הפנר יודע לדבר אהבה

לספרים של אברהם הפנר אין חדר מבוא. פותחים את הדלת ונכנסים מיד פנימה. והפְּנים שנכנסים אליו הוא עולם ומלואו. אני זוכרת לו חסד מימי מלחמת המפרץ, בימים של סגירות בבית וחרדה באוויר, את ספרו "כולל הכול" שכשמו כן הוא, עולם שלם שצללתי לתוכו ועליתי רק כעבור כמה ימים, אחרי שהייתי עטופה שם בשליה ספרותית מזינה שסיפקה את כל צרכיי. ובכל ספר שלו שקראתי חוויתי חוויה דומה של תענוג מיידי ועושר.

את "כמו אבלאר, כמו אלואיז" מצאתי במכירת ספרים משומשים, ומיד לקחתי. ספר של הפנר, ואפילו ספר שקרוי על שם זוג אוהבים צרפתים טראגיים מימי הביניים, מורֶה ותלמידה שאחרי שמציאות אכזרית לא אפשרה עוד מימוש פיזי לאהבתם, נכנסו שניהם למנזרים וכתבו זה לזו מכתבים – יכול להיות טוב יותר מזה בממלכת הספרים?

וזה היה אפילו עוד יותר טוב ממה שחשבתי.

זה היה טוב כשהפנר כתב על אהבת איש ואישה. בשפה המיוחדת שלו שבה אפשר להיות ילדותי ופיוטי ואינטלקטואל ופרחי ("עשתה לו" במקום "אמרה לו", אפילו) והכול טבעי וזורם לגמרי.

למשל:

"אבל בלילה במיטה הוא כתב לה 'רזומה' (שהוא אפילו לא חלם לתת לה באמת). לא בלילה הבא. בסוף החופש. בלילה האחרון בין יום שני לשלישי, במיטה, יונה אמר למרים תשובה, שתדע עליו. שני העמודים הראשונים הוא ניסה להתבדח ויצא מביך, אבל ממשפט למשפט הוא שכח שהוא כותב, וכשהוא הגיע להווה יצאו לו דברים שהוא לא ידע."

(אני דומעת מלהקליד את זה)

(וגם היה לי מעניין שאדם [המורה, יונה] יכול להיות מרתק ועמוק מבפנים, אבל כאילו משעמם באורח חייו החיצוני. כי גם אני קצת כזאת . ואצל הפנר דווקא האהובה הצעירה היא שגומאת מרחקים והרפתקאות גם בעולם, "גדולה מהחיים".)

אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור השלישי. שאפשר אולי להגיד שהוא סיפור על הורות, ואולי סיפור על איש שפותח את לבו אל הילד שהוא היה, אל עולמו הרגשי ואל האמת שלו שכל ההורים והמחנכים והתרבות טשטשו לו במהלך השנים. ואולי זה עלול להישמע בנאלי וקיטשי אבל אין בסיפור שמץ בנאליה, כי אין בו שום דבר שגור ושל-כולם, הוא כמו שפה פרטית לגמרי (ועם זאת מובנת). את כל הסיפור הזה קראתי בעיניים רטובות.

ושוב מוטב ציטוט מניסיון להסביר-את ולספר-על. לצורך העניין – פָּנָאבּישׁ הוא תינוק:

"שבוע אחרי זה פנאביש העניק לו שם. הוא קרא לו, קוּקי!

(...)

קוקי. מעולם הוא לא חש כה אהוב. בארץ נמכר אז ספר שקראו לו, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה. לקוקי-החדש לא היו קושיות בנושא. אם היה משהו שהתבהר לו סופית, זה על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על אהבה. הוא מדבר על איך שפנאביש אומר, קוקי. על הנעימה שבה מבטא הגור את השם, ועוד יותר את מה שהוא עצמו חש כשהוא שומע את פנאביש מבטא, קו-קי. הוא רק לא הבין למה זה עצוב. הנעימה הקבועה שבה ביטא הילד קוקי, היה בה תמיד גם משהו עצוב. לא 'נוגה'. ואללה עצוב! היה בה משהו של געגועים לא ברורים. למה זה? לא היה לו ברור. הנה אני פה ואתה פה, אז אל מי אנחנו מתגעגעים? כי כך היא האהבה?"

(מאז שקוקי מקבל את שמו הוא נעשה קוקי, גם בגוף השלישי שמטעם המספר. ולפעמים פנאביש אפילו מניח את הראש על "קוקיו".)

הפנר יודע לדבר אהבה.

ספר בלי מילים: על Morgan's Passing מאת אן טיילר

ככה זה תמיד: כשאת מבינה שאת מאוהבת ותצטערי מאוד להיפרד, עמודים יקרים כבר חלפו לבלי שוב, עמודים שבהם חשבת שאת סתם קוראת ספר.

במקרה הזה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאני לא קוראת מילים (בהתחלה חשבתי שזה כי אני עייפה ומזמן לא קראתי באנגלית). נדמה היה שהמילים נעלמות איפשהו בדרך ואני קוראת ישירות עם החושים. מה שקם והיה מתוך המילים היה בעיקר בתים, בתים והבלגן שבהם, החפצים, ואיך שיש להם חיים משלהם ודרך משלהם לעלות על גדותיהם, וחלוקי בית ואיך שהם מושכים אליהם כתמי קפה, ואצבעות דביקות של ילדים, וצמות שנכרכות סביב הראש, וזקָן וכובעים.

היחסים עם הדמויות התפתחו לאט יותר, אולי כי היה עליהן מעטה של זרות, ועם הקריאה הפכה הזרות הזאת לדבר הכי קרוב בעולם, כי נראה שמה שהן בעצם רוצות, הדמויות האלה, הוא דלת לצאת מהחיים שלהן אל חיים אחרים, שמתאימים יותר לאני הפנימי, ואולי פשוט לצאת מהחיים ולהביט אליהם מבחוץ כדי להצליח לחוות אותם כממשיים יותר – או כממשיים פחות - בלי להירדם או להתנתק או להיות מוצפים.

הספר הוא Morgan's Passing של אן טיילר (ותודה לעדה שבזכותה ידעתי שאן טיילר סופרת שכדאי לקרוא. קראתי את "נישואי חובבים" שלה והוא היה טוב מאוד – אולי לא יותר מזה כי קראתי בתרגום, אבל מורגן הוא מעבר לטוב ולמאוד).

תוך כדי שהיחסים שלי עם הדמויות התפתחו יכולתי גם להתפעל מאוד מהדיוק הפסיכולוגי ומהאמת. מהאופן שבו הדמויות התפתחו בלי שהמחברת, או הן עצמן, יצהירו על שינוי. מהרגעים הקטנים שבהם משהו זז בפנים, והשינוי שקורה אחר כך בחוץ הוא כל כך אמין ומתבקש (הספר מתרחש על פני 12 שנים, ואפשר לראות בו איך הדברים מבשילים ומשתנים. כל הזמן 'דאגתי' שאילו היו עושים סרט, היו משבשים את כל האמינות הדקה של האופן שבו מערכת יחסים חשובה בספר מתפתחת, ומגיעה בסוף למקום באמת שונה מכפי שהייתה בהתחלה – פוטנציאל שאולי היה טמון בה, אבל כמה אנשים משתנים ב-12 שנה, וכמה היכולות והצרכים שלהם משתנים!).

רציתי לתת המון ציטוטים, אבל כל אחד לבדו הוא כל כך חלקי...

האחד שבחרתי, בניגוד לרוב הטקסט שכאמור לא הרגשתי בו מילים אלא תחושות, שבה את לבי גם בגלל תוכנו וגם כי הוא כמו מוזיקה.

Morgan stood watching after her, pinching his lower lip between his fingers and thinking of what he should have said: Come even if it's Sunday. Promise you'll come Monday. Why don't you wear gloves? Mornings, now, I have this springy, hopeful

feeling, and I see that everything is worth it, after all

קצר וחטוף ושובר את הלב

בזמן האחרון יצא לי להיתקל בהלך רוח דומה (אם כי ממקומות שונים) בשני ספרים שקראתי: "החיים כמשל" של פנחס שדה (כן, רק עכשיו...) ו"כוחו של הגיל" של סימון דה בובואר (הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלה). ושניהם מביעים, כל אחד בדרכו, חשש מפני האושר (שניהם – בהקשר של אהבה וזוגיות) שאולי ימנע מהם לחקור ולכתוב את העולם. אצל שדה זה לא ברור לגמרי אבל נדמה שלחשש הזה יש חלק בהחלטה להיפרד משתי האהובות שגרמו לו אושר – איילה, וי', שאותה נשא לאישה – ואילו סימון מתארת שבשנה הראשונה לקשר שלה עם סארטר ולחירות החדשה שלה לחיות ולחגוג את פריז כאוות נפשה, פחת אצלה הצורך לכתוב, וסארטר דחק בה שלא תהפוך להיות אחת מאותן נשים שבונות את חייהן ואת ערכן על יחסים עם גבר.

ואני מכירה קצת את החשש הזה מהזמן שהייתי בטיפול בשנות העשרים שלי, ונדמה היה שהטיפול הופך אותי לאדם מאושר וחופשי ממטענים, ושאלתי את חברתי יעל (הנה גם לי הייתה – ויש - יעל, לא רק לפ' שדה) – אם אני כבר לא אהיה מתוסבכת, על מה אני אכתוב? – והיא ענתה לי במידת מה של חוסר סבלנות (שמובן לי היום): את כן תהיי מתוסבכת.

אז המחשבה היא לא זרה לי, אבל כרגע היא די מוזרה לי. ונדמה לי שאולי היא צורך מוסווה בשליטה. שהשאלה היא לא אם אהיה מאושר/ת או לא, אלא – על ידי מי האושר הזה יילקח ממני, ואולי מוטב להיות בשליטה ולדעת "כי ידי עוללה לי זאת".

אחרת, למה לא לאחוז באושר בשתי ידיים. ואני חושבת לי את זה בימים אלה של בריזות אביב נפלאות, רגע לפני החמסינים המצמיתים של הקיץ, וברקע פוליקר במילותיו של גרוסמן: "קצר וחטוף, ושובר את הלב...". קצר פה כל כך האביב.

לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר

"זיכרונותיה של נערה מחונכת", מאת סימון דה בובואר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אני חושבת שהמפגש הראשון שלי עם סימון דה בובואר, כשהייתי כבת עשרים, היה בספר "מוות רך מאוד", שבו היא מתעדת את תהליך דעיכתה ומותה של אמה, ואת ההתמודדות שלה ושל אחותה עמו. מיד כבשו אותי האמת שבכתיבתה הקולחת, הדיוק והחוכמה.

וכעת, כשערכתי את התרגום היפה של ניר רצ'קובסקי ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת", הכרך הראשון בזיכרונותיה של סימון דה בובואר, נקשרתי אליה כמו לחברה קרובה. אמנם אותה נערה מחונכת הייתה לסופרת ופילוסופית חשובה (שספרה "המין השני" היה אבן דרך בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית), אבל לא הישגיה המונומנטאליים קשרו אותי אליה, אלא הצרכים: מה שהנפש מבקשת. ובספרה של דה בובואר הרגשתי שוב ושוב שהנפש מבקשת קודם כול אהבה. אלא שנפש זו, שהאותנטיות היא נר לרגליה, אינה יכולה להסתפק באהבה שאין עמה ביטוי עצמי ודיאלוג אותנטי וחתירה לאמת. כאשר אין אהבה כזו, החיים אפורים ועצובים. וכאשר יש – ולאו דווקא אהבה רומנטית, אלא כל יחסים משמעותיים עם זולת, מגע עמוק של נפש בנפש ומגע חוקר של נפש בעולם – האושר מציף. ובנקודה הזו, כשקראתי על דה בובואר, על חשיבות האנשים היקרים לה והשיחות איתם בחייה, הרגשתי שאני קוראת על עצמי.

וכך כתב עירן דורפמן באחרית הדבר ל"זיכרונות":

דה בובואר מספרת על הזיכרון הראשון שלה, עמוק בימי ילדותה: היא מתחבאת מתחת לשולחן הכתיבה של אביה, מוקפת חשכה חמה ומתוקה, אפופה בצבעו האדום של השטיח. ממקום מבטחים זה היא לומדת את העולם. אכן, זיכרון ילדות סמלי, הממצה את השילוב הייחודי לדה-בובואר: חקר מתמיד של העולם, אך גם רצון להתעטף בו, להיאהב על ידו ולאהוב אותו, וכל זה תחת מחסה הכתיבה.

ההדגשה שלי, והמשפט הזה צובט לי את הלב חזק. לא תמיד אפשר לחקור וגם להתעטף. לפעמים הקונפליקט קורע. זה ניכר בזיכרונותיה של סימון, למשל כשהסירוב שלה לקבל עליה את הנורמות הבורגניות מרחיק אותה מהוריה ומבודד אותה.

הכמיהה לקרבת נפש עמוקה, ובמיוחד בתוך העולם הבורגני שאינו מעודד קרבה כזאת ואינו מעניק כלים ליצירתה, מהדהדת באופן מרגש במיוחד בסיפור ידידותה רבת השנים והתהפוכות של סימון עם זאזא, היא אליזבת. הקטע הבא הוא אחד המרגשים ביותר בספר, ובכלל אחד הקטעים המרגשים שקראתי על ייסורי אהבה:

גם כשזאזא שפעה ידידות, גם כשנראתה נהנית בחברתי, פחדתי שמא אני מעיקה עליה. היא הראתה לי רק את קצה הקרחון של ה"אישיות" הסודית ששכנה בתוכה: ציירתי לי את הרהוריה הפנימיים בצבעים של קדוּשה כמעט. יום אחד הלכתי לרחוב וארֶן לקחת ספר שהבטיחה להשאיל לי; היא לא היתה בבית; הכניסו אותי לחדרה ואמרו לי שאני יכולה לחכות שם, היא תכף תגיע. הסתכלתי על הקיר המחופה טפט כחול, על "אנה הקדושה" של דה וינצ'י, על הצלוב; זאזא השאירה על שולחנה, פתוח, את אחד הספרים החביבים עליה: ה"מסות" של מונטן. קראתי את העמוד הפתוח ואת זה שהפכה: מה היא קראה שם? סימני הדפוס נראו לי בלתי ניתנים לפענוח, כמו בימים שעוד לא הכרתי צורת אות. ניסיתי לראות את החדר הזה בעיניה של זאזא, להשתחל אל המונולוג שהתנהל בינה לבינה, אך לשווא. יכולתי לגעת בכל החפצים האלה, שנוכחותה טבועה בהם, אך הם לא הסגירו לי אותה; בבַשרם לי עליה העלימו אותה מעיני; חשתי אפילו שהם אוסרים עלי לנסות ולהתקרב אליה אי פעם. קיומה של זאזא נראה לי כל כך חתום סביב עצמו, שלעולם לא אזכה לדריסת רגל בו. לקחתי את הספר שלי וברחתי. למחרת, כשפגשתי אותה, התפלאה: מדוע נחפזתי כל כך להסתלק? לא ידעתי להסביר לה. גם בפני עצמי לא הודיתי באילו ייסורים עלה לי האושר שהעניקה לי.

משהתבגרו סימון וזאזא, הן דיברו והתכתבו וחשפו את צפונות לבן: ואני הייתי מאושרת יחד עם סימון מקרבה משכרת זו של נפש לנפש, עם זאזא, עם חברים אחרים. התייסרתי מהאהבה האמביוולנטית וההפכפכה בינה לבין בן דודה ז'אק, שהלבטים של שניהם בין החיים הבורגניים המקובלים לבין המרידה בהם התבטאו באמביוולנטיות לגבי הקשר ביניהם והאפשרות שיינשאו, וכמובן לא ידעתי את נפשי מהתרגשות כשהופיע הסטודנט סארטר, ישוב על אדן החלון, בתור החבר הטוב של ארבו, שידידותו הייתה חשובה כל כך לסימון. והרבה פעמים זה כך, מישהו שלימים יהיה חשוב נכנס לחיינו בחסותו של מישהו אחר, ולאט-לאט עובר מן השוליים למרכז.

דה בובואר כתבה את חייה בארבעה כרכים. כשהשלמתי את העבודה על התרגום העברי לכרך הראשון, מיהרתי וקניתי את חלק ב', "כוחו של הגיל", בצרפתית, ובאושר התחלתי לקרוא אותו. כמו סימון דה בובואר, אני מתקשה להיפרד.

(ולא דיברנו עוד על פריז).

על ארצ'לי, הגירוש מגן עדן של ילדות, ועוד עניין

עוד לא גמרתי לקרוא את "ארצ'לי" של אלזה מורנטה, אבל הסוף הולך ומתקרב. ורציתי כבר עכשיו להגיד שאפשר לקרוא וללמוד עשרים קורסים על לקאן (ומי שאמיץ או מזוכיסט - לקרוא את לקאן עצמו), על הדיאדה (זוג) הקסומה אם-ילד ושבירתה עם היכנס "החוק" והסדר הסימבולי, אבל בעיני תמיד עדיפה ספרות מתיאוריה ועדיפה חוויה מטענות, ועוד לא פגשתי יצירה ספרותית שהמחישה כל כך, עד לפרטי הפרטים החושיים והחושניים, את גן העדן של יחסי אם-ילד בילדות המוקדמת, ואת הגירוש המכאיב ממנו. כדרכה של ספרות (או שזו אני האופטימית שמקווה שדרכה של המציאות רכה יותר) הגירוש הוא קיצוני, כי הילד, מנואלה, המגורש מגן עדן אהבתה של ארצ'לי אמו, לא זוכה להיות נאהב יותר לעולם.

הספר נוגע בכל מיני נימים דקים של רגש וחוויה, והצליח להזכיר ולהחזיר לי בעוצמה את הימים שבהם אמא שלי הייתה אהבת חיי, שבהם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת אותה מקרקשת בכלים במטבח, והייתי מתמלאת אושר להתעורר אל נוכחותה ואל קיומה בעולם.

והערה בהקשר אחר. שנים רבות "ספר" היה בשבילי ספר בסדרת הספריה החדשה של מנחם פרי. הפונטים, העיצוב של הסדרה הזו הם מה שראיתי לנגד עיניי כשחשבתי על ספר. כשאני קוראת את ארצ'לי אני נזכרת בסיבה לכך. וגם זה מתקשר לילדות: כשהייתי קטנה, הייתי מדמיינת שאני יושבת בתוך שדה חיטה גדול. אבל איזה סוכן אויב של הדמיון שלי היה פוער לי בורות בשדה החיטה, ומקלקל לי אותו, ואני הייתי עובדת קשה כדי לתקן את הבורות ולהשלים את השדה. ככה זה בספרים שלא מתורגמים ולא ערוכים מספיק טוב ושיש בהם טעויות הגהה ואפילו טעויות עימוד: זה לא שאני רוצה להיות סנובית פיינשמקרית, אבל אני מפליגה עם הספר לעולם אחר, וכל דבר כזה שעוצר אותי, פוער לי בור בשדה הדמיון ומפיל אותי בחבטה.

יש סדרות אחרות בהוצאות אחרות שהן מוקפדות, אני לא מנסה לומר שאך ורק מנחם פרי. אבל אני זוכרת לו חסד נעורים ואת החסד של עכשיו, ומתמוגגת מן המושלמות של "ארצ'לי" (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, עורך התרגום: מנחם פרי, עוזרת לעורך ומתקינה: מירי צפריר), שאין בו תו אחד שאינו במקומו.