בוקר, פנצ'ר באוטו, ולכן הדרי ואני נוסעות במונית. פעם ראשונה שהדרי נוסעת ככה, על הברכיים של אמא, ולא בכיסא בטיחות כשאמא נוהגת או פעם ביובל, סבא.
ואני במושב האחורי, מנשקת ראש ולוחשת לה כמה היא יושבת יפה ואיזו ילדה טובה היא, ותראי את הנוף, והנהג שואל עליה ואני שואלת על ילדיו, ובלב אני מתרגשת כי זו הפעם הראשונה שהדרי נוסעת במונית, ולרגע מסך השגרה נקרע וחושף את החיים, דבר-כשלעצמו.
והדרי שמה את ידה בידי, וכדרכה היא ממששת וחוקרת, ואנחנו עושות אחת לשנייה מין מסאז' הדדי של כף יד בכף יד, וכל כך כיף איתה, בנאדם קטן שמתעניין בכפות ידיים ובמגע, ואני אוהבת את מי שהיא, את שפת הידיים שלנו, את הנוכחות שלה שגם בלי דיבור מילולי היא חזקה כל כך, כמו כשאנחנו מתחבקות ואני מלטפת את שערה הארוך ונושמת איתה יחד: היא מחבקת כמו גדולה. בנאדם בעולם.
והערה אחרת בעניין הפנצ'ר: חזרתי לעבוד על סיפור/נובלה/רומן (בניגוד להדרי נוכחותו בעולם עוד לא מלאה אז אני עוד לא יודעת) שבו יש תאונת דרכים קטנטנה וגם פנצ'ר וכל מיני ענייני מכונית שהם קטליזטור לעלילה. וכל פעם שאני חוזרת לעבוד עליו, קורה לי או פנצ'ר, או שהאוטו נתקע. קצת מפחיד, לא?
