כמו עִם

הדר ושחר חברים טובים.

("אמא, שחר ואני, אנחנו חברים טובים.")

להדר יש ילקוט שנושאים על הגב, לשחר יש ילקוט טרולי על גלגלים. לכן הוא יורד לכיתה שלהם בשיפוע ולא במדרגות. והדר, גם כשהיא לא אתו, רצה לשיפוע ואומרת: "כמו עם שחר!"

וראיתי בה אותי, את היחס הסנטימנטלי כל כך שלי למנהגים, מקומות וחפצים.

והדר ושחר, הם התראו והתחבקו כעבור רגע בכיתה.

מוצלחת

בימים מוצלחים אני רואה את הפרחים המשגעים, האדומים והכתומים, שמלבלבים על העצים בעיר שלי ויודעת שהם חיים והעיר חיה ולא כפי שנדמה לי לפעמים, תפאורה ריקה.

בימים מוצלחים אני יכולה לדרוך גם מחוץ למשבצות של השגרה הקבועה, שבימים אחרים, פחות מוצלחים, היא משקולת על רגלי ועל לבי.

ואז אני מהלכת בצעדים שיש בהם שמץ של ריקוד.  אבל הם נינוחים מאוד, כמו חתול שקם מרביצה כדי להיטיב את מיקומו אל ריבוע שמש או אל כתם צל (חתול יודע שהטוב אינו דבר קבוע; מלבד ליטוף של יד אוהבת, שאָצוּר בפרוותו).

אדונית הכוכבים

ערב אחד ישבתי עייפה וכבדה על מיטתה של ילדתי שכבר התקלחה וצחצחה שיניים ופחות-או-יותר התנגבה, וכעת שרה וריקדה לה בחדר כמו פיה, ואני תהיתי איך אמשוך את תשומת לבה לעוד פעולה פרוזאית ומשעממת כמו לבישת פיג'מה בטרם אזכה אני עצמי להפליג אל עולם החלומות הטוב. לאחר הייאוש באה ההשראה, והסתכלתי על הסדין של הדר שיש עליו דוגמה של כוכבים וירחים ושמשות, ואמרתי לה: "הדר... את יודעת שהכוכבים שעל הסדין שלך מתגעגעים לכוכבים שעל מכנסי הפיג'מה?" ראיתי שהדברים שלי נגעו אל לבה הטוב והיא מיד טסה למגירה והביאה את המכנסיים, וכבר כוכבי הסדין וכוכבי המכנסיים שוחחו ביניהם בקולות דקים.

עכשיו הדר כבר יודעת שהכוכבים מתגעגעים, אז לפעמים מספיק רק להזכיר לה, ולפעמים צריך בכל זאת להמציא משהו חדש (כמו הסיפור על ארנבי, אבל זה, כמו שאומרים, סיפור אחר). ואיזה כיף לכוכבים שיש להם אדונית טובת לב ומבינה, ושהם יכולים בכל ערב להתגעגע וגם להיפגש. 

שיר מתנגן לי בראש

שיר מתנגן לי בראש בלי הרף, אני לא זוכרת את המילים ולא את שם הזמר ואפילו לא מסוגלת לשיר את המלודיה, אבל הוא מתנגן, שיר רדיו שטוף שמש של רגעים שעוד בהתרחשותם נצבעים נוסטלגיה, למשל בנסיעה בדרך בינעירונית, ליד לטרון או נווה אילן, בבוקר צופן הבטחה של טיול או מפגש משמח, כשזהב שוטף מלמעלה, אופף את הראש בחסדו.

[וכתבו לי איזה שיר מתנגן לכם]

ואתמול בבוקר הייתה בי שמחה פשוטה של ילדים, ברחוב תל אביבי שקט מוקדם בבוקר, ומי ידע שתל אביב יכולה להיות כזאת, עם רוח קלילה מלטפת ולא חם מדי ולא רועש אלא עצים וירוק וציפורים. ואחרי גן המשחקים של הילדים נגלה לי לפתע גן משחקים למבוגרים, או שמא יש לומר גן כושר – כולם כבר ראו את זה חוץ ממני? עם כמה מכשירי התעמלות, ואני מיד רציתי את זה שנקרא "הליכה באוויר" והנפתי את הרגליים וצחקתי, ואחר כך כשדרכתי על הקרקע היא המשיכה לרקוד.

וכל הזמן מתנגן לי בראש השיר הנפלא של רילי "כיתת רואים": "לא כל השפתיים מתנשקות אותו דבר..."

"דבר ראשון וגם שני, לדעת מה לרצות." ואולי גם אפשר לפעמים לנוח רגע מלרצות ולרצות, כשמשב רוח אביבית מלטף את הזרועות.