על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)

הרומן Terms of Endearment של לארי מק'מרטרי נפתח במין משפט ג'יין אוסטני:

"The success of a marriage invariably depends on the woman," Mrs. Greenway said.

זה לא מזכיר למשל את המשפט הפותח של 'גאווה ודעה קדומה'? "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה." [בתרגום עירית לינור].

הנימה האוסטנית, המפתיעה ברומן שנכתב בידי גבר בטקסס ב-1975, נשברת כשאֶמה, בתה של גברת גרינווי, משיבה מיד "It does not". אבל לאורך הקריאה קשה שלא לתהות על המשפט הזה, ואיך זה שדווקא אישה כמו אורורה גרינווי, עצמאית, נרקיסיסטית, מחוזרת, הגתה אותו.

בפתח הרומן הזה אורורה היא אלמנה בת חמישים, ובתה אֶמה נשואה לפלאפ, והרה. אורורה, שהיא כאמור מחוזרת ונרקיסיסטית, נכנסת למשבר. אם היא תהיה סבתא, כל מחזריה יעזבו אותה! לא רק שאינה תומכת בבתה ושמחה בשמחתה, היא כועסת עליה. כל זה קשה במיוחד כי אֶמה עצמה לא זוהרת כמו אמא שלה, כי בעלה פלאפ לא כל כך שם לב אליה, וכי אולי אורורה המעצבנת בכלל צודקת כשהיא אומרת שאֶמה הייתה צריכה להתחתן עם דני, סופר צעיר שכוכבו דרך, והוא חבר טוב שלה ושל פלאפ.

הרומן מחולק לשניים: החלק הראשון נקרא "אמא של אֶמה" והשני "בתה של גברת גרינווי".

וזה מעבָר מעניין, כשאורורה הופכת מדמות ראשית לדמות משנית - כמו להיות עם מישהו במצב אינטימי ואחר כך פתאום בחדר מלא אנשים.

 העלילה נפרשת על פני שנים ומוכרת מהסרט שנעשה על פי הספר בשנות השמונים, עם שרלי מקליין וג'ק ניקולסון ודברה וינגר המקסימה.

בחזרה לאירוניה הג'יין אוסטנית, אותה אירוניה קיימת גם בשם הספר – terms of endearment הם כינויי חיבה, אבלterms  הם גם תנאים של עיסקה. כפי שכל גיבורה ג'יין אוסטנית צריכה לקבוע כמידת יכולתה את התנאים שבהם תבצע את עיסקת חייה, נישואים, כך צריכות אורורה ואֶמה להתמודד עם האפשרויות ואי-האפשרויות שמזמנים חייהן, ולקבוע-לקבל את התנאים שבהן יוכלו להעניק ולקבל אהבה. כל אחת מהן עושה זאת בדרך שונה מאוד. אורורה כאמור נרקיסיסטית ובהתחלה אי אפשר לסבול אותה, אבל עם הקריאה היחס אליה משתנה. גם משום היכולת המופלאה של מק'מרטרי (שבגללה, אף על פי שהכתיבה שלו היא תמיד חומרים מצוינים לקולנוע, אני מעדיפה לקרוא אותו) לתאר תחושות ושינויים דקים בהלכי רוח, ללא פרשנות ושיפוט, כאילו הוא ממש נושם מתוך עורה של הדמות. וקשה לא להתאהב באורורה מהמקום של התחושות. מההנאה שלה לפסוע יחפה על הדשא, או לסדר לה מושב נוח ורך מהמון כריות.

עניין נוסף שמשנה את היחס אל אורורה הוא שהגברים בספר (וגם רוב הנשים בו, בעצם) הם בעלי יכולת רגשית נמוכה עד אפסית. אפילו וֶרנוֹן, המסור והמאוהב שבמחזריה, לא יכול לעזור בשום דבר מלבד עניינים פרקטיים, ולא רק שהוא לא יכול, הוא לא יודע לזהות את הצורך ואינו מבין את השפה. נוגעים ללב הרגעים שמתאר מק'מרטרי שבהם ורנון מסתכל בפניה של אורורה ומנסה לשווא לפענח מה היא מרגישה ומה היא רוצה.

אם כן, אורורה יודעת שמה שרעב וצמא בה יישאר רעב וצמא. אז אם אין מים, לפחות היא תשתה שמפניה... כשמבינים את זה, קשה שלא להריע לנרקיסיזם שלה ולסערות הקטנות שהיא יוצרת, מה גם שעם הזמן מבחינים שכן יש בה מידה של התחשבות וראיית האחר, וגם נדיבות, למשל כלפי רוזי העוזרת שלה.

פלאפ, בעלה של אֶמה, וגם רויס, בעלה של רוזי, נראים רוב הזמן רדומים רגשית, קהי חושים. שניהם כמעט שוכחים ברגעים מסוימים את רעיותיהם, את עצם קיומן.

אֶמה שונה מאורורה, היא חמה, מעניקה, וגם היא, כעבור זמן, מצליחה בדרכה זו להשיג מעט חום ואהבה.

אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון את הסרט, אך נדמה לי שבסרט אֶמה בוגדת בפלאפ רק לאחר שהוא בגד בה. בספר ישנה אפיזודה מוקדמת יותר, חשובה מאין כמוה, שאמנם משורטטת רק במשיחת מכחול עדינה אך היא עצמה יכלה להיות נושא לספר שלם. אֶמה מעבירה לילה חד-פעמי עם אותו דני, שאורורה טוענת אולי בצדק שהוא אהבת חייה המוחמצת. אחרי הלילה ההוא אמה חושבת שהיא לא צריכה להתייסר הרבה ברגשי אשמה, משום שאם חטאה, גם נענשה: היא נידונה לחיות תמיד עם הידיעה אילו רגשות היו יכולים להיות מנת חלקה.

(עברה בראשי מחשבה, שאולי דני הוא לארי מק'מרטרי, וכל הספר עב-הכרס הזה הוא ניסיון שלו לנחש את חייה של אהובתו המוחמצת שמחייה נעלם אחרי לילה אחד.)

אם אני זוכרת נכון ודני לא היה בסרט, אולי זה משום שהרגע הזה לא היה קולנועי די הצורך, אבל אני חושדת שיש בכך גם מידה של מוסרנות הוליוודית, שאֶמה תבגוד בפלאפ רק אחרי שהיא יודעת שהוא בגד בה. אפשר לומר שזה מקום שבו הסרט 'פחות פמיניסטי' מהספר, ויש עוד מקום אחד כזה: בסרט, כמו בספר, אורורה נמנעת מלשכב עם מחזריה. ואז בא ג'ק ניקולסון, האסטרונאוט החרמן והחצוף, מזעזע אותה ומשחרר אותה מעכבותיה, ואחר כך היא מתוודה בפני בתה בצחקוקים שהיא לא ידעה שמין יכול להיות כל כך טוב. בספר, ממש לא כך. היא לא חסודה ולא מודחקת. היא פשוט חשה שאף אחד מהמחזרים אינו פרטנר מתאים בשבילה. אחרי לילה של חשבון נפש שבו היא מבינה שהיא הולכת ומתרחקת לתוך עצמה, שבקרוב גם הצורך המיני יהפוך להיות בשבילה משהו מופשט, היא בוחרת בפוטנטי מבין מחזריה – הגנרל, ומזמינה אותו "לראות את הרנואר" שבחדר השינה. במונחים של הכותרת, היא מחליטה לקבל עיסקה בתנאים פחותים ממה שקיוותה. אבל בהמשך היא משכתבת את התנאים ברוחה החופשית והעצמאית, ומחזירה גם את המחזרים האחרים לחייה: לא כמאהבים – כנראה רק הגנרל רואה את הרנואר – אלא כמין משפחה תומכת.

לארי מק'מרטרי [מחבר "הצגת הקולנוע האחרונה", אף הוא ספר מופת שהפך גם לסרט מופת בבימויו של פיטר בוגדנוביץ', ועוד המון המון ספרים] הוא סופר מרתק ופורה ומתעתע, יש בו משהו מאוד קולנועי, והוא המציא את הדמויות ה'קווירקיות' עוד לפני 'חשיפה לצפון' ו'בנות גילמור' – אולי הוא כותב 'חשיפה לדרום'... - אבל בעיני, החוכמה שלו ויכולתו לתאר דקויות של רגש ותחושה ומצב תודעה, שאי אפשר לתרגם אותן לגמרי לשפה קולנועית, הן שעושות את הכתיבה ואת הדמויות שלו לבלתי נשכחות.

נגוהות

התחלתי אחרי שנים לקרוא שוב את "או-או" של קירקגור, ועוד לפני שקראתי את הפתיחה הידועה על המשורר שזועק מכאב אך פיו מעוצב כך שקריאות הכאב שלו נשמעות להמונים כמוזיקה נפלאה, עלתה בי כיתה קטנה בפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים, שבה מקריא לנו את הטקסט הזה, ומדבר עליו ומהווה אותו פרופסור סנפורד בודיק האהוב.

אני זוכרת איך הוא עמד ודיבר ואיך הדיבור שלו תמיד עלה אל מקום נשגב, והיה לי טוב אוויר הפסגות הזה. גם הוא הבין אותי, הבין את העבודות שכתבתי לו. הקורסים שלו תמיד היו על התפר בין ספרות לפילוסופיה. אני זוכרת גם קורס על קאנט ומושג הנשגב ואת רכס ההרים שראיתי באותה כיתה קטנה במדעי הרוח, המון דברים ראיתי שם, גם את White on white, התמונה הדמיונית או ליתר דיוק המסגרת הדמיונית שנתלתה על הקיר הלבן בכיתה כדי לדון בשאלת האמנות המושגית ומהי אמנות, כנראה בפעם הראשונה שנחשפתי לדיון הזה.

באחד הקורסים שלו למדה אתי בחורה חכמה עם שיער קצר ועיניים ירוקות גדולות ויפות, שקראו לה איילת, והוא אמר שגם לבתו קוראים איילת. ואני זוכרת שבנו מת ואיילת ואני עברנו (בכוונה?) ליד ביתו והתלבטנו אם לבוא לשבעה, אבל התביישנו. ושכל כך כאב הלב אליו, כי הוא היה מרצה שדיבר אל הלב (יחד עם אינטלקט גבוה, ולעתים תלול. לא סותר).

התגעגעתי לבודיק אז עליתי על השרפרף האדום כדי לחפש בלמעלה של הארון עבודות שהגשתי לו, חשבתי שאמצא עבודה שזכורה לי, על אנטיגונה של סופוקלס ועל מושג הסינתיזה של הגל, אבל מצאתי משהו אחר שלא זכרתי –

Paper submitted by Lee Evron-Vaknin

23/2/2000

קראתי בעניין את העבודה ואת הערותיו של בודיק, וחשבתי כמה אינטימי ומקסים זה בדיקת עבודה של תלמיד על ידי מורה. כל פסיק שהוא מחק לי וכל הפניה להערה שהוא העביר לי מלפני המרכאות לאחרי המרכאות – הרי זה הוא, הפרופסור בעל האינטלקט התלול, עושה למעני עבודה של מגיהַ. אני לא מנסה להאדיר אותו או להקטין את עצמי, אבל יש בה בפעולה הזאת משהו של ענווה ונדיבות.

לא אקליד את כל העבודה, שאם על מחשב נכתבה הקובץ אבד מזמן, וגם אין לי סבלנות לכל החלק התיאורטי (שהרי לא באמת מחומר אקדמי קורצתי), למרות שהוא מרתק בפני עצמו. גם על סלינג'ר אולי לא אפרט כאן (זה מתחיל להיות כמו הבדיחה הידועה ההיא על המברק שבסוף לא נשארת בו אף מילה). אבל כתבתי על דייוויד קופרפילד שמציג תפיסה של צבירת ידע ליניארית שיש לה נקודת סיום. האי-ידיעה והידיעה אצל דייוויד כרוכות מאוד בבחירת בת הזוג הנכונה לחיים: כשהוא צעיר ולא יודע הוא בוחר בדורה הילדותית, אבל לאחר שהוא מתאלמן ממנה הוא בוחר סוף-סוף באגנס, שכשאורה נוגה עליו הכול נתון לידיעתו. וכך מסתיים דייוויד קופרפילד:

And now, as I close my task, subduing my desire to linger yet, these faces fade away. But, one face, shining on me like a heavenly light by which I shall see all other objects, is above them and beyond them all. And that remains.

וכך כתבתי אני בשורות הסיכום של העבודה, עד המשפט האחרון שלהפתעתי גרם לי לפרוץ בבכי [פרופ' בודיק מחק את המילה some]:

I believe that knowledge is inside us and it always takes some time to ripen and become conscious. There are termination points in this process, but no absolute one. In this sense, we are all David Copperfields without an Agnes.

הלספר ולהקשיב: יומן חורף של אוסטר, ועוד

אני לא יודעת כל כך מה לומר על 'יומן חורף' של פול אוסטר (בתרגום אברהם יבין), מצד אחד תוך כדי קריאה הייתי מוקסמת, הרגשתי שזה אחד הספרים הכי מלהיבים שקראתי. אבל אחר כך פתאום לא הייתי בטוחה, אוסטר נראה לי יפה מדי, שמור מדי, יותר מדי עוטה פרסונה של פול אוסטר. אבל זה רק בדיעבד, אחרי שהייתי מוקסמת. ועכשיו כשקראתי בפנקסי את השיחה שניהלתי אתו תוך כדי קריאה, נזכרתי עד כמה.

אוסטר כתב ממואר בגוף שני, שמתמקד במידה רבה אך לא בלעדית בתחושות וחוויות גופניות (חלק מהספר תופסים קטלוג דירות שהתגורר בהן בחייו ורשימת פציעות וחבלות שהיו לו, וכמובן אלה הם תמיד פתחים לסיפור). מעניין שהיה לו רעיון קצת דומה לזה של הסופר הצרפתי דניאל פנק שכתב את "יומן של גוף" (ניר רצ'קובסקי תרגם לעברית), יצירה ספרותית לא אוטוביוגרפית (לפחות לא במוצהר) שנבנתה סביב הגבלה מעניינת שכזאת: יומן של הגוף ולא של הנפש או של מערכות היחסים. ויצא שקראתי את אוסטר זמן קצר אחרי שקראתי את פנק.

וכך, בין השאר, כתבתי בפנקס:

ז'אנר הממואר הולך ונהיה אהוב עלי (בעצם תמיד היה).

יותר ויותר מעניינות אותי דרכים שונות אפשריות לתעד, "להציץ אל הלב דרך חור המנעול" [ניסוח של שדות]. הדרך יכולה להיות גם רשימה של ספרים שקראתי (או כמו אצל אוסטר, דירות מגורים וחבלות בגוף). אבל עמוק מזה, מהאופנים, טמונה החשיבות ההולכת וגדלה של עצם התיעוד, שבעצם תמיד היה חשוב לי (כמו שריבי ב"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר כבר בגיל 14 רוצה לשמר את "אטלנטיס האבודה" של הילדות) אבל עכשיו זה בכ"ז שונה, תחושת החשיבות של התיעוד, של היומן, של הלספר ולהקשיב.

הכתיבה מבעד לגוף מעוררת טריגרים אחרים, למשל: אוסטר מדבר על הגעגוע לכך שפעם היה מותר לעשן במקומות ציבוריים ופתאום החזיר לי זיכרון מוחשי של עצמי, נערה, מעשנת בתחנות אוטובוס, מסתובבת עם קופסת סיגריות ומצית בתיק, כמה צעירה ודאי נראיתי אבל כמה הרגשתי בלבתית בעולם. כדרכם של צעירים. והוא פתאום הנכיח לי את עצמי.

זה קרה לי גם עם פנק, הוא תיאר את הקושי בילדות ללמוד לקנח את האף, ללמוד לנשוף, ונזכרתי שאני התקשיתי בזה עד גיל מאוחר יחסית, ופעם בביתה של חברתי (כשהיינו תלמידות בכיתה ב' או ג') אחיותיה העירו או צחקו עלי שאני עוד לא יודעת לקנח, ואני המנוזלת נורא ישבתי עם ראשי הענקי והשוחה והתרכזתי בדקירות במצח והתאמצתי כל כך להתאפק מלמשוך את הנזלת פנימה.

עוד משהו שהתחברתי אליו אצל אוסטר היה ההתייחסות שלו לדמותה של אמו:

"היא הייתה לך אם חמה ומסורה בתקופת הינקות ובשחר הילדות, וכל מה שטוב בך עכשיו, אילו צדדים חזקים שאולי יש בך, באים מן הזמן שלפני שאתה זוכר מי היית." גם אני מרגישה ככה ביחס לאמי, שמשהו בסיסי של חום, של התייחסות בוטחת אל העולם, בא לי ממנה מוקדם מאוד. (ואני זוכרת אותה "מעבירה לי שינה" בחדר מלון, כשחשבתי שלא אוכל להירדם, מגע ידה בידי, והשינה הכחולה.)

ועל הדברים שאינו יודע עליה, וכעת משמתה יהיה עליו להשלימם בכוחות עצמו – "אתה עצמך אינך יודע כמעט כלום. פערים רבים מדי, שתיקות והתחמקויות רבות מדי, עם השנים אבדו חוטים רבים מדי לתפור סיפור עקיב. אין אפוא טעם לדבר עליה מבחוץ. כל מה שתוכל לשמוע על כך צריך להיחלץ מן הפְּנים, מן הפְּנים שלך. הצטברות הזיכרונות והפרצפציות שאתה מוסיף לשאת בגופך."

ההדגשה היא שלי, והייתי מוכרחה להוסיף אותה כי עד עכשיו בקוראי את השורות האלה הן מרגשות אותי מאוד. ומסעירה אותי המחשבה על כל הידע שטבוע בַּפּנים שלנו ועוד לא למדנו לגשת אליו. עכשיו זה גם מזכיר לי ספר שקראתי שוב לאחרונה: את "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן, שם נונו משחזר מתוכו, מתוך דמו ממש, את אמו זוהרה שמתה כשהיה בן שנה.

בין השאר, הספר של אוסטר הוא שיר הלל לאשתו, סירי הוסטווט, ולקשר ביניהם. ואגב, מעניין שגם כאן הייתה נקודת השקה בין הספר של אוסטר לספר של פנק. כשקראתי את פנק חשבתי שמזמן לא נתקלתי בתיאור כל כך חיובי ונלהב של זוגיות ממושכת ביצירה ספרותית [זה היה לפני שקראתי את "ברכת האדמה" המופלא של קנוט המסון]. אך הוא, המספר אצל פנק, גם מעיר שאילו היה היומן יומן של רגשות ויחסים ולא של גוף, אולי היו מופיעים בו גם דברים אחרים, מריבות, התחמקויות, אכזבות, ואילו במישור של הגוף תמיד הייתה בינו ובין מונה אשתו איזו התאמה או הבנה שהתעלתה על כל זה; ואני חשבתי שאולי גם צורנית, משהו בז'אנר שפנק המציא, יומן גוף, מאפשר הסתכלות אחרת או סיפור אחר; כי הקונפליקט בעלילה (בשיעור ראשון במחזאות או תסריטאות הרי מלמדים שמוכרח להיות קונפליקט!) טמון ביחסים בין האדם ובין גופו ולא ביחסים בינו לבין הקרובים לו. גם זה מרתק: איך צורה אחרת של סיפור יכולה להשפיע על תכנים ואולי על תפיסת עולם.

אבל אצל אוסטר זה לא הז'אנר, כי מלכתחילה הוא הגביל את עצמו פחות מפנק. ועלי להודות שלאורך רוב שיר ההלל הזה נותרתי קצת מסויגת, ונראה לי קצת שהוא "משוויץ" ו/או "מתחנף" להוסטווט, שאולי באמת צווארה הוא היפה ביותר בעולם אבל לטעמי לא היה צורך לצטט גם את הפרוטוקולים שרשמה בישיבות ועד הבית כדי להראות את שנינותה...

אבל הייתה פיסקה אחת קטנה, שהותירה אותי משתאה ומלאת הערכה ומבינה את עומק החסד שזכו לו (או יצרו) השניים האלה. אוסטר קיבל את הבשורה על מות אמו כאשר אשתו הייתה אצל הוריה שלה, ונעדרה לכמה ימים. וכך כתב על הרגעים האלה:

"אתה מתגעגע אל אשתך, מתגעגע אליה יותר משהתגעגעת אליה אי-פעם מאז נישואיכם, מפני שהיא האדם היחיד המכיר אותך טוב דיו לשאול את השאלות הנכונות, שיש לה הביטחון העצמי והתבונה לדרבן אותך לחשוף דברים על עצמך שלעתים קרובות מתחמקים מהבנתך שלך."

אנשי הפח

עובדה כביכול משונה, אבל אני נתקלת בה שוב ושוב, היא שמה שהכי יש לאנשים הוא גם מה שהכי אין להם, ולהפך.

אני לא יכולה להסביר את זה ממש, אבל זו מין תובנה שעולה לפעמים ומעמיקה ככל שמכירים אדם.

"הקוסם מארץ עוץ" כביכול נורא מוכר, גם הסיפור עצמו (והרי היה סרט עם ג'ודי גרלנד המלבבת, והשירים, והנעליים האדומות – שהן בכלל כסופות) וגם המסרים, איך הדחליל שאין לו מוח הציע כל הזמן פתרונות פקחיים, והאריה הפחדן נהג בפועל באומץ, ואיך הקוסם הגדול התגלה כנוכל, ואיך הדרך הייתה העיקר. אבל לפעמים כשדברים הם כביכול נורא מוכרים זה רק מפריע לראות אותם, וכשמזיזים טיפה את המסגרת רואים לגמרי אחרת (אם כי מישהו מהצד יגיד, מה פתאום, אין שום הבדל).

גילי בר-הלל סמו (שכמעט הייתה חברת ילדות שלי אבל קצת החמצנו זו את זו - אני קפצתי כיתה ואחר כך גם היא, אז יצא שתמיד נשארה שכבה אחת מעלי), תרגמה את "הקוסם מארץ עוץ" והוסיפה הערות ותמונות והארות מאוסף פרטי שנבנה בשנים של אהבה. הספר יצא ב-2006 אבל אני קניתי אותו רק עכשיו, יחד עם תרגומה לספר הבא בסדרה, "ארץ עוץ המופלאה". שכן חשוב לציין שגילי הקימה לאחרונה הוצאה ובה רואים אור בין השאר כל ספרי סדרת עוץ.

והפעם הכי דיבר אלי איש הפח, שנזהר כל כך שלא לפגוע בשום יצור חי, ומסביר שזה משום שאין לו לב; הוא אף אומר שהאחרים, שיש להם לב באופן טבעי, יכולים לסמוך על עצמם, אבל הוא צריך להשתדל (כמעט כתבתי 'לשים לב') במיוחד.

איש הפח מקביל לדחליל, שחסר לו מוח אבל הוא נוהג כל העת בתבונה רבה, ולאריה, שיודע שהוא פחדן אבל יודע גם שלאחרים הוא נראה חזק ומאיים, ונוהג כאילו הוא אמיץ, כדי לשרוד ובאין ברירה.

למרות שהם מקבילים, משום מה איש הפח העסיק אותי במיוחד. ולקראת סוף הקריאה גם נזכרתי בשיר של שדות, על חסרונו של לב משי חם.

דורותי היא כביכול סיפור קצת אחר: היא רוצה לחזור הביתה.

ויש בזה משהו מאוד קיומי, שלא תמיד תפסתי את עומקו. שאנחנו רחוקים מהבית, שסערות גדולות מטילות אותנו לאיזה מקום, ואין לנו באמת לב ומוח ואומץ שיביאו אותנו כמו מאליהם אל המקום הנכון והטוב. ולכן צריך הרבה מאוד להשתדל, ולשים לב.

עכשיו היא מקשיבה: על "צילה" של יהודית קציר

עכשיו אני מרגישה שאין סגולה גדולה יותר מהקשבה. תמיד הדהימו אותי יותר מכול הרגעים האלה, סוג הנוכחות הזאת, של מורה, מנחה סדנה, מטפל, או שחקן – הרגעים של נוכחות שהיא מוחשת כל כך, ערה מאוד אך גם נינוחה, הנוכחות המקשיבה.

"צילה" הוא במידה רבה סיפור של מחירים. בראיון טלוויזיוני שאל גל אוחובסקי את יהודית קציר בהתלהבות על כך שסבתא-רבתא שלה, צילה, גיבורת הספר, חיה עם שני גברים. זה נראה לו "להיט", מין "ז'יל וז'ים של ראשית היישוב". קציר אמרה שזה לא כל כך להיט. ואמנם, הן בקריאת זיכרונותיה של צילה והן בקריאת קטעי יומנו של אהובה חנן, המופיעים בספר, בולטים המחיר, האשמה, ההיקרעות. מתנה יקרת ערך ומופלאה היה חנן כשנכנס לחייה של צילה, אם לשלושה, אישה הרה, מבוגרת ממנו בשנים ונשואה לאיש שאינו רואה ללבה, והנה "מין טיפוס של מלאך", נשמה תאומה. אך המחירים... אליעזר בעלה שסירב להתגרש, חמשת הילדים שחיברו ביניהם לנצח, פניו האומללים והמאשימים בכל ארוחה. וחנן שגידל את ילדיו של אחר ולא זכה לילדים משלו, שתרגם את זיכרונותיה של צילה מיידיש לעברית ולא כתב ופרסם ספרים משלו.

פרקי היומן של חנן עצמו מופיעים לקראת סוף הספר, ולאחר הקריאה הם אינם מרפים. חנן, שלבו נטה בין השאר אל הבודהיזם, חזר ושינן והזכיר לעצמו שאין לו מקום לשום ציפיות בחיים האלה, ששום דבר לא מגיע לו. שרק אם יפנים את זה יוכל לבו להתמלא באושר.

גם יהודית, בתה של צילה וסבתה של יהודית קציר, ביקשה לעצמה אושר. לאחר הסערות שראתה בבית הוריה ולאחר אפיזודה לא מוצלחת שהייתה לה עם אהובה הראשון, ישראל (פרשה שקציר כתבה עליה והשלימה מדמיונה בנובלה "מכתבים לעמינדב" ב"מגדלורים של יבשה") ביקשה לה אושר שקט ויציב עם עמינדב, "ילד טוב". מרתק לראות, בפרספקטיבה הבינדורית הנפרשת, עד כמה יהודית מנסה מצד אחד לרקום חיים שונים מאלה של אמה – שקטים ושלווים – ומצד שני מעתיקה מאפיינים רבים של הזוגיות של אמה וחנן: אישה מבוגרת יותר, דומיננטית, מובילה את ה'ילד טוב' או 'טיפוס של מלאך'.

אבל לא רק על מחירים צריך לדבר, אלא אולי על 'סתם' מכות גורל, הרי כפי שחנן כתב, שום דבר לא מגיע לנו, לא להלכה ולא למעשה. לעומת צילה וחנן שנקרעים מרגשי אשמה, תקווה בתה של צילה (זאת דודתחייה מ"הנה אני מתחילה"!!), ורחל אחותו של חנן (הנשואה לסופר ברדיצ'בסקי) שנראות שלמות מאוד עם אהבת חייהן, משלמות מחיר אחר, ממשיכות באהבתן גם משבן זוגן אינו עוד, והוא עדיין תופס בהן מקום כזה שאין באפשרותן או ברצונן להמשיך הלאה. וכמובן, אם מדברים על מכות גורל אי אפשר שלא לחשוב על יהודית ועמליה שמתו בדמי ימיהן.

אז מה עושים עם החיים הקשים והעצובים האלה? מקשיבים. יהודית קציר, עדיין אותה סופרת וירטואוזית שיודעת להקסים במילים צבעוניות וחושניות, נותנת בספר הזה מקום ענקי לכתבים של אחרים. הזיכרונות של צילה, ההתכתבות המלאה* בין סבתה וסבה, יהודית ועמינדב, יומנו של חנן. ברגעים הנכונים היא נכנסת ומוסיפה משיחת מכחול משלה, ובאלה היא מופלאה ומדייקת כתמיד. אבל הפעם זה לא העיקר. עכשיו היא מקשיבה.

* ובינתיים העמידה אותי יהודית קציר על טעותי, זאת לא ההתכתבות המלאה, אלא גם ההתכתבות וגם הזיכרונות של צילה ופרקי היומן של חנן נערכו בידה. ואני חושבת שההנחה שלי שזו ההתכתבות המלאה היא חלק מן ההישג הגדול שלה ומאותה הקשבה.