יום שלישי, ערב שבועות

גם לפני שש שנים חל ערב שבועות ביום שלישי, ובשעה אחת בצהריים כבר נשקתי למצחה האהוב (הוא היה אהוב ברגע שראיתי אותה).

היא הייתה זעירה ועצומת עיניים, ולא קל להיוולד, אבל המצח הקרין שלוות אינסוף. של מקומות וזמנים אחרים, אולי.

את השיר הזה כתבתי כעבור שנה בערך, שגם זה, בשבילי עכשיו, לפנה"ס. אבל הוא מרגש אותי היום.

מעדן חלב

אַחֲרֵי שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָךְ

אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּבֵית הַחוֹלִים

בַּהֲסָבָה מְשֻׁנָּה עַל כִּסֵּא קָרִיר

טָעַמְתִּי מַעֲדַן חָלָב מָתוֹק

וְאָבִיךְ צִלְצֵל לִי, שֶׁאַתְּ מְשַׁהֶקֶת

כֹּה קְטַנָּה וְיַשְׁנוּנִית הָיִית בְּהִוָּלְדֵךְ,

עוֹד לֹא הִגַּעְתְּ לְגַמְרֵי

וְגַם אֲנִי לֹא

מִמְּחוֹזוֹת שֶׁל דָּם וּכְאֵב קַמָּאִי

וְאַחַר כָּךְ טִיַּלְנוּ אִתָּךְ בָּעִיר

אֶת כָּל הָעִיר הָלַכְנוּ אִתָּךְ

גַּם כְּשֶׁהַגַּב חִשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר וְהָרֶחֶם הִתְאַבֵּל

הָלַכְנוּ כִּמְאֹהָבִים

וְאַתְּ, יַלְדַּת-חִיּוּךְ, חִבּוּק-שֶׁמֶשׁ,

כְּשֶׁהִתְחִילָה הַהַרְפַּתְקָה שֶׁלָּנוּ,

יוֹם אַחֲרֵי שֶׁנּוֹלַדְתְּ,

יָשַׁבְתִּי בַּחֲדַר הָאֹכֶל שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים

וְטָעַמְתִּי מַעֲדַן חָלָב מָתוֹק

ליצנה קטנה שלי

בבוקר התחבקנו חיבוק ארוך ובאיזשהו שלב התחלתי לשיר לה משהו על ללכת למטבח לאכול משהו (ולהתארגן לגן), והיא אמרה לי: "לא! רק לדבר על חיבוק." אז דיברתי, ואמרתי לה כמה נעים וטוב להתחבק איתה. ובאמת הדקות האלה של חיבוק איתה בבוקר מזינות אותי כל כך, הלוואי ויכולתי לצייר את מסלולם של הצבעים המדהימים שעוברים בתוך החיבוק שלנו.

ולא על זה התכוונתי לכתוב. אלא לספר זיכרון ילדות חגיגי, שכשהייתי בבית הספר היסודי, הייתה מסיבת חנוכה בבית הספר אחרי הצהריים, ובאתי עם הוריי, ופתאום לראות את בית הספר המוכר אחר, כשבחוץ מתחיל כבר להחשיך והנרות מאירים בחנוכיות וההורים שלי שם אתי, היה מדהים. אולי זו ההזרה ששקלובסקי דיבר עליה, המציאות התנערה והתרעננה והייתה לי לרגע הרגשה שאני נוגעת בהוויה האמיתית (מן הסתם לא כך ניסחתי את זה לעצמי בכיתה א' או ב' או ג', אבל ככה אני יכולה להתקרב ללהסביר את זה היום).

משהו מן ההתרגשות הזאת דבק בי כשאני הולכת עם הדר לאירועים כאלה, כמו מסיבת פורים אתמול, פתאום אנחנו מגיעות לחלקים בעיר שאנחנו בדרך כלל לא פוקדות, פתאום אנחנו בחוץ כשיש חושך!!, הולכות יד ביד בגשם והדר מחופשת לליצן... אלה רגעים שבהם החיים נראים אמיתיים.

פלאות

כשהייתי ילדה, וסבתא עדנה הייתה אמא, בדרך כלל הייתי יותר מאחת: תאומות, או החמישייה של אניד בלייטון, או ילדים בפנימייה... ועכשיו הדר שלי היא רוב הזמן "סבתא עדנה והילדים" (ארבעה ילדים) ובערב היא אומרת לילדים בקול של סבתא עדנה: "בואו, אני אגרגר (=אארגן) אתכם לשינה."

כל כך עוטף וחי ולא בודד להיות ככה, יותר מאחת. וגם יהודה עמיחי כתב פעם "שהייתְ כילדים".

-

גם אליס של לואיס קרול אהבה לדבר אל עצמה כאילו היא שני אנשים שונים. היום התפרסמה ב"פנקס" (שכפי שהתפייטתי כרגע במקום אחר, הוא נכס תרבותי חשוב, ומי שלא מכיר - ימהר-נא להתוודע) ביקורת שלי על התרגום החדש של עטרה אופק ל"אליס בארץ הפלאות" - שהיה לי מאוד כיף ומאתגר לכתוב אותה. על היחסים שלי עצמי עם "אליס" אולי אכתוב פעם גם כן, הם רבי תקופות, גוונים והשראה.

מתוגת הערב למתיקות מופלאה של בוקר

קינת הגינה

אני יושבת על ספסל לח

היתושים מלסטמים* אותי

ילדתי עגה בחול הבוצי

ולא יהיה לי במה לנגב

את ידיה

בבוקר

בבוקר אני מלטפת

כף רגל מושלמת

ועוד אחת

העיניים עצומות

הנשימות קצובות

אבל הרגליים מפלסות דרכן לבטח

אל תוך כפות ידַי.

* המילה הזאת מוקדשת לעדה

*

את רוצה עוד לשיר

ועוד לטפס ולדלג

ומי אני

שאגביל את החופש שלך

בשם רגלי הכואבות ועקיצות היתושים

בשם ארוחת הערב ושעת השינה

והחושך

בשם החופש

שלי