תקצירון למי שלא מכיר או לא זוכר: אֶמה וודהאוז בת העשרים מחליטה, בעקבות נישואיה של האומנת שלה שגידלה אותה מאז מות אימה, שיש לה כישרון לשדכנות ומנסה לשדך את חברתה הצעירה ממנה וחסרת המעמד הרייט לכומר מר אלטון, ובה בעת מפרידה בינה לבין האיכר מר מרטין המתאים לה באמת. בינתיים מתברר שאלטון חושק דווקא באֶמה עצמה, והיא מכה על חטא וגם השכן וידיד המשפחה מר נייטלי נוזף בה לא מעט. אֶמה מתאוששת במהרה כשבא לשכונה בחור חדש, פרנק צ'רצ'יל המקסים, וגם ביחס אליו וליחסיו עם ג'יין פיירפקס - אישה צעירה ראויה ביותר שמשום מה אֶמה דוחה את חברתה - היא מגלה עיוורון. אֶמה שניסתה לשדך את הרייט מוצאת את עצמה בסופו של דבר משתדכת ללא אחר מאשר אותו שכן המבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, מר נייטלי ("אבירי" – כשמו כן הוא), זה שהאיר והעיר לכל אורך הדרך.
יש משהו מיוחד ב"אֶמה" ביחס לרומנים האחרים של ג'יין אוסטן. אבל לאו דווקא משום שאוסטן התכוונה ליצור גיבורה שאף אחד מלבדה לא יחבב כל כך (דווקא מחבבים) ולאו דווקא משום שאֶמה היא אמנית יוצרת (שלמרבה הצער חומרי האמנות שהיא מנסה ליצור מהם הם אנשים בשר ודם ולכן היא מסתבכת ומסבכת בניסיונות לשדך אנשים לא מתאימים ולהפריד אנשים מתאימים) אלא מפני שיש בו תובנה פסיכולוגית עמוקה (בעיני) על אובדן.
קראתי את אֶמה כמה וכמה פעמים לפני שהבחנתי שהפתיחה של הספר היא מוזרה וכמעט אבסורדית. כתוב שם שבעשרים שנותיה של אֶמה, עד שהאומנת שלה עזבה את משק הבית של אמה ואביה על מנת להינשא, לא קרה בחייה שום דבר מעציב ממש.
איך זה ייתכן? הרי בילדותה היא התייתמה מאימה...
משונה משונה אבל ניתן להבנה: האומנת החליפה את האם ואֶמה לא הספיקה להרגיש בחוסר, אבל כשהאומנת הזאת מתחתנת ונפרדת מחניכתה בת העשרים אֶמה נכנסת לדיכאון שאת עומקו ניתן (לדעתי) להסביר רק כך: שרק כעת היא חווה, או עומדת על סף, האבל הראשוני ההוא על מות אימה.
וכדי שלא ליפול לאותה תהום, אֶמה נכנסת לסחרור. במקום למלא את המקום של האם-האומנת האהובה באדם אחר, היא מוצאת לעצמה בת חסות וכעת היא עצמה הופכת לאם או לאומנת: היא לוקחת תחת חסותה את הרייט הטיפשונת והצעירה ממנה ומבלגנת את חייה בעוד הקורא נושך את שפתיו נוכח המניפולציות המזיקות אבל גם מתחייך, כי אֶמה אינה מתכוונת להרע. מאוד בולט שאֶמה אינה מחפשת חברוּת שוויונית: מכל הדמויות המופיעות בספר ג'יין פיירפקס היא האישה הצעירה השקולה לה מבחינה אינטלקטואלית ואיתה הייתה אֶמה יכולה להתיידד אילו רצתה באמת חברה, אבל אֶמה מחפשת יחסי חונך-חניך או הורה-ילד. לאחר שהיא מאבדת את אחיזתה בהרייט נענית אֶמה להצעת הנישואים של מר נייטלי המבוגר ממנה ביותר מחמש-עשרה שנה, מר נייטלי שלאורך כל הספר נזף בה כהורה בילדה ושאכן הכיר אותה מאז ילדותה. בסוף הספר השניים נישאים ומר נייטלי עובר להתגורר עם אֶמה ואביה, ושוב חוזר האיזון אל משכנם: הם שלושה ליד שולחן סעודת הערב ולא רק שניים. אֶמה מצאה לה אמא חדשה, אמא ממין זכר, ותהום האבל שאיימה לשאוב אותה מרגע שעזבה האומנת את האהובה את הבית, כבר לא פעורה.
בכל ספריה של ג'יין אוסטן יש דקויות פסיכולוגיות, אבל נדמה לי שהעיסוק הזה באבל ובבריחה ממנו הוא עמוק במיוחד בנוף הרומנים שלה ואולי לכן על "אמה" אי אפשר להחיל את ביקורתה של שרלוט ברונטה הסוערת (מחברת "ג'יין אייר") שאמרה שהרומנים של אוסטן הם כמו חצר מטופחת. כאן יש נגיעה, ולו מרומזת, גם ביערות הפרא של הנפש.
[ואם כבר אֶמה, עוד הערה שקשורה בעיבודים קולנועיים. נעשו כמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים לאמה, כמו לכל ספר של אוסטן, וכמו תמיד מראים לנו את כרי הדשא ואת המחשופים (גזרה מצוינת הייתה לשמלות אז, אני בעד, למרות החיסרון של הסתרת המותניים). למשל הגירסה הזוועתית והנטולה כל קשר למקור עם גווינת פלטרו: http://www.imdb.com/title/tt0116191/
והעיבוד היחיד שאהבתי היה זה שהעז ולקח את אמה למקום אחר לגמרי, לסרט נעורים אמריקאי בן זמננו על נערה שקוראים לה שֶׁר הורוביץ. שם אמנם לא הופיעה ג'יין פיירפקס – תמיד צריך לוותר על משהו – אבל זה פשוט היה עיבוד נכון. נכון ונאמן לרוח הדברים. אני מתכוונת לקלולס. http://www.imdb.com/title/tt0112697/]
