שנת הלימודים בגן עוד לא נגמרה, אבל כבר הייתה לנו פגישת סיכום והגננות כתבו לנו קצת על הדרי. והשורה הפותחת והמדויקת מאוד הייתה "הדר ילדה מתוקה ומסתורית, אוהבת שמחבקים אותה ומעל לכול אוהבת מוזיקה".
הייתה לנו שנה מצוינת וגם לא פשוטה בכלל. כבר בימים הראשונים של הגן, הגננת אמרה לנו שהיא חושבת שצריך לקחת את הדרי לאבחון. אותי זה עצבן מעט, המריד, כאילו מבקרים את הילדה שלי, שהיא אינדיווידואליסטית ולא רוצה לקום כשכולם קמים ולשבת כשכולם יושבים, שכפי שאמר בן זוג של חברה, היא "לא ממושטרת", והיא לא מדברת, אבל היא שרה בג'יבריש. אבל אביה החכם, שהיה יותר בעד האבחונים ממני, אמר שהשאלה היא עד כמה יש לה בחירה אם להיות אינדיווידואליסטית.
אבחונים ולקויות זה עולם שלם ומציף שלומדים לאט לאט להתמצא ברזיו, ולומדים למשל שהאבחון שקיבלנו, ASD, זה אותו דבר כמו "בעיית תקשורת" שהגננת אמרה, וכמו PDD, וזה אומר הפרעת התפתחות על הרצף/ספקטרום האוטיסטי. ומתברר שמישהו שהוא בספקטרום האוטיסטי הוא לאו דווקא כמו איש הגשם, ולאו דווקא לא מסתכל בעיניים ולא אוהב מגע, ולאו דווקא לא נקשר, אבל יש המון מאפיינים קטנים שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שיש קשר ביניהם, למשל הליכה על קצות האצבעות (לא כל הזמן!), הצורך להניח דברים במקומות מסוימים, הפעלת המבוגרים כמו בובות (למשל ליטוף חתול באמצעות היד של אמא), ועוד.
הדבר הכי בולט מבחינתי הוא הפער בין פנים לחוץ. הפנים הוא לאו דווקא פנים הבית. כשנמצאים עם הדרי, קשה להבחין בכל דבר אחר מלבד קסמה הכובש והשוטף. עיניה החמות, החיבוק שלה שיש בו נוכחות של מבוגרת, ואיך שהיא יודעת להתרפק, וההומור שלה, ואיך שהיא שרה וכל גוני הקול שהיא מפיקה, ואיך שהיא רצה לחדר אחר וקוראת לעצמה "הָדָל!" וחוזרת.
החוץ הוא המקום של האבחונים שהופכים אותה פתאום לאובייקט, המכתבים מביטוח לאומי שמדברים על "אנשים עם מוגבלויות" ו"אחוזי נכות", וגם הגן, שהוא מקסים ואהוב עליה ויש לה יחסים חמים עם כל המבוגרים שעובדים שם, ועם הילדים אין לה בכלל (הם אוהבים אותה, אהבה נכזבת). כי כשרואים אותה עם ילדים אחרים, ניכר הבדל. מה שמעניין ומושך אותם לא מעניין אותה. למשל, בשנה שעברה כשביקרנו בגן היה חוג חיות, והגננת הראתה לילדים אוגר ודיברה, וכל הילדים התקבצו, משתוקקים-פוחדים ללטף, והדרי לא הבחינה כלל בקיומו של האוגר, והייתה מרותקת לקולה של הגננת.
לאחרונה העבירו אותה בגן לקבוצה של הקטנים, שצעירים ממנה בשנה, כי הגננות חשבו שזה יתאים לה יותר, בגיל הזה כל ילד לעצמו. וזה קצת צבט את הלב, לראות אותה, שהיא גם גדולונת וגבוהה מאוד לגילה, בין התינוקות. אבל נראה שבאמת היא מרוצה שם.
אני רוצה לספר גם על קלינאית התקשורת ועל המרפאה בעיסוק, אבל נראה לי שזה שווה פוסט נפרד, מה גם שהמרפאה בעיסוק מרגשת אותי עד דמעות, והשעה השבועית אצלה היא להדרי שעה של אושר, ועל שיטת הטיפול שלה כתבתי את המחזה "התרנגול" אבל כשכתבתי עוד לא באמת ידעתי על מה אני מדברת J.
רוני גינוסר, המתמודדת האוטיסטית המקסימה מ"כוכב נולד", מזכירה לנו מאוד את הדרי במחוות גופניות קטנות (אבל הדרי הרבה יותר מקסימה, מבקש אביה בצדק להוסיף.) והיא, רוני, גם סיפרה שלמדה לדבר באמצעות מוזיקה, מה שקורה במידה רבה גם אצל הדרוש.
קשה לי מאוד לסיים את הפוסט הזה, זה כל כך קצה המזלג של קצה הקרחון. אז תם ולא נשלם, ועכשיו טיפסה עליי ילדה חמימה ונעימה, שבת שלום.
