התמוססות

אני קוראת את "למאטיס יש את השמש בבטן", ואני כל כך אוהבת את יגאל ומתגעגעת אליו.

אה, רגע. זאת לא אני. אוף. שוב נכנַסְת לתוך ספר. אני יוצאת וסוגרת ונזהרת לא לטרוק אותו על האצבע או על הלב, שגם ככה הוא פלסטליני ונמעך בקלות יתרה.

כדי לברוח ממאטיס אני קוראת, לא בפעם הראשונה, את סדרת הספרים של ג'ספר פורד שמתחילה ב"The Eyre Affair". הספר הזה ונדמה לי שגם הבא אחריו תורגמו לעברית. אני לא יודעת איך, זה בלתי אפשרי.

גם גיבורת הספרים של פורד, שקוראים לה תרזדיי נקסט (זה אפילו נראה נורא בעברית. היא Thursday Next: יום חמישי הבא) נכנסת לתוך ספרים. אתמול לפני השינה (שלי) קראתי איך לפני השינה (שלה) היא קראה ב"רובינזון קרוזו", וכשהתעוררה בבוקר מצאה ליד מיטתה אגוז קוקוס וקצת חול.

בין לבין חלמה על איש שחי בתוך זיכרונותיה, כמו יגאל בזיכרונות של ריבי או אולי של יהודית קציר.

אני אוהבת לקרוא את פורד. הוא מנוחה ללב הפלסטליני, במקום ללוש את הלב הוא לש את האינטלקט ואת שרירי הלחיים של הצחוק.

הוא בעצם חגיגה לכל מי שאוהב ספרות אנגלית. איזו ביקורת ספרותית יכולה להיות נוקבת יותר מה"אמיתות" שהוא חושף – מיס הווישם נהגת מכוניות מירוץ, דייוויד קופרפילד רצח את דורה כדי להתחתן עם אגנס ואחר כך הוציאו אותו מהספר והוא הוחלף בדייוויד מזויף [גאוני!]. היתקליף זוכה מדי שנה באוסקר של הדמויות הספרותיות.

וכל זה תענוג לאנגלופילים. לפני שנים, כשעבדתי במוסף תרבות של מקומון, אמר לי העורך שלי: "אבל את לא יכולה להיות גם אנגלופילית וגם פרנקופילית. את צריכה לבחור!"

סליחה, אורן. לא בחרתי עד היום. וכמו שג'ספר פורד לאנגלופילים, התענוג המקביל לאוהבי הצרפתית הוא סדרת ספרים מרנינה של דניאל פֶּנַק, שגם ממנה שני ספרים תורגמו לעברית. הראשון נקרא "על פצצות ומפלצות" (למרות שטקסט הגב של התרגום העברי הופך משום מה את הסדר בין הספר הראשון לשני). כפי שיעשה פורד האנגלי אחריו, פנק יוצר עולם פְּנים-ספרותי עשיר ומרנין, שכל מי שהסתגר בחדר בילדותו עם המון-המון ספרים (וגם קצת קומיקס) מרגיש בו בבית. הפרוטגוניסט שלו הוא בנז'מין מלוסן, שאמו נוהגת להתאהב כל פעם בגבר אחר, ללדת לו ילד, להשאיר את הילד בידי אחי המשפחה הנאמן ולעבור לגבר הבא. בנז'מין צריך לפרנס את כל האחים האלה, ואי לכך הוא עובד בחנות כלבו גדולה. בתור שעיר לעזאזל. בכל פעם שיש ללקוח כלשהו תלונה, מזמנים את בנז'מין וצועקים עליו והוא מקבל עליו את האשמה, עד שנכמרים רחמי הלקוח. אם הם נכמרים. בהמשך הוא עובד בתפקיד דומה בהוצאת ספרים. כשעיר לעזאזל מקצועי שגם מגדל את הילדים שהרתה אמו 'בחטא', בנז'מין נושא על כתפיו לא רק את אשמת העולם אלא גם לא מעט קונוטציות, מישו הנוצרי ועד הפילוסופיה של רנה ז'יראר.

אחרי ספרים רבים בסדרה פנק מגיע למקום הבלתי נמנע שפורד מגיע אליו כבר בספר הראשון, אבל גם אצל פנק הוא היה נוכח למן ההתחלה: התמוססות הגבולות בין מציאות לבדיון. אחד האחים הקטנים - Le Petit, ובתרגום נהדר של חגית בת עדה: זוט. כי במשפחה מרובת ילדים כל כך וקומיקסאית כל כך, לא נותנים לכל הילדים שמות של ממש - מתעקש לגלות את זהות אביו העלום, ובסופו של דבר מתברר שהאב אינו אלא דמות מרומן בלשי.

דניאל פנק, מורה לספרות בחטיבת ביניים בבלוויל, שכונת מהגרים בפריז, נהג להקריא לתלמידיו קשי היום את "אנה קרנינה". גם בנז'מין מקריא לאֶחיו יצירות מופת לפני השינה, ולא מרשה להכניס הביתה מקלט טלוויזיה. מבחינה זו הוא (בנז'מין, ואולי גם דניאל פנק) אליטיסט, אבל הוא אליטיסט גמיש. הוא יודע שהחומר הטוב, זה שאנה קרנינה עשויה ממנו, הוא אותו חומר של הקומיקס והבלש, ואולי הוא יודע שלפעמים צריך לנוח מהרגש הגבוה במגרש המשחקים.

הנה אני ממשיכה

בשבוע שעבר קראתי שוב את "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר. אחד הספרים הכי יפים שקראתי בעברית. גם מבחינת השלמות שלו כיצירה, הסיפוק ממעגלים שנשלמים והשתקפויות שמהדהדות ועושר של עולם ספרותי שנפרש מתחתיו כמו מצע.

גם מבחינת יפי הכתיבה של קציר, שאין כמוה לחושניות – וייזכר לטוב ולנפלא "שלאפשטונדה", הסיפור הראשון ב"סוגרים את הים". ולגבי "הנה אני מתחילה", הוא מלא וגדוש יופי וחושניות ומיניות אבל לי די ברגע שבו ריבי מביטה אל אבשלום היושב לצדה על הדשא בלילה ומתארת שפיו נראה כמו עינב אפל – אותי היא כבשה.

אז על מה הספר ולמה קראתי אותו שוב עכשיו? ריבי בת ה-38 (אותה ריבי שנהר מ"למאטיס יש את השמש בבטן". תכף אקרא שוב גם אותו. ואחר כך את "צילה" שעוד לא קראתי) מצליחה למצוא/ללדת מחדש את מחברות היומן שלה מגיל 14 עד 16, שם נגלל סיפור האהבה הלא אפשרי ולא ייאמן בינה לבין מורתה לספרות מיכאלה שהייתה אז בת 25 עד 27. נדמה לי שהכי בולטת בספר, או פעם נראתה לי הכי בולטת, המורכבות המוסרית, שקציר לא מתעלמת ממנה ולא מחליקה אותה אבל גם נמנעת משיפוטיות פשטנית. גם העיסוק בספרות, כתיבה ויצירה בולט.

כשקראתי את הספר לראשונה הייתי בגיל של מיכאלה של תקופת היומנים, משהו כמו 26, וגם אני הייתי מורה לספרות בתיכון... עכשיו אני בגיל של ריבי בנקודה שממנה היא מגוללת את הסיפור. ואולי בגלל זה קראתי שוב: בין השאר ובמידה רבה – וזה מה שבולט לי עכשיו - זהו ספר על איך זה להיות בת 14 ו-16 ו-27 ו-38.

מיכאלה מסבירה לריבי הנערה שפער הגילים ביניהן גדול יותר מהצד של ריבי מאשר מהצד שלה, כי הנערה שהייתה עוד חיה בה. אולי מסיבה דומה, בגלל הנערה שעוד חיה בי, הכי קל ומושך אותי להתחבר לדמות של ריבי הנערה, שהחיים הפנימיים שלה עזים כל כך, שהתשוקה לכתיבה והתשוקה לאהבה מתערבבות אצלה, ושאולי היא עוד לא מבינה על מה מדברת מיכאלה כשהיא אומרת שאהבתן מעניקה לה כוח "לקיים את מצוות החיים".

והנה שיחה ביניהן כשריבי כבר בת שלושים ומשהו, נשואה ואמא:

"כן," הרהרתי בקול, "הנפש שלי דהתה כמו שמיכה ששכחו בשמש. אני זוכרת את הלילות האלה בילדות, כשלא יכולתי להירדם בגלל הציפייה למשהו שיקרה מחר, חופש, טיול, יום הולדת, וההתרגשות הייתה כל כך עזה, עד שהאירוע עצמו החוויר לעומתה. גם ההתפעמות לקראת החיים הייתה בסופו של דבר הרבה יותר עזה ומתוקה מהחיים עצמם."

"הם מתוקים מאוד, החיים," התקדרת פתאום, "וכנראה אנחנו מרגישים את זה הכי חזק לא בציפייה, אלא בפרידה. איך כל זה מסתדר לך עם הכתיבה?"

"מזל שפעם היה לי אומץ לחיות. עכשיו אני צריכה לגייס רק את האומץ לכתוב, ואז אני כותבת כאילו לעצמי, כאילו שאף אחד בעולם לא יקרא את זה, כמו שפעם כתבתי את היומנים."

"גם בשביל חיים הכי רגילים ובורגניים צריך אומץ," אמרת[...]

ולמרות שנתן זך כתב:

גָּדוֹל הוּא הָאֹמֶץ לְחַכּוֹת

מִן הָאֹמֶץ לִשְׁפֹּךְ אֶת הַלֵּב.

אני רוצה לכתוב. כמו יהודית, כמו ריבי. כמו הנערה שהייתי והאישה שאני. תודה שהזכרת לי. הנה אני ממשיכה. 

בלי פירוש ותוספות

לפעמים אני מעתיקה (מקלידה) לי קטעים מרעישים במיוחד מספרים אהובים, וכשהעתקתי לי את הקטע הזה מ"כולל הכל" של אברהם הפנר קלטתי שהוא מתרחש בערך היום (חוץ מהעניין הפעוט של 29 שנים...) אז החלטתי להעתיק אותו לכאן, היום. כפי שהוא כותב - "בלי פירוש ותוספות" (אבל אתם מוזמנים כן להוסיף בתגובות).

מתוך "כולל הכל", אברהם הפנר (עמ' 579-580)

... יום שבת לקראת הצהריים בשבוע הראשון של מאי, ל"ג בעומר, פרשת "אמור", שנת החזיר – איזה קואורדינטות שאתם רוצים. עדיין כיף ואני הולך ללבוש חולצה כי יש עוד זמן עד 1:00, שרק אז אני אשליך אל האש גם את הספגטי לאיזה 15-17 דקות עד שיהיו רכים אבל קשים (לסוֹס הוספתי בינתיים קצת יין אדום והוא רותח לו קטן כל הזמן). ואז בערך באחת וחצי נשב לארוחת שבת נהדרת של ספגטי פלוס סוס פלוס יין פלוס גבינה, וגברת שכטר פלוס מר שכטר ישקעו אל תוך צלחות של כרבולות אדומות בתאווה איומה. זה אחר כך, ועכשיו הכול מוכן? מוכן. יש עוד זמן? יש. אז אני הולך לשים חולצה ולצאת לסיבוב של שבת עם הכלבה. כשאני פותח את דלת חדר האמבטיה להודיע לאשתי שהנה אני יוצא לסיבוב עם הכלבה, היא עומדת שם (באמבטיה) עטופה במגבת ומסתכלת בי במבט של הליצן של המלך ליר: "הי?" היא אומרת. כלומר, "אתה בכלל פה?" (בחדר האמבטיה, בבית, ברחוב בני דן 26, בתל אביב, בארץ – חי?)

זה רגע צומת! תמיד זה רגע צומת, ולא משנה אם בסופו של דבר שני אנשים מתוך 2 מיליארד (עוד מעט שלושה מיליארד) יוצאים תכף במחול המחניים במיטת זימת נישואיהם (אוזביצקי אישר לי כבר לפני שנים "סמיכות כפולה" בעברית) או אם הם רק מחייכים במבוכה מסוימת והיא אומרת לו: "תן לי רגע את המסרק."

פה צומת! פאקט שזה עובדה ואני רק בן 49, אז אני עוד לא מסתדר עם זה ועוד לא יודע מה להוסיף על הסצנה הזאת. זה יהיה קטע בספר בלי פירוש ותוספות.

פעם היינו באמת

בספרות הילדים יש לא מעט ייצוג לתחושה, הנפוצה כנראה, של ילדים, שהבית שלהם והמשפחה שלהם ואולי החיים שלהם בכלל, הם לא הבית והמשפחה והחיים האמיתיים שלהם. באגדות האמהות חורגות ואצל דיקנס יתומים עניים זנוחים מתגלים כבני עשירים אהובים. אבל יש פחות ייצוג לתחושה הזאת בספרות למבוגרים (אולי מלבד ספרות פנטזיה? ובין הילדות לבגרות משתרעים הנעורים, הקומיקס וגיבורי העל?), והמבוגרים שכן חשים שהחיים האמיתיים הם במקום אחר (מדאם בובארי, למשל) בדרך כלל נענשים. דוגמה להבדל הזה אפשר למצוא גם בתוך גוף יצירתו של סופר אחד: דיקנס לא נתן לפיפ את מה שהעניק בנדיבות לאוליבר טוויסט. ה"תקוות הגדולות" של פיפ התבדו והתנפצו באכזריות וכל שנותר הוא דכדוך מלווה בהרבה רגשי אשמה על שהעז לחלום שהוא יותר ממה שהוא ולא להיות אסיר תודה למי ש"גידלו אותו במו ידם".

כל המחשבות האלה ועוד התעוררו בי כשקראתי את הספר בעל השם המבריק "Back when we were grownups" ("פעם, כשהיינו גדולים") מאת אן טיילר. אן טיילר כותבת כל כך טוב, שמעייף לקרוא אותה. מעייף כמו החיים. היא מתארת אותם על כל המאמץ הכרוך בהם, הבתים הגדולים שצריך כל הזמן לנקות ולתקן, הטלפון שמצלצל ומצלצל, בני המשפחה שצריך לדובב ולפייס, התינוקות שצריך להרגיע והילדים שצריך להאכיל.

המשפט הראשון של הספר הוא מבריק לא פחות מן הכותרת:

Once upon a time, there was a woman who discovered she had turned into the wrong person.

רֶבֶּקָה, גיבורת הסיפור, נישאה כשהייתה צעירה מאוד, לאיש שהתאהבה בו וחשקה בו, אבל כעבור שש שנים הוא מת בתאונת דרכים והשאיר אותה מטופלת בשלוש בנותיו מנישואים קודמים, ועוד בת אחת משותפת, וכן בעסק המשפחתי של עריכת מסיבות בבית האחוזה של המשפחה. רבקה מילאה את התפקיד, במלוא מובן המילה בעברית: הפכה להיות, או לפחות להתנהג כמו, האדם המתאים לו. הסיפור מתחיל כשהיא בת חמישים ושלוש, סבתא מסורה לנכדים רבים מארבע הבנות, ומטפלת גם בסבא'לה (Poppy), הדוד הקשיש של בעלה. העובדה שרבקה מבלה את מיטב זמנה עם- ומקדישה את מיטב מאמציה לטיפול ב-אדם שאינו אהובהּ או שאר בשרה הישיר ממחישה ומעצימה, לדעתי, את התחושה שכתבתי עליה בהתחלה (של מי החיים האלה, וכו'). אבל, כפי שרבקה מגלה לאחר שסבא'לה מובהל לחדר מיון עקב כאבים פתאומיים בחזה, ואן טיילר מפליאה לנסח בדרך האופיינית לה, apparently you grow to love whom you're handed: כנראה אדם לומד לאהוב את מי שמחלקים לו.

אן טיילר מפליאה להעמיק בתובנות על הפער שקיים תמיד, ואולי במיוחד אצל נשים, בין האני לתפקיד, על הסוג המסוים של עייפות שנובע מתפקיד. כשקראתי את המשפט הבא הרגשתי את העייפות בגרון:

She loves these children, every last one of them. They had added more to her life than she could have imagined. But sometimes it was very tiring to speak in her grandma voice.

בסופו של דבר הסיפור שטיילר מספרת הוא אופטימי ומאשר את החיים, והאישור הזה נובע מדמויות לא צפויות, כמו סבא'לה וכמו פיטר, הנכד החורג נטול הכישורים החברתיים. (ואולי הדמויות הללו לא צפויות משום שכפי שציינתי לעיל לגבי סבא'לה, רבקה לא בחרה להכניס אותם לחייה, והם גם לא שארי בשר שלה.) אבל התחושה שנותרה בי בסוף הקריאה הייתה שהאישור הזה הוא עבודה כל כך קשה וסיזיפית ומתחדשת מדי יום ביומו, ואמרתי לאן טיילר, רחמנות, הרי זה ספר! תני לי לפחות בספר קצת אסקפיזם, קצת רומנטיקה.

אז לא אסקפיזם ולא רומנטיקה, אבל כתיבה חכמה ונפלאה כן. הנה ציטוט שאהבתי במיוחד – מדבריו של סבא'לה:

"People imagine that missing a loved one works kind of like missing cigarettes," he said. "The first day is really hard but the next day is less hard and so forth, easier and easier the longer you go on. But instead it's like missing water. Every day, you notice the person's absence more."

["אנשים חושבים שחסרונו של אדם אהוב הוא כמו חוסר בסיגריות. היום הראשון ממש קשה אבל הבא אחריו פחות קשה וכן הלאה. אבל למעשה זה כמו חוסר במים: בכל יום אתה חש יותר ויותר בהעדרו." תרגום באדיבות רונן א. קידר]

כותרת הפוסט שאולה מהשיר הנפלא והעצוב מנשוא של מיכה שטרית "מסמרים ונוצות", באסוציאציה משם הספר. ואולי לא משנה, ואולי לא ניתן לקבוע בוודאות, אם ה'פעם' הוא נקודת זמן בעבר, בעתיד, בחלום או בדמיון.

מה שסיפורים (וספרי עיון) יכולים

על סיפורים יכולים להציל מאת מרית בן ישראל

כשהייתי ילדה הספרים היו לי עוגן ומפרש, בית ומרחבים; וגם עכשיו לפעמים הם כאלה. באוגוסט האחרון קראתי ככה, כמו ילדה בשממה האינסופית של החופש הגדול, ומצאתי לי על המדף בספרייה ספר מאפשר: "בנות הדרקון" של מרית בן ישראל, שבמרכזו שלוש ילדות בנות 11, ועיר, עיר האושר, שבה מקריבים כל שנה ילדה בת 11 לדרקון. על הכריכה האחורית היה כתוב שזה חלק ראשון בטרילוגיה, וכשגמרתי לשתות אותו נכנסתי לאינטרנט לבדוק אם כבר יצא ההמשך ומצאתי את עיר האושר בצורת בלוג של מרית בן ישראל. וכאותם ילדים שמושכים בשרוולו של מבוגר לפני השינה, ביקשתי המשך. מרית השיבה שהיא עוד לא גמרה לכתוב את ההמשך, אבל הזמינה אותי לקרוא בבלוג שלה וגם לקרוא את ספרי העיון שלה (בעבר קראתי ואהבתי עוד ספר סיפורת שלה – "אסור לשבת על צמות". וכמה שמחתי כשפגשתי אותה וראיתי אותה בצמות...), וכתבה לי שהיא מערערת על ההבחנה בין סיפורת לעיון, ושבכתיבה שלה גם העיון הוא סיפורת וגם הסיפורת היא עיון. האמנתי לה, אבל רק עכשיו משקראתי את "סיפורים יכולים להציל" אני מבינה עד כמה זה היה נכון.

אבל רגע – לפני כן, המשך השתלשלות העניינים: הקריאה בבלוג של מרית הייתה (והינה) כמו ללכת לשיעור מאוד מרתק, כמו שהיה לי שיעור ניתוח מחזות במגמת תיאטרון בתיכון (אצל מרב רוין), כמו שהיו לי שיעורים מסוימים באוניברסיטה, שיוצאים מהם בעיניים גדולות ובתחושה של עולם שנפתח ומתחבר.

"סיפורים יכולים להציל" עוסק באגדות, שתמיד נמשכתי אליהן ואל דרכן לדבר את הנפש באופן בלתי אמצעי. גם מרית מסתכלת באגדות ברבדים האלה, של הנפש, וגם עם צד ויזואלי חזק מאוד.

מהכריכה האחורית אני מעתיקה:

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

וכשקוראים את מה שמרית כותבת, זה כאילו נכנסים לרגע אל מאחורי העיניים שלה, דקורות המחטים, אל עולם שבו שפת המחשבות היא בדיוק זו: תמונות רבות עוצמה. עוד דבר חשוב מן הכריכה האחורית:

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות, והן גם סוסים טרויאנים שמבריחים לתוכנו תכנים מורכבים בחסות פשטות והתמימות.

נפלא דימוי הסוסים הטרויאנים, נכון? ועוד ציטוט אחד:

כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

וזה מחזיר אותי לכמה דברים: קודם כול, לשיעורי התיאטרון בתיכון ולשנה הראשונה בחוג לפילוסופיה, שהרוו את הנפש בדיוק בגלל זה. והניגוד של זה הוא הוויה שבה מדברים רק על המשכנתא ועל הסידורים מחד גיסא, אבל מאידך גיסא, גם דיונים אינטלקטואליים עקרים שהחיבור שלהם לעולם הרגשי ולצרכים של המתדיינים מוכחש (ועל זה אני כעסתי מאוד באוניברסיטה לפעמים).

שנית, לכל היחס הנבון (והשלילי) של מרית לתקינות פוליטית ולצנזורה – כי אי אפשר לחתוך בסבך חי, וכפי שהיטיבה היא לנסח בפרק על "אלף לילה ולילה": "אבל אי אפשר להסיר קטעים ממאירים מסיפור כמו שמסירים גידול; אי אפשר לדעת לְמה הם מחוברים ואיזו אמת חיונית תיפגע בתהליך."

כל ציטוט שאני מביאה כאן מוביל אותי לשבילים מתפצלים. אחד: כשקראתי את "אלף לילה ולילה" לפני כשנתיים וראיתי איך המוטיבים של סיפור המסגרת (המלך שתפס את אשתו בוגדת בו, רצח אותה ומאז הוא מתחתן בכל ערב עם נערה והורג אותה בבוקר, עד שבאה שהרזאד ומספרת לו סיפורים והוא נעתר להשאיר אותה בחיים עוד יום ועוד יום) חוזרים ומתפתחים בתוך הסיפורים הפנימיים, חשבתי בהשתאות ששהרזאד הייתה הביבליותרפיסטית הראשונה! בספרה, מרית לוקחת את הרעיון הזה עוד יותר רחוק ומפתחת אותו.

והשביל האחר, בהקשר של התקינות הפוליטית, אני רוצה לצטט דברים מאוד מרגשים שאמרה מרית בכנס ספרות ילדים של "הפנקס" – שם ראיתי אותה בצמות  - וציטטה אחר כך בבלוג שלה:

כשהייתי בכיתה ב'  (...) קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר(...)  הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.

אחרי כל זה לא צריך ממש להוכיח שאצל מרית גם העיון הוא ספרות, אבל בכל זאת אני רוצה לסַפֵּר שבשלושה מקומות בספר העיון הזה עיני דמעו. אספר על שניים (השלישי הוא סיום הספר). בשניהם מרית גואלת, בקריאתה האמפתית, דמויות שלא הובנו כהלכה. הראשונה היא אשת הדייג מסירלילה, זו שדוחקת בבעלה לבקש מהדג משאלות גרנדיוזיות, ונתפסה כאישה חמדנית ושתלטנית. מרית רואה בה "מדאם בובארי מסירלילה" שסובלת מדיכאון, וכך היא מפרשת את משאלתה לשלוט על השמש והירח:

מה מניע את הרצון לשלוט בגרמי השמים? גאווה מטורפת ואובדן קשר עם המציאות, יגידו שונאיה. אבל לשליטה על היום והלילה יש תכלית הרבה יותר מדויקת ושימושית: הרצון להמשיך ולחלום.

הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. האישה מרגישה בכך מתוך שינה. אור השחר מסתנן מבעד לעפעפיה העצומים. היא כל כך רוצה למתוח עוד קצת את החושך ואת החלום. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיע הזמן לחזור לסירלילה של המציאות.

דמות אחרת שמרית גואלת בקריאה אמפתית היא כיפה אדומה, שבפרשנותו של ברונו בטלהיים, בספרו – המרתק והמלהיב על אף הבעייתיות שבו – "קסמן של אגדות" רואה בה נערה ש"רוצה להתפתות" ולהיכנס למיטה עם הזאב. אבל לפי הקריאה (לדעתי, הקשובה והרחומה יותר) של מרית, כיפה אדומה עוד רחוקה מלהיות נערה. "הדבקות שלה בברדס האדום כמו בחפץ מעבָר מסגירה את גילה הצעיר". והיא מסבירה גם את עיוורונו של בטלהיים: "בטלהיים, כמו כיפה אדומה, כל כך מצפה לסבתא, שאינו מבחין בזאב; הוא כל כך מאמין בצדקתם של ההורים והממסד, שהוא מתכחש לתמונה המוצגת לפניו, שבה הורה-זאב תוקף את בתו הקטנה."

"יצירת אמנות טובה היא ראי של כל מי שעומד מולה", כתבה מרית, וככל שהפוסט הזה ארוך ומלא וגדוש, יש בספר המון-המון שאפילו לא הזכרתי. אז לכו לקרוא, וגם את הבלוג. כי סיפורים וספרי עיון יכולים להציל, ולפתוח חלונות בקירות, ולהיות כמו סוסים, לא רק טרויאניים, גם כאלה שדוהרים במרחבים.