Into my arms, oh lord

בבוקר נסענו לגן ולהפתעתי, הדר הסכימה לשמוע רדיו. לא תמיד היא מסכימה ואני חושבת שזה מפני ששמיעה אבסולוטית היא לפעמים עריצה כמו ששמה מלמד: המוזיקה לא ברקע, אי אפשר להקשיב בלי להתרכז בה וללמוד אותה. אז הדלקתי את הרדיו. שארל אזנבור שר She. הדר ציינה שזה באנגלית ומיד הצטרפה בשירה מדויקת להפליא. אחר כך כנ"ל עם רובי ויליאמס. ואני מדי פעם מביטה דרך המראה אל האפרכסת הענוגה (שגם הייתה חשופה, כי הדר ענדה קשת בשיער) ומשתוממת על יכולתה לקלוט במדויק כל כך. ואחר כך התחיל השיר הזה. והדר שאלה על מה הוא שר, והתלבטתי אם להגיד לה על אלוהים, או על אהבה. ואז היא הצטרפה.

נסו לדמיין לעצמכם קול ילדה צלול וענוג מצטרף אל המלנכוליה הגברית הסדוקה של ניק קייב ושר במדויק לא רק את המנגינה אלא גם את הברות המילים האנגליות:

Into my arms, oh lord,

Into my arms, oh lord

אחר כך כשחזרתי הביתה קראתי את מילות השיר והתחלתי להתייפח...

I don't believe in an interventionist God
But I know, darling, that you do
But if I did I would kneel down and ask Him
Not to intervene when it came to you
Not to touch a hair on your head
To leave you as you are
And if He felt He had to direct you
Then direct you into my arms

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

And I don't believe in the existence of angels
But looking at you I wonder if that's true
But if I did I would summon them together
And ask them to watch over you
To each burn a candle for you
To make bright and clear your path
And to walk, like Christ, in grace and love
And guide you into my arms

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

And I believe in Love
And I know that you do too
And I believe in some kind of path
That we can walk down, me and you
So keep your candles burning
And make her journey bright and pure
That she will keep returning
Always and evermore

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

ואם תשאלי אותי שוב על מה השיר, אהובה קטנה וזכה שלי, אדע לענות לך ללא היסוס: הוא עלייך.

יום שלישי, ערב שבועות

גם לפני שש שנים חל ערב שבועות ביום שלישי, ובשעה אחת בצהריים כבר נשקתי למצחה האהוב (הוא היה אהוב ברגע שראיתי אותה).

היא הייתה זעירה ועצומת עיניים, ולא קל להיוולד, אבל המצח הקרין שלוות אינסוף. של מקומות וזמנים אחרים, אולי.

את השיר הזה כתבתי כעבור שנה בערך, שגם זה, בשבילי עכשיו, לפנה"ס. אבל הוא מרגש אותי היום.

מעדן חלב

אַחֲרֵי שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָךְ

אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּבֵית הַחוֹלִים

בַּהֲסָבָה מְשֻׁנָּה עַל כִּסֵּא קָרִיר

טָעַמְתִּי מַעֲדַן חָלָב מָתוֹק

וְאָבִיךְ צִלְצֵל לִי, שֶׁאַתְּ מְשַׁהֶקֶת

כֹּה קְטַנָּה וְיַשְׁנוּנִית הָיִית בְּהִוָּלְדֵךְ,

עוֹד לֹא הִגַּעְתְּ לְגַמְרֵי

וְגַם אֲנִי לֹא

מִמְּחוֹזוֹת שֶׁל דָּם וּכְאֵב קַמָּאִי

וְאַחַר כָּךְ טִיַּלְנוּ אִתָּךְ בָּעִיר

אֶת כָּל הָעִיר הָלַכְנוּ אִתָּךְ

גַּם כְּשֶׁהַגַּב חִשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר וְהָרֶחֶם הִתְאַבֵּל

הָלַכְנוּ כִּמְאֹהָבִים

וְאַתְּ, יַלְדַּת-חִיּוּךְ, חִבּוּק-שֶׁמֶשׁ,

כְּשֶׁהִתְחִילָה הַהַרְפַּתְקָה שֶׁלָּנוּ,

יוֹם אַחֲרֵי שֶׁנּוֹלַדְתְּ,

יָשַׁבְתִּי בַּחֲדַר הָאֹכֶל שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים

וְטָעַמְתִּי מַעֲדַן חָלָב מָתוֹק

ליצנה קטנה שלי

בבוקר התחבקנו חיבוק ארוך ובאיזשהו שלב התחלתי לשיר לה משהו על ללכת למטבח לאכול משהו (ולהתארגן לגן), והיא אמרה לי: "לא! רק לדבר על חיבוק." אז דיברתי, ואמרתי לה כמה נעים וטוב להתחבק איתה. ובאמת הדקות האלה של חיבוק איתה בבוקר מזינות אותי כל כך, הלוואי ויכולתי לצייר את מסלולם של הצבעים המדהימים שעוברים בתוך החיבוק שלנו.

ולא על זה התכוונתי לכתוב. אלא לספר זיכרון ילדות חגיגי, שכשהייתי בבית הספר היסודי, הייתה מסיבת חנוכה בבית הספר אחרי הצהריים, ובאתי עם הוריי, ופתאום לראות את בית הספר המוכר אחר, כשבחוץ מתחיל כבר להחשיך והנרות מאירים בחנוכיות וההורים שלי שם אתי, היה מדהים. אולי זו ההזרה ששקלובסקי דיבר עליה, המציאות התנערה והתרעננה והייתה לי לרגע הרגשה שאני נוגעת בהוויה האמיתית (מן הסתם לא כך ניסחתי את זה לעצמי בכיתה א' או ב' או ג', אבל ככה אני יכולה להתקרב ללהסביר את זה היום).

משהו מן ההתרגשות הזאת דבק בי כשאני הולכת עם הדר לאירועים כאלה, כמו מסיבת פורים אתמול, פתאום אנחנו מגיעות לחלקים בעיר שאנחנו בדרך כלל לא פוקדות, פתאום אנחנו בחוץ כשיש חושך!!, הולכות יד ביד בגשם והדר מחופשת לליצן... אלה רגעים שבהם החיים נראים אמיתיים.

פלאות

כשהייתי ילדה, וסבתא עדנה הייתה אמא, בדרך כלל הייתי יותר מאחת: תאומות, או החמישייה של אניד בלייטון, או ילדים בפנימייה... ועכשיו הדר שלי היא רוב הזמן "סבתא עדנה והילדים" (ארבעה ילדים) ובערב היא אומרת לילדים בקול של סבתא עדנה: "בואו, אני אגרגר (=אארגן) אתכם לשינה."

כל כך עוטף וחי ולא בודד להיות ככה, יותר מאחת. וגם יהודה עמיחי כתב פעם "שהייתְ כילדים".

-

גם אליס של לואיס קרול אהבה לדבר אל עצמה כאילו היא שני אנשים שונים. היום התפרסמה ב"פנקס" (שכפי שהתפייטתי כרגע במקום אחר, הוא נכס תרבותי חשוב, ומי שלא מכיר - ימהר-נא להתוודע) ביקורת שלי על התרגום החדש של עטרה אופק ל"אליס בארץ הפלאות" - שהיה לי מאוד כיף ומאתגר לכתוב אותה. על היחסים שלי עצמי עם "אליס" אולי אכתוב פעם גם כן, הם רבי תקופות, גוונים והשראה.

אדונית הכוכבים

ערב אחד ישבתי עייפה וכבדה על מיטתה של ילדתי שכבר התקלחה וצחצחה שיניים ופחות-או-יותר התנגבה, וכעת שרה וריקדה לה בחדר כמו פיה, ואני תהיתי איך אמשוך את תשומת לבה לעוד פעולה פרוזאית ומשעממת כמו לבישת פיג'מה בטרם אזכה אני עצמי להפליג אל עולם החלומות הטוב. לאחר הייאוש באה ההשראה, והסתכלתי על הסדין של הדר שיש עליו דוגמה של כוכבים וירחים ושמשות, ואמרתי לה: "הדר... את יודעת שהכוכבים שעל הסדין שלך מתגעגעים לכוכבים שעל מכנסי הפיג'מה?" ראיתי שהדברים שלי נגעו אל לבה הטוב והיא מיד טסה למגירה והביאה את המכנסיים, וכבר כוכבי הסדין וכוכבי המכנסיים שוחחו ביניהם בקולות דקים.

עכשיו הדר כבר יודעת שהכוכבים מתגעגעים, אז לפעמים מספיק רק להזכיר לה, ולפעמים צריך בכל זאת להמציא משהו חדש (כמו הסיפור על ארנבי, אבל זה, כמו שאומרים, סיפור אחר). ואיזה כיף לכוכבים שיש להם אדונית טובת לב ומבינה, ושהם יכולים בכל ערב להתגעגע וגם להיפגש.