ואנחנו מוארות

כל כך שמחתי כשהזמנת אותי אחרי הצהריים ללכת אתך לבית קפה. באמת לא היה לי כוח לשגרת הבית, לחיתוך סלט וטיגון חביתה בלי השראה. ואיזה רעיון טוב: בית קפה. מיד שיניתי מסלול. ישבתי מולך והתבונַנו בחתולה הלבנה עם האוזניים השחורות, שישנה בישיבה על השולחן בחוץ, ואחר כך עברה לכיסא, אולי כי השולחן בתור גגון היה מחסה בפני הרוח. לידינו היו סבא וסבתא בדייט עם נכד, ואחר כך הגיעו גם אבא וילדה קטנה. אני אכלתי סלט קינואה נורא טעים ואת אכלת פיצה, ולאט לאט החשיך ובבית הקפה הדליקו אורות, ואחרי שהסלט שלי נגמר פתאום נהיו לך שני מזלגות, אז שיחקנו בהם קצת ולמזלג שלך קראו נועה ולשלי קראו דני, ודני שיחק עם נועה והתגבר סוף-סוף על כל העניין ההוא עם נורית והתפוח והפרח. האמת שזה לא עלה בדעתי, אני שיחקתי את דני ובכיתי על זה שנורית שיחקה עם ילד אחר, אבל את, גאונה שלי, אמרת: "ואתה עכשיו משחק עם ילדה אחרת?" (אז כן, שני רעיונות מבריקים הגית באחר צהריים אחד, כשאני אפילו לא הבנתי שדרושים רעיונות).

שמו מוזיקה, בהתחלה לא זיהיתי וחשבתי שזה בטח משהו עכשווי ואני לא בעניינים, אבל פתאום המוזיקה נסעה לה אל שנות השמונים, כמעט עד הילדות שלי היא הגיעה, והִתרקד לי בגוף קמה-קמיליה ו-girls just want to have fun, ואַת קצת רקדת אתי ואז אמרת שֶדי. אבל מספיק היה לי לרקוד בלב בשביל להיזכר שיש אפשרויות ויש עולם, שהולך ומחשיך בחוץ ואנחנו מוארות והחתולה ישנה על הכיסא, לבנה עם אוזניים שחורות.

התכוונתי לכתוב אחרי הבילוי המקסים הזה אתמול, אבל הזמן מלא משימות, ושכחתי.

היום נזכרתי שזה כדאי וחשוב בעקבות מתנה מפתיעה, בלוג שחברה טובה ויקרה שלי כתבה פעם (לפני שהכרתי אותה) פה בישרא http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=369688

היא כותבת על אימהוּת כמו שרק היא יודעת לכתוב, והזכירה לי שזה כל כך כדאי וחשוב. והזכירה לי גם את האמירה של יונג בפשר החלומות שמכל נקודה בנפש אפשר להגיע אל מכלול החומר שבנפש. וכשהכתיבה היא כנה ועמוקה, אזי כשכותבים על חוויות של אימהות כותבים על כל מכלול החיים...

הנה הגשם שוב

כמו עִם

הדר ושחר חברים טובים.

("אמא, שחר ואני, אנחנו חברים טובים.")

להדר יש ילקוט שנושאים על הגב, לשחר יש ילקוט טרולי על גלגלים. לכן הוא יורד לכיתה שלהם בשיפוע ולא במדרגות. והדר, גם כשהיא לא אתו, רצה לשיפוע ואומרת: "כמו עם שחר!"

וראיתי בה אותי, את היחס הסנטימנטלי כל כך שלי למנהגים, מקומות וחפצים.

והדר ושחר, הם התראו והתחבקו כעבור רגע בכיתה.

בליתכשיט, צדק לחפצים ונערה מרגשת

בסוף הקייטנה הייתי חייבת לקנות מתנות לחונכת של הדר ולמדריכות שלה, כי הן נורא ריגשו אותי. בעיקר החונכת, שהיא נערה בתיכון, והייתה חונכת שלה גם בקייטנה לפני שנה, ואז קרה הדבר. יום אחד כשבאתי לקחת את הדר ראיתי את החונכת יושבת על ערמת מזרנים, והדר יושבת על החונכת, מעבירה קצות אצבעות על האמות שלה, ושתיהן בנירוונה. מאז נקשרו זו בזו לאהבה ובקייטנה השנה הנערה הזאת התנדבה שוב וביקשה במיוחד את הדר, וכל פעם שבאתי לקחת אותה או אחרי שהשארתי אותה שם הייתי רואה מרחוק את השתיים מתהלכות ברחבי הקייטנה, הדר תמירה ונחושה וקופצנית, והנערה הולכת אחריה-איתה במסירות ובנינוחות. וההליכה הזאת שלהן מספרת את כל הסיפור כולו.

הלכתי לסהרה, שזו חנות בגדים שאין בה מידות בשבילי (וכמה חסר היגיון שלא בכל חנות בגדים יש כל המידות – אבל נניח לזה כרגע) ואני הולכת בה היישר אל הפיצ'פקעס שמאחורי המוכר ועל שולחנו, שהם יפים וזולים וכבר קניתי שם סיכה לשיער ועגילים. אז שם אצלו מצאתי מחרוזות סיניות צבעוניות, ובחרתי צבע לכל אחת, וגם לי. אחרי שקניתי החלטתי, ואף שוחחתי על זה עם חברתי, שתכשיטים ראויים גם להיראות, ולכן כל יום אענוד תכשיט כלשהו, שתהיה הזדמנות לכולם. וזה הזכיר לי שבילדות היה לי עניין כזה של צדק כלפי חפצים, שלכל אחד מהחפצים מגיע התור שלו ואסור להפלות, וגם כלפי השיניים נקטתי את הכלל הזה והקפדתי ללעוס על כולן באופן שווה, ואני מניחה שגם התייסרתי בגלל זה, משימה קשה לאזן כל הזמן את מאזני הצדק. אז עכשיו אני עונדת כל יום משהו, אלא אם כן התכשיט שלי לאותו יום הוא בליתכשיט.

Into my arms, oh lord

בבוקר נסענו לגן ולהפתעתי, הדר הסכימה לשמוע רדיו. לא תמיד היא מסכימה ואני חושבת שזה מפני ששמיעה אבסולוטית היא לפעמים עריצה כמו ששמה מלמד: המוזיקה לא ברקע, אי אפשר להקשיב בלי להתרכז בה וללמוד אותה. אז הדלקתי את הרדיו. שארל אזנבור שר She. הדר ציינה שזה באנגלית ומיד הצטרפה בשירה מדויקת להפליא. אחר כך כנ"ל עם רובי ויליאמס. ואני מדי פעם מביטה דרך המראה אל האפרכסת הענוגה (שגם הייתה חשופה, כי הדר ענדה קשת בשיער) ומשתוממת על יכולתה לקלוט במדויק כל כך. ואחר כך התחיל השיר הזה. והדר שאלה על מה הוא שר, והתלבטתי אם להגיד לה על אלוהים, או על אהבה. ואז היא הצטרפה.

נסו לדמיין לעצמכם קול ילדה צלול וענוג מצטרף אל המלנכוליה הגברית הסדוקה של ניק קייב ושר במדויק לא רק את המנגינה אלא גם את הברות המילים האנגליות:

Into my arms, oh lord,

Into my arms, oh lord

אחר כך כשחזרתי הביתה קראתי את מילות השיר והתחלתי להתייפח...

I don't believe in an interventionist God
But I know, darling, that you do
But if I did I would kneel down and ask Him
Not to intervene when it came to you
Not to touch a hair on your head
To leave you as you are
And if He felt He had to direct you
Then direct you into my arms

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

And I don't believe in the existence of angels
But looking at you I wonder if that's true
But if I did I would summon them together
And ask them to watch over you
To each burn a candle for you
To make bright and clear your path
And to walk, like Christ, in grace and love
And guide you into my arms

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

And I believe in Love
And I know that you do too
And I believe in some kind of path
That we can walk down, me and you
So keep your candles burning
And make her journey bright and pure
That she will keep returning
Always and evermore

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

ואם תשאלי אותי שוב על מה השיר, אהובה קטנה וזכה שלי, אדע לענות לך ללא היסוס: הוא עלייך.