הפולנייה הזאת

נסענו להביא קפה והשארנו את בני זוגנו וילדותינו בפארק. בית הקפה הראשון שניסינו כבר נסגר, ושמחנו. זה נתן לנו עוד זמן לנסוע ולדבר. תלמה ולואיז של ארץ הפרוורים. הפלאפונים שתקו ובכל זאת נדמה לי שלשתינו הייתה תחושה שבטח כבר זקוקים לנו נואשות שם בפארק. כשחזרנו לבסוף מצאנו את כולם נינוחים ומרוצים. העולם לא קרס בלעדינו. "אז אנחנו לא כאלה חיוניות," אמרתי, וציינתי לעצמי שגם אני נהייתי הפולנייה הזאת, שנושאת את העולם על כתפיה (הזקוקות נואשות למסאז'), שחושבת שאי אפשר בלעדיה, שכולם תלויים בה.

הפולנייה הזאת היא גיבורת הסרט "דודה קלרה" של אברהם הפנר. קצת מצחיק שאני אכתוב על הסרט הזה, כי לא ראיתי ולו דקה ממנו. רק קראתי את התסריט בספר התסריטים. כמעט בטוח שכשהוא צילם בסופו של דבר, הוא שינה דברים. אבל קשה לי להאמין שמשהו מהותי השתנה מבחינה רגשית.

במבוא הקצר לתסריט מצוטט מפי הפנר שהוא חשש מתגובת הוריו לסרט, שהיה בעצם עליהם, אבל זה עבר בשלום משום שאמו לא זיהתה את עצמה. אני לא יודעת באמת מה היה, אבל נדמה לי שאולי זה עבר בשלום משום שהסרט (מכל מקום, התסריט...) ספוג אהבה ואמפתיה כלפיה.

אנחנו (מכל העדות) יודעים לצחוק על הפולנייה הזאת, לכעוס עליה, לפחד מהמניפולציות שלה, לבטל אותה. אבל לעומת כל זה התסריט של הפנר עושה דבר חדש לגמרי. הוא מציג את הדמות הזאת מתוך אמפתיה. זה לא אומר שקלרה צודקת וכולם אכן תלויים בה ואסור לה אף פעם להיות חולה (אבל אולי היא כן), וזה לא אומר שאין לה 'רווח משני' מזה (וגם אם יש לה, זה לא מבטל את העול והקושי). הוא בכלל לא מתעסק בחשבונאות הזאת, אלא עוקב ברגישות ובאהדה אחרי הציפיות העצומות של קלרה מהמפגש עם אחיה, הדוד מאיר מלונדון (סוג של "הדוד מאמריקה" – גם את זה אנחנו כאילו מכירים) שמגיע ארצה לחתונת בת האחות, ואחרי מפח הנפש העצום שהיא חווה כאשר מאיר האהוב אינו מספק לה את התמיכה המיוחלת, את המקום שבו תוכל סוף סוף להרפות, למצוא מדרך לכף רגלה. וגם מאיר, שיודע שאכזב אבל לא יודע בדיוק במה, גם הוא זוכה לאהדה לא פחות. אני לא יודעת מהי סצנת הסיום של הסרט באמת, אבל לפי התסריט, אחרי שמלווים את מאיר לשדה התעופה, קלרה בוכה באוטו ובעלה מגלה כלפיה אמפתיה, ואז היא מסיטה את הראש, כבר לא בוכה הצידה אלא בוכה לידו.

דקוּת האבחנה הזאת, בין לבכות הצידה ולבכות ליד מישהו, היא עצמה עושה חשק לבכות.

כאילו בא איזה דוד מאיר גואל (הפעם באמת) ועיסה את הכתפיים הכואבות. 

עוד סיבה למה אני אוהבת את אברהם הפנר

אחרי שקראתי את התסריט של "לאן נעלם דניאל וקס" (סרט שראיתי ממש מזמן), חיפשתי לראות קטע ממנו ומצאתי תוכנית טלוויזיה על הסרט. יושב לו אברהם הפנר בשקט - אחרי שעל השאלה הראשונה, הדי מפוצצת, ששואלים אותו, הוא עונה "אני לא יודע" :) - בזמן שמנתחים את הסרט שלו כמראה לחברה הישראלית, וקינה על סוף הנעורים, ומדברים בהמון מונחים של בורגנות ושחור ולבן. והוא, אחרי שהוא מעיר פעם אחת לאשת האקדמיה שלצדו שהם "חיים בעולמות שונים בעניין הזה", בדקה 23 בערך הוא לא יכול יותר ואומר: "בורגנים זה כמו בני אדם". ומסיט את הדיון מהפוליטיקה והשחור-לבן אל אנשים. וזה הזכיר לי מה שאני יודעת בכל פעם שאני קוראת ספר שלו, שהיינו יכולים להיות חברים טובים :)

(אבל מה, השוביניזם של בני שפיץ בסרט והיחס שלו לאשתו הוא בלתי נסבל. אולי בכל זאת פער דורות.)

חלום של מישהו אחר

ברגע שנכנסתי לסרט של אברהם הפנר "פרשת וינשל" (לא ברגע שהוא התחיל, כי איחרתי בכמה דקות, אוףףףףף), קלטתי שהסרט הזה הוא לא רק חכם ושנון אלא גם מלא אהבה, אולי בגלל היחסים – שעוצמתם ניכרת מהרגע הראשון – בין הפרוטגוניסטית העיתונאית לחברתה הצלמת. השתיים חוקרות, לצורך כתבה, פרשת רצח של לורד בריטי בתקופת המנדט, שבה היה לוויגוצקי, אביה של אילנה העיתונאית, תפקיד משני. היחסים בין אילנה וג'ודי הצלמת הם פשוט שם, יחסים של עשייה משותפת, תמיכה וחיוך, הם לא נושא לשיחה ולניתוח, וזה רק הופך אותם לעוד יותר מפעימים בקיומם השקט, הבוטח. בדיוק כפי שכאשר ויגוצקי אומר לבתו אילנה שלדעתו "זוגיות זה שווה", הוא לא מביא לכך שום נימוק ובטח לא נואם נאום – והוא בכלל לא אבא כזה של נאומים, יותר אבא של חיוך ושיחה ומבט מיטיב.

אז כאמור, מההתחלה הרגשתי שהסרט הוא כזה וכזה. אבל הייתה סצנה אחת במיוחד, שהייתה בעיני הכי חשובה בסרט, ובה אילנה מספרת לאביה חלום שחלמה. ובתוך החלום היא, אילנה, ישבה בתוך קבר של ילדה עד שצעקו לה: "ויגוצקי, החוצה!".

"את חלמת חלום שלי," אומר לה האבא.

לפי "אברהם הפנר: ספר התסריטים" אני מגלה עכשיו ששמו הפרטי של האבא/ויגוצקי הוא ברוך. מתאים לו כל כך. ולפי ספר התסריטים, ההמשך הולך ככה:

אילנה:

אני לא מבינה.

ברוך:

גם אז אמרת שאת לא מבינה, אבל את מבינה גם מבינה. עובדה: חלמת על זה...

(אילנה מנענעת בראשה).

אילנה:

אתה איש מצחיק.

(ברוך מקבל ומודה בניד ראש. נעים לו להיות "איש מצחיק" בשבילה).

ואחר כך קראתי בספר התסריטים מה אמר אברהם הפנר על הסרט, והוא התייחס דווקא לסצנה הזאת שהייתה לי הכי-הכי: "היו בסרט הזה מילים, שורות, שכאילו צצו מבלי שהחלטתי עליהן בעצמי, ויש בו סצנות שלא ברור לי למה בעצם הן שם אבל הן היו הכרחיות לי. אחת מהן היא הסצנה שבה הגיבורה [מספרת לאביה את החלום]. כשאנשים קראו את הסצנה בתסריט הם שאלו למה אני מכניס אותה ואמרתי שאני לא יודע..."

וגם אני לא יודעת, אבל לפי ויגוצקי, כנראה אני מבינה.

(נ"ב מרגש כזה: הפנר אמר שם גם על היחסים בין שתי הגיבורות הראשיות שהם "מזכירים את היחסים בינו לבין אשתו").

ולא קשור להפנר ולסרט, אבל כמו חלום שחוזר על עצמו, גם השיר הזה חוזר אלי אחרי שנים, פעמיים בבוקר אחד בשתי תחנות רדיו שונות. כשהכרתי אותו בנעוריי הוא עורר בי המון התנגדות. היום הוא דווקא דיבר מאוד אל לבי. אז אולי גם הוא צריך להיות פה (ואולי כך אתקרב לגלות מי אני...).

הפנר יודע לדבר אהבה

לספרים של אברהם הפנר אין חדר מבוא. פותחים את הדלת ונכנסים מיד פנימה. והפְּנים שנכנסים אליו הוא עולם ומלואו. אני זוכרת לו חסד מימי מלחמת המפרץ, בימים של סגירות בבית וחרדה באוויר, את ספרו "כולל הכול" שכשמו כן הוא, עולם שלם שצללתי לתוכו ועליתי רק כעבור כמה ימים, אחרי שהייתי עטופה שם בשליה ספרותית מזינה שסיפקה את כל צרכיי. ובכל ספר שלו שקראתי חוויתי חוויה דומה של תענוג מיידי ועושר.

את "כמו אבלאר, כמו אלואיז" מצאתי במכירת ספרים משומשים, ומיד לקחתי. ספר של הפנר, ואפילו ספר שקרוי על שם זוג אוהבים צרפתים טראגיים מימי הביניים, מורֶה ותלמידה שאחרי שמציאות אכזרית לא אפשרה עוד מימוש פיזי לאהבתם, נכנסו שניהם למנזרים וכתבו זה לזו מכתבים – יכול להיות טוב יותר מזה בממלכת הספרים?

וזה היה אפילו עוד יותר טוב ממה שחשבתי.

זה היה טוב כשהפנר כתב על אהבת איש ואישה. בשפה המיוחדת שלו שבה אפשר להיות ילדותי ופיוטי ואינטלקטואל ופרחי ("עשתה לו" במקום "אמרה לו", אפילו) והכול טבעי וזורם לגמרי.

למשל:

"אבל בלילה במיטה הוא כתב לה 'רזומה' (שהוא אפילו לא חלם לתת לה באמת). לא בלילה הבא. בסוף החופש. בלילה האחרון בין יום שני לשלישי, במיטה, יונה אמר למרים תשובה, שתדע עליו. שני העמודים הראשונים הוא ניסה להתבדח ויצא מביך, אבל ממשפט למשפט הוא שכח שהוא כותב, וכשהוא הגיע להווה יצאו לו דברים שהוא לא ידע."

(אני דומעת מלהקליד את זה)

(וגם היה לי מעניין שאדם [המורה, יונה] יכול להיות מרתק ועמוק מבפנים, אבל כאילו משעמם באורח חייו החיצוני. כי גם אני קצת כזאת . ואצל הפנר דווקא האהובה הצעירה היא שגומאת מרחקים והרפתקאות גם בעולם, "גדולה מהחיים".)

אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור השלישי. שאפשר אולי להגיד שהוא סיפור על הורות, ואולי סיפור על איש שפותח את לבו אל הילד שהוא היה, אל עולמו הרגשי ואל האמת שלו שכל ההורים והמחנכים והתרבות טשטשו לו במהלך השנים. ואולי זה עלול להישמע בנאלי וקיטשי אבל אין בסיפור שמץ בנאליה, כי אין בו שום דבר שגור ושל-כולם, הוא כמו שפה פרטית לגמרי (ועם זאת מובנת). את כל הסיפור הזה קראתי בעיניים רטובות.

ושוב מוטב ציטוט מניסיון להסביר-את ולספר-על. לצורך העניין – פָּנָאבּישׁ הוא תינוק:

"שבוע אחרי זה פנאביש העניק לו שם. הוא קרא לו, קוּקי!

(...)

קוקי. מעולם הוא לא חש כה אהוב. בארץ נמכר אז ספר שקראו לו, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה. לקוקי-החדש לא היו קושיות בנושא. אם היה משהו שהתבהר לו סופית, זה על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על אהבה. הוא מדבר על איך שפנאביש אומר, קוקי. על הנעימה שבה מבטא הגור את השם, ועוד יותר את מה שהוא עצמו חש כשהוא שומע את פנאביש מבטא, קו-קי. הוא רק לא הבין למה זה עצוב. הנעימה הקבועה שבה ביטא הילד קוקי, היה בה תמיד גם משהו עצוב. לא 'נוגה'. ואללה עצוב! היה בה משהו של געגועים לא ברורים. למה זה? לא היה לו ברור. הנה אני פה ואתה פה, אז אל מי אנחנו מתגעגעים? כי כך היא האהבה?"

(מאז שקוקי מקבל את שמו הוא נעשה קוקי, גם בגוף השלישי שמטעם המספר. ולפעמים פנאביש אפילו מניח את הראש על "קוקיו".)

הפנר יודע לדבר אהבה.