איש האופניים

הייתי ב'קפה העברית' בגבעת רם, שאני אוהבת לשבת שם עד שמתחיל שיעור הריקוד שלי, ובפעמים האחרונות אני גם נפרדת ממנו כי לא בטוח שבשנה הבאה ארקוד באותו מקום, אז ישבתי לי בחוץ ורציתי לצלם את העלווה שמולי בתור חלק מהפרידה ופתאום בתוך הפסטורליה פרץ ויכוח. אחד המתווכחים היה איש שאני רואה כל בוקר שבו אני שם, שיש לו תלתלים לבנים וחולצה שחורה שכתוב עליה 'טכנאי'. השני היה איש ספורטיבי-הדור שהביא את אופניו אל מרפסת הקפה. 'טכנאי' אמר לו שאסור, ושיש מקום חניה לאופניים ליד השומר (של הכניסה לאוניברסיטה) בחוץ. איש האופניים התרגז והתחיל להגיד שרכיבה על אופניים היא טובה לסביבה, טובה לחברה, ולא צריך להקשות על רוכבי האופניים, להפך, החברה צריכה להגיד להם תודה! וניכר שהוא בנה לעצמו מין סצנריו של בני אור (הוא) מול בני חושך. עם כל זה שהוא ניסה להציג את עצמו כנאור, מרגע לרגע התגלה ככוחני. הוא אמר ל'טכנאי': "תסלח לי, אבל אתה מדבר כמו ערס." טכנאי דווקא לא דיבר כמו ערס, הוא דיבר (במבטא רוסי) בצורה נייטרלית, והיה בדיוק כמו שהפסיכולוגים אומרים להיות עם ילדים: סמכותי ועקבי אבל לא כועס. הוא אמר לו תתלונן אם אתה רוצה, וכו' וכו', אבל קודם כול אתה מוציא את האופניים החוצה.

כאן, אמרתי בלבי לאיש האופניים שבדמיוני פנה אלי לשפוט ביניהם (לא רק הוא חי בסרט!), כאן אתה חשפת את עצמך. כי הוא אמר: "אופניים של שלושים אלף שקל!" ואחר כך שלף גם שהוא עומד להיפגש עם איש מאוד חשוב-בכיר, והוא תכף ידבר אתו על זה. טכנאי אמר לו שהוא יכול לדבר, אבל קודם כול שיוציא את האופניים (הוא באמת היה יכול לעבוד עם ילדים, טכנאי). איש האופניים הוציא אותם והיה לו ממש קשה להיות רחוק מהם. גם אחרי שהשאיר אותם בחוץ וחזר פנימה הוא רץ אליהם פעם אחת כאיילה שלוחה לבדוק מה שלומם. וכשנפגש אחר כך עם מר חשוב-בכיר, והתלונן על הגליית אופניו, ברגע שחשוב-בכיר אמר לו שזה קשור לענייני ביטחון, "ואני דווקא מעריך אותם שהם מקפידים על זה", מיד השמיע איש האופניים קולות של קבלה והסכמה, "אם זה ביטחון זה משהו אחר..." ובשרידים אחרונים של עלבון, הוסיף: "חשבתי שזה מלכלך להם או משהו."

ואם הריבוע הקטן לא משמיע שיר, הנהו

Danish (חרדה+זמן)

דרך אחת לאפיין תקופות היא להיזכר סביב מי פעמה החרדה.

בתקופות רבות בחיי היו אנשים שנדמו לי לשומרי סף של מקום שביקשתי לבוא אליו. רובם ככולם קיבלו ואהבו אותי מלכתחילה, וכל דרמת הסף והחרדה התקיימה רק בדמיוני הפורה (אך לא תמיד מיטיב).

אחת מהן הייתה אישה ששמה דומה לשם עברי מוכר אבל לא בדיוק, עם מבטא זר רך וגינוני ריחוק של ארץ אחרת. היא הייתה אשתו של מורה למוזיקה, מוזיקאית גם היא, והחרדה שלי הקיפה את שניהם, כשניגנתי באוזניהם ולא רק אז. גם כשישבתי איתה באיזו ארומה והיא אכלה "דייניש". אני לא בטוחה שלפני כן הייתי מודעת לקיומו של דבר המאפה הזה. היא בצעה ממנו באצבעות ואכלה אותו לאט לאט וסיפרה על עצמה דברים קטנים וחינניים שלא שכחתי.

היום פתאום התחשק לי לאכול דייניש ונזכרתי בה, ושמחתי להיזכר. בפוסט הקודם כתבתי על חוסר שייכות+זמן, אבל יש גם חרדה+זמן, שהופכת לנינוחות, אבל כזאת שעדיין נשאר בה טעם מיוחד.

(בסוף אכלתי מאפה גבינה).

ודרך אחרת לאפיין תקופות היא בצלילים שעטפו אותן... 

להיות

בקושי חמש דקות מקוטעות דיברנו כשאני הולכת אחרי ילדתי המזמרת במעגלים בחצר ואת, את הגדלת לעשות והיית אמא מלווה בטיול בית ספר, באוטובוס מלא ילדים, ובכל זאת הספקנו לדבר על החיים ועל אושר ועל הצורך במשמעות, והספקת לפתוח לי ערוץ שהביא אותי גם לשבת ולכתוב כאן.

ויש כל מיני סוגים של משמעות, בשבילי האטרקטיבית ביותר היא הרומנטית, כמו הרומנטיקה שהייתה נסוכה על דמותך כשהכרנו, עם השאלים הצבעוניים שלבשת והאלגנטיות הטבעית, רומנטיקה שגרמה לי לרצות לעבוד במקום רק כי את עבדת בו, וכי רציתי להצטרף לחברותא החמימה שזיהיתי בינך לבין ע' המקסימה שעבדה אתך, ולגלידה בקרוול ליד המשביר אחרי העבודה. והישיבות שלנו בבתי קפה, במושבה הגרמנית ובווילג' גרין של בצלאל הישן, ששם חטפנו התקפת צחוק, ושפתייך שהתעגלו סביב המילה "תשוקה" כשדיברת על איזשהו בחור...

ואת השיר הזה כתבתי אז

אגדה

איש לא ידע אם הם זוג או אח ואחות. לפעמים נדמה היה שהם אח ואחות, משהו דומה היה בהם, בברק עיניהם, בחושניות שניכרה באצבעות ושפתיים. ולפעמים במבטים שהחליפו ביניהם היו רעב ושובע שלא התאימו לאח ואחות.

הם היו הולכים יחד לברים ולמסיבות, הוא היה מתיישב בריחוק מה ממנה ומניח לה לחייך, להתקרב, לרקוד עם אחרים. מדי פעם הייתה יורה חץ מבט מהיר ומוצאת את מבטו החם, המאשר, נעוץ בה, וכשהייתה נאנחת בזרועותיהם של אחרים, מתלטפת ואובדת בידיהם של אחרים, ידעה תמיד שלא יאונה לה כל רע, כי הוא שומר עליה.

המרצָה לפילוסופיה

היא הייתה קטנה וצנומה כילדה, וחכמה כל כך, כאילו היא חיה רק בראש ואין לה זמן לתת את דעתה על הגוף. כדי להגיע למקומה בכיתת הסמינרים שהשולחנות בה ערוכים במשולש הייתה מתיישבת על השולחן ומעבירה את הרגליים לצד השני, גם כן כמו ילדה. היא לא הייתה מוותרת על קפה הפוך, בכל שיעור ושיעור, ופרט אחד בה לא התיישב עם כל השאר: החושניות העצומה שבה שיקעה את הכפית בקצף של ההפוך וליקקה אותה היטב-היטב.