך", "האחרים")

שחקנים: חווייר בארדם, בלן רואדה, לולה דואניאס, מאבל ריברה, סלסו בוגאלו, קלרה סגורה

שנת הפקה: 2004

ארץ הפקה: ספרד

תקציר הסרט:

הסרט עוקב אחרי סיפור חייו המרגש של רמון סאמפארדו (חווייר בארדם) שנלחם במשך שלושים שנה על זכותו למות בכבוד. לאחר שקפץ למיים רדודים מדי ושבר את צווארו, רמון מרותק למיטתו בלי יכולת להזיז שום איבר מתחת לצווארו כשהוא זקוק לטיפול צמוד של משפחתו. רמון מחליט שאין טעם לחייו ויוצא למאבק משפטי וציבורי שייאפשר לאחד מהקרובים אליו לעזור לו למות, מבלי להיענש על כך. הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים שלו עם שתי נשים: חוליה (בלן רואדה) עורכת דינו, שחולה בעצמה במחלה ניוונית ומאמינה במטרתו ורוסה (לולה דואניאס), אשה מקומית המנסה להוכיח לו שגם במצבו הגופני יש סיבה להמשיך ולחיות. בעזרת אהבתו ואופיו המיוחד, שתי הנשים מצליחות לפתור בעיות אישיות שלא האמינו שיצליחו להתגבר עליהן אי פעם. רמון שהיה משותק בכול גופו ולא היה מסוגל לצאת ממיטתו הצליח לרגש ולשנות את חייהם של הסובבים אותו וזאת למרות רצונו העז לסיים את חייו כדי לא להמשיך ולסבול את השיתוק.

דבר הפסיכופט:

נושא המתות החסד, הוא אחד מהנושאים היותר מדוברים בימינו. זהו נושא טעון מאוד בעיקר בגלל שהגישה ההומנית והגישה הדתית עומדות משני צידי המתרס שלו. הסיבה הנוספת שהנושא כה טעון, היא הסובבים את אותו אדם ובעיקר המשפחה, שמתקשים להתמודד עם רצונו של אהובם למות. הסרט הספרדי, "הים שבפנים", עוסק בשאלת המתות החסד בצורה האמיתית, הטבעית והכי בגובה העיניים שזכור לי שעסקו בה אי פעם בקולנוע. 

בדרך כלל כשעוסקים בשאלת המתת החסד, נוהגים להתעסק באנשים חולים מאוד, שנמצאים בתרדמת הרבה שנים או חולים במחלה סופנית. הסרט אינו בוחר את הדרך הקלה ועל כך מגיעה לו מלוא ההערכה. רמון סאמפארדו הוא אדם בריא בשכלו ובגופו, מלבד נכותו כמובן. רמון גם חי חיים מלאים יחסית כולל האזנה למוזיקה, קריאה, כתיבת שירים, שיחות משמעותיות עם סובביו, קשר נפלא עם משפחתו וגם קשרים רומנטיים מיוחדים שהוא יוצר עם הנשים בחייו. עוד יותר מרשימה, מכל הדברים הבסיסיים, היא אישיותו של רמון: הוא איש מלא חיים ואהוב על כל הסובבים אותו מה שמקשה עוד יותר להבין כיצד הוא כה נחוש בדעתו למות. כל המאפיינים הנ"ל הופכים את העיסוק בשאלת המתת חסד בסרט הזה, להיות הרבה יותר פילוסופי וערכי, שהרי הרבה יותר קל לקבל המתת חסד של אדם חולה, מאשר של אדם שחייו נראים מלאים ומאושרים על פניו. אבל כל זה אינו משנה לרמון, הוא עצמו מאמין שבצורה זו בה הוא מוגבל ותלוי באנשים כמעט 30 שנה, אין ערך לחייו. הוא אינו רוצה לבקש מאדם קרוב לו לשים קץ לחייו בסתר, אלא רוצה הכרה משפטית בזכותם לעזור לו מבלי להיענש.

לי אישית היו שתי בעיות עם הסרט: אמנם הערכתי את חוסר השימוש במניפולציות והבאת הסיפור כמו שהוא, בגובה העיניים, ברמת השאלה הערכית, אך זה גם גרם לי להרגיש בדומה למה שמשפחתו חשה כלפי בקשתו, בלבול. אופיו המיוחד של רמון עורר בי המון אמפאתיה, אך לא הצליח לרגש ממש כיאה לנושא כאוב כל-כך. הבעיה השניה והעיקרית בעיני, היא הסתירה שמצאתי לגבי הטענה של רמון שהוא מייצג רק את עצמו, שאין בבקשתו אמירה לגבי נכות בכלל ולגבי ערך החיים ושהוא פשוט מבקש שיכירו ברצונו האישי ובזכותו על חייו. הסתירה היא שרמון,  התחבר לארגון התומך בהמתות חסד והלך למאבק משפטי, שללא ספק יש בו גם רצון לקבוע תקדים. אם רמון באמת התעניין רק במקרה הפרטי שלו, מדוע להפוך את זה לנחלת הכלל. נכון שרמון טוען שאין "הדרת כבוד" בחיים כאלו ולכן הוא רוצה למות בכבוד ולא בסתר, אך אני מוצא את ההסבר הזה בעייתי, כי הבחירה במאבק ארוך שנים וכמעט חסר סיכוי, משמעותה קודם כל עיכוב רב במילוי משאלתו. בכלל, יש תחושה חזקה שהסרט לא ממש מעלה טיעונים לטובת המתת החסד או שום סוג של תשובות לכאן או לכאן, אלא רק מעמת אותנו עם הניגוד בין החיות שיש לרמון ובין רצונו למות ועם ההשפעה של רצונו על סובביו. אני מצאתי את העיסוק בבעיה, מצד אחד כטבעי ומציאותי מאוד, בעיקר בגלל ההימנעות מבריחה למלודרמה רגשנית, אך מצד שני גם כשטחי וכוללני מדי.

אי אפשר שלא להתרשם מהמשחק הנפלא של חווייר בארדם ("אהבת בשר ודם"), שמשחק אדם מבוגר ממנו בכ20 שנה ומצליח מבלי להזיז את גופו, להעביר הבעות ורגשות בצורה מופלאה. התסריט גם הוא נהדר והקשרים השונים שהוא מפתח עם שתי הנשים, חוליה, עורכת הדין שלו, שחולה גם היא במחלה ניוונית ולכן מבינה לליבו ועם רוסה, אישה שסיפורו נגע לליבו והחלה להיקשר אליו במטרה לעזור לו למצוא את הרצון לחיות, רק מחזקים את השאלה שעומדת במרכז הסרט. ככל שהעלילה מתקדמת, אנו רואים את רמון מפתח איתן קשרים ומתפתח, מה שרק מחזק עוד יותר את הניגוד, כאשר הוא ממשיך לטעון בנחישות שהוא עדיין רוצה למות. גם העימות היפה שנעשה בין רמון ובין הדת, מכניס משמעויות יפות לסיפור ומדגיש עוד יותר את אישיותו הכובשת של רמון.

אין ספק שמדובר בסיפור נפלא וסוחף שמצליח להעלות את כל הנקודות החשובות בשאלת המתת החסד, מבלי לברוח לאותו איזור בו ההמתה נעשית מרחמים, אך כמו שאמרתי הוא גם נשאר מעט פילוסופי וכוללני מדי. רמון הוא אדם שכל הסובבים אותו רואים כאדם מלא חיים, אלא שהנקודה החשובה היא שהוא עצמו, רוצה בנחישות ובצלילות נפשית, למות. האם אדם הוא היחיד שרשאי לקבוע את ערך חייו? כיצד הסביבה יכולה לוותר על אדם מלא חיים והאם כשאוהבים מישהו באמת, עושים הכל בשבילו, כולל לעזור לו למות? אלו שאלות שהסרט מעלה לדיון ושאתם כצופים תצטרכו להחליט מה התשובות הנכונות בעיניכם. הסרט אינו מתיימר כאמור, לתת תשובה ברורה.

לסיכום, למרות ואולי בגלל העיסוק המאוד פילוסופי/ערכי ופחות מרגש לטעמי (אם כי ישנם דיווחים על גלי בכי שלא היו מביישים את הצונאמי, אצל רבים מהצופים בסרט) בשאלה כה חשובה כמו המתות חסד, זהו סרט משמעותי ומיוחד במינו שאני ממליץ לראות. לצערי, הסרט העביר אותי מסע מתסכל, הדומה למסע שעוברים הסובבים את רמון. מסע בו ברור שיש משהו עצוב באוויר, אבל אתה נשאר בעיקר בשוק ולא מעכל. מסע בו לא ברור אם להבין לליבו של רמון או להילחם בו. אולי זוהי רק גדולתו של הסרט, שהוא הצליח לגרום לי להבין באופן עמוק את אישיותו הייחודית כל-כך של רמון ואולי, הסרט ייקח אתכם למסע שונה בתכליתו. בכל מקרה, למרות החסרונות שמצאתי, זהו סרט שלא נתקלים בשכמותו יותר מדי ולכן אני גם ממליץ לראותו.

ציון: 8 מתוך 10    

תחנה 49 - המלצה למי שעומד במנות קיטש גבוהות

סרט שהגיע לא מזמן בDVD בגרסא מתורגמת לעברית

להלן המלצתי

שם הסרט: תחנה Ladder 49

במאי: ג'יי ראסל

שחקנים: ג'ון טרבולטה, ג'ואקין פניקס, ג'יי הרננדז, מוריס צ'סטנאט, רוברט פטריק, ג'סינדה בארט

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

סרט שללא ספק מנסה לתפוס גב על הפיכתם של הכבאים האמריקאיים לגיבורים טראגיים לאחר אסון התאומים. ג'ק (ג'ואקין פניקס) הוא כבאי צעיר ונמרץ המוכן לקחת כל סיכון אפשרי כדי להציל קורבנות שריפה חפים מפשע. באחד מאותם אירועים הוא נכלא בלבו של בניין בוער ואינו מצליח להמלט. במהלך ההמתנה לחבריו כדי שיצילו את חייו, אנו חוזרים בפלאשבקים מהקריירה שלו ככבאי, החל מהגעתו כטירון צעיר לתחנה, ההכרות עם אשתו לעתיד, היחסים בינו ובין מפקדו (ג'ון טרבולטה), היחסים עם חבריו לתחנה ובכלל, מהווים הצצה אל החיים תחת סכנה ועל המניעים שדוחפים את הכבאים לחזור שוב ושוב אל הטיפול בשריפות.

דבר הפסיכופט:

סרטים על גבורתם של כבאים אינם דבר חדש. הסרט הידוע ביותר אולי, הוא סרטו של רון הווארד, "מלכודת אש" (BackDraft) משנת 1991. ללא כל ספק, הסרט תחנה 49, מנסה לנצל את ההערצה הכבירה לכבאים לאחר אסון התאומים, אך הוא גם נבדל מקודמיו בעיקר בסגנון הסיפור. זה לא שחסרים קטעי אקשן בסרט, המלחמה בשריפות לא משאירה ברירה פשוט, אבל זהו בהחלט לא מרכז הסרט.

הסרט הוא דרמה על חייהם של הכבאים  ובמרכזו יש סיפור אחד מרכזי והמון סיפורי משנה. הסיפור המרכזי הוא סיפורו של ג'ק (ג'ואקין פניקס), שמוצא את עצמו במצוקה במהלך שריפה, שלוכדת אותו בתוך בניין בוער שעלול להתמוטט עליו כל רגע, כאשר כל צוותי הכיבוי עושים כל שביכולתם להגיע אליו עוד לפני שזה יקרה. סיפורי המשנה, הם סיפוריהם של כל הכבאים בתחנה ושל משפחותיהם. הסרט עוקב מקרוב אחרי הסיפורים השונים של הכבאים ואחרי הדאגה של משפחותיהם. העיסוק הצמוד בסיפורים הקטנים של הכבאים, מציג את הצד האנושי של הכבאי ולא רק את הצד הזוהר, הצד של הגיבור הנערץ. זהו בדיוק ההבדל המהותי בין הסרט הזה ובין סרטי הכבאים שנעשו עד כה, הפניה לצד הדרמטי והאנושי ולא לאקשן וההאדרה של הכבאי. לא סתם, לצד הגבורה, עומד במרכז הסיפור כבאי שנקלע למצוקה.

השאלה שעולה לכל אורך הסרט היא, כיצד הכבאים מצליחים להביא את עצמם לרוץ לתוך בניין בוער, כאשר כל שאר האנשים רק רוצים לברוח משם יותר מהר. זוהי בדיוק תמצית הגדולה של הכבאים, המקום בו הם מבינים שהעבודה שלהם היא להציל אנשים, בצל הסכנה. את התיאור האחרון, הסטתי בכוונה לכיוון הקלישאות הקיטשיות ביותר ואתם יכולים להבין שכך גם בנוי הסרט. מי שסולד מקיטש ומהמניפולציות הרגשיות שמתלוות אליו, עדיף לו להתרחק מהסרט הזה כמו גם מי שמצפה לסרט אקשן קצבי. חשוב לומר שאין ספק שהסרטים ההוליוודיים יודעים את עבודת הקיטש כהלכה. יש בסרט הזה לא מעט קטעים דרמטיים עוצרי נשימה ולא פחות קטעים מרגשים. אמנם הסקט נוקט במניפולציה על הצופים, אך מדובר במניפולציה אפקטיבית למדי. המשחק של ג'ואקין פניקס וג'ון טרבולטה ושל ג'סינדה בארט (המוכרת מהסרט "ברידג'ט ג'ונס" השני) מצליח להחזיק את הסרט על הכתפיים וגם הצילומים המרשימים והפסקול הנלווה, כולם יוצרים תחושה של עוצמה.

לסיכום, סרט כבאים לא שגרתי אשר עוסק בדרמות הקטנות של חיי הכבאים בצל הסכנה ואת ההסתגלות של המשפחות למצב זה. דרמה שכוללת מספר קטעי גבורה ואקשן ומצליחה אפילו לרגש לפרקים. מתאימה בעיקר למי שעומד במנות קיטש גבוהות. לא סרט מושלם, אך בהחלט דרמה ראויה.

ציון: 6 מתוך 10    

זה לא כל כך נורא, ל "פגוש את הפוקרס"

האמת היא שאני אוהב את רוברט דה-נירו ואת בן סטילר

האמת היא שהסרט הראשון, "פגוש את ההורים", לא ממש הצחיק אותי

האמת היא שלא ציפיתי בגלל זה כלל שיעשו סרט המשך וגם כשהוא הגיע לא התרגשתי ולא התכוונתי לראותו

האמת היא ששמעתי בעיקר דברים רעים עליו, עוד לפני שראיתיו

האמת היא שדווקא בארה"ב הסרט זכה להצלחה עם הכנסות של 276 מיליון דולר עד היום (הוא הופק ב80 מיליון)

עכשיו אתם בטח מבינים למה רציתי מאוד לראותו...

להלן המלצתי

שם הסרט: פגוש את הפוקרס Meet The Fockers

במאי: גאי רואץ'

שחקנים: רוברט דה-נירו, בן סטילר, דסטין הופמן, ברברה סטרייסנד, בליית דאנר, טרי פולו, אוון ווילסון

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

אחרי שבסרט הראשון גרג פוקר (בן סטילר), האח הסיעודי היהודי, קיבל את רשות הוריה של חברתו השיקסע הבלונדינית פאם, וזכה לחקירות צולבות של אביה, ג'ק בירנס (רוברט דה-נירו), סוכן הCIA לשעבר, הגיע הזמן להפגיש את שתי המשפחות. כל מי שחשב בהתחלה, ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, מבין במהרה כי מפגש בין הורי הכלה הנוצרים, השמרנים והחתול המהודר שלהם, עם המשפחה היהודית המשוחררת שמגדלת כלב קטן אך תוקפני יכול גם הוא להפוך לקטסטרופה. כאשר מסתבר שאביו של החתן ברני (דסטין הופמן), מתחבר חזק לרוחניות ואימו רוז (ברברה סטרייסנד) היא פסיכולוגית ומטפלת מין של קשישים, אשר מאמינה שיש לדבר על מין בבית, העניינים מתחילים להתדרדר במהרה. תוסיפו לזה את הפחד התהומי של גרג מפני ג'ק וזו כבר חגיגה. האם המשפחות תצלחנה למצוא את עמק השווה ולהתאחד לקראת נישואי ילדיהם, לא בטוח, מה שבטוח שזה יהיה לא קל, מטורף ומבדר.

דבר הפסיכופט:

באופן מפתיע, הסרט הזה משעשע מאוד. המפגש בין המשפחה היהודית המטורפת והחמה, עם המשפחה הנוצרית השמרנית ובעיקר עם סוכן הCIA בעל עיני הנץ, מספק קרקע פוריה לקומדיה מוצלחת. הסיטואציה הקלישאית והטעונה כל כך של המפגש הראשון בין המשפחות לפני חתונת ילדיהם, גם כך אינה פשוטה, אבל הפערים בין המשפחות הם התמצית של ההומור של הסרט. הדמויות של ברני ורוז פוקר, עם הדיבור החופשי על סקס, החינוך החם האוהב והמפרגן לילדם, גם אם הוא לא ספורטאי מצטיין וגם אם הוא בחר במקצוע די נשי כמו להיות אח בבית חולים, פשוט מטריף את ג'ק בירנס, סוכן הCIA. ג'ק עוד לא הפסיק להתגבר על העובדה שבתו בחרה חתן כזה חננה ועכשיו עליו להתמודד עם הוריו המטורפים לא פחות. עוד דמות משעשעת שנוספה לקאסט ומצליחה כמעט לגנוב את ההצגה, היא דמותו של התינוק ג'ק, הבן של אחותה של פאם שנשאר אצל הוריה ובא איתם למפגש המרגש. התינוק מאפשר לנו לראות את הפערים המדהימים בשיטות החינוך של שני זוגות ההורים והופך אפילו לאבן המריבה ביניהם, מה שגם יוצר את הבדיחות המשובחות ביותר בסרט. אין צורך להכביר במילים מעבר לזה. מי שאוהב את הסגנון הטפשי של הקומדיה, יהנה מהסרט הזה שלדעתי ללא כל ספק מתעלה על הסרט הראשון, "פגוש את ההורים". לסיכום, קאסט שחקנים נפלא יוצר קומדיה טיפשית משעשעת לפרקים, שמסתובבת סביב נושא שקל לצחוק עליו, מפגש החותנים לפני החתונה ומצליחה להוציא מהסיטואציה המון רגעים מקוריים של צחוק. מתאים בהחלט לבילוי קליל, אך אפשר בהחלט לחכות גם לDVD.

ציון: 7 מתוך 10    

אי המלצה על סרט - אני אוהב האקביז

סוללת שחקנים מרשימה ביותר בסרט שהוא קומדיה אקזיסטנציאליסטית, הזויה במיוחד

להלן ביקורתי

שם הסרט: אני אוהב האקביז I Heart Huckabees 

במאי: דייויד או ראסל ("שלושה מלכים")

שחקנים: ג'ייסון שוורצמן, דסטין הופמן, לילי טומלין, ג'וד לאו, נעמי ווטס, מארק וולברג, איזבל הופרט

שנת הפקה: 2004

תקציר הסרט:

קומדיה מקורית מאת במאי ''שלושה מלכים'', דיוויד או ראסל. נחוש בדעתו לפתור את חידת צירוף המקרים, שבו ראה את אותו אדם זר שלוש פעמים באותו היום - שוכר אלברט (ג'ייסון שוורצמן) את שירותם של זוג בלשים מיוחדים במינם (דסטין הופמן ולילי טומלין), בלשים אקזיסטנציאליסטים, שעוזרים לאנשים בשאלות קיומיות, ומנהלים את חקירותיהם ע"י מעקב צמוד אחרי כל האספקטים של חיי הלקוח. החקירה מתחילה לאבד כיוון, כאשר לתמונה נכנס בראד סטנד (ג'וד לאו), מנהל בחברת האקביז, שמנסה להשתלט על מקומו של אלברט בארגון "השטחים הפתוחים", ארגון ירוק לשימור הסביבה. במסגרת החקירה מצוותים לאלברט בתור "אח" את טומי קורן (מארק וולברג), כבאי שרוצה להילחם כנגד השימוש בדלק שהורס את העולם ולכן הוא גם רוכב על אופניים לכל מקום, כולל לשריפות. טומי הוא שמכניס לאלברט את הרעיון לנסות לפנות גם לעזרתה של קאתרין וובאן (איזבל הופרט), בלשית מתחרה עם גישות הפוכות לאלו של זוג הבלשים. מי יצליח לעזור לאלברט למצוא את התשובות וההסברים לצרוף המקרים שלו ? כל זה בסרט.

דבר הפסיכופט:

הסרט "אני אוהב האקביז" הוא ניסיון יומרני ואמיץ כאחד, לעסוק בשאלות קיומיות בצורה קומית וצינית מאוד. אלברט פונהל עזרת הבלשים, בשביל לקבל תשובה לשאלה פשוטה יחסית, האם העובדה שהוא פוגש את אותו איש שחור מספר פעמים, היא צרוף מקרים, או שמטרתה להעביר לו מסר כלשהו. אבל זה כמובן לא נשאר ברמה זו והופך לשאלות על כל מהות קיומו של אבלרט, מה המשמעות של החיים, האם דברים הם מקריים או שלהכל יש סיבה והכל קשור לדברים אחרים?

עם כל הרצון להעריך עיסוק בשאלות כאלו בסרט ולא בעבודת מחקר בפילוסופיה ועם כל ההערכה שיש לי לניסיון לשלב בכל זה הומור, התוצאה רחוקה מלהיות פשוטה לעיכול. זוג הבלשים וה"בלשית" הצרפתיה, מספקים שתי גישות פילוסופיות שונות מאוד לחיים וגם משפיעים כל אחד בדרכו הוא, על הגיבורים של הסרט, אלברט וטומי. הבעיה שלי עם הסרט נגזרת בדיוק ממה שעומד במרכזו. אין שום סיכוי להביא תשובות לשאלות קיומיות בסרט או אפילו לגרד את פני השטח בנסיון לענות עליהן. מה שנותר זה רק להעלות המון שאלות בצורה מאוד מבולבלת והזויה, כיאה לשאלות כאלו, שאין להן תשובה ברורה. עם כל ההערכה שיש לי לניסיון (ויש הערכה), התוצאה מתאימה רק לאנשים שנמצאים במצב דומה של תסכול בגלל שאלות של מהות, שאלות על קיומנו ועל סדרי עולם, או לתלמידי פילוסופיה. יתרה מזאת, גם אנשים שמחפשים תשובות לשאלות, הרי לא יוכלו למצוא להן תשובה כלשהי בסרט, אלא רק להנות מהצגת אנשים מבולבלים כמוהם בצורה קומית על המסך.

בבואי לחשוב האם הסרט הזה מתאים לקהל הרחב, אני מוצא את עצמי שולל זאת מהיסוד. רוב האנשים לא יצליחו לצלוח את הסרט אפילו עד סופו. אין לי שום בעיה עם סרטים הזויים ללא תשובות ברורות. הסרט "שמש נצחית בראש צלול", עשה זאת בצורה מופלאה, שגם אם הייתה גם היא קשה לחלק מהאנשים וגם אם בדומה לסרט הזה היא השאירה את השאלות פתוחות, עדיין היא נעשתה בצורה  שונה מאוד מהסרט הזה. בעוד "שמש נצחית", העלה שאלות על יחסים וזכרונות האהבה שלנו והיכולת לשלוט בהם, שאלות שמדברות לכולנו, "אני אוהב האקביז" מעלה שאלות גבוהות מדי והכיוונים שלו לפתרון מבולבלים מדי, עד כדי שהם בעיקר מתסכלים את הצופה.

חשוב לומר שאם בכל זאת תחכו לסופו של הסרט, כל האנדרלמוסיה שנבנתה, או יותר נכון לומר התפרקה לכל אורכו, מתחברת בצורה משעשעת למדי. זה מהווה פיצוי כלשהו למי ששרד, אך לא פותר אותנו מהתסכול הכללי, שהרי הסרט חייב להישאר בדיוק כמו שצריך, כאשר מדובר בחיפוש תשובות לשאלות קיומיות, חלקי מאוד, לא ברור, הזוי, חסר תשובות ומבולבל.

לסיכום, למרות מספר רגעים משעשעים ומשחק נפלא של שוורצמן, וולברג, הופמן, ווטס וטומלין, מדובר בסרט מבולבל מדי ומתסכל, שסביר שלא תצלחו עד סופו.

ציון: 4 מתוך 10