שכבות

בימים הגשומים האלה אני שרה הרבה את Rainy night house של ג'וני מיטשל, ומתפעלת כל כך 

מהשיר הזה ומהיוֹפָיִים הקטנים והגדולים שלו, ואיך רגעים כל כך פרטיים יכולים באמצעות שיר יפה כזה להפוך לשלי, לשל כולם. ואני אוהבת איך שהיא שרה סופרן במקהלה (גם אני), וכמובן, יותר מזה, את השאלה שמהדהדת ומתגלגלת, בין השניים ובין כל אחד לבין עצמו, who in the world they might be.

ואני חושבת איך ג'וני מיטשל נהייתה שלי, כמו שכבה ראשונה שקרובה לעור. היום למשל שמעתי בתוכנית של רוני ידידיה ב-88 שיר נפלא של בוב תיל, אבל שיר נפלא ששמעתי רק היום הוא מעיל עליון או צעיף, ייקח זמן עד שיתקרב לעור ואפילו יחלחל אל תוכו, וגם זה קורה: כשקראתי שוב לאחרונה את "כולל הכול" של אברהם הפנר גיליתי שם סצנה ששכחתי שקראתי, אבל מבלי שזכרתי אותה היא מצאה את דרכה אל יותר מסיפור אחד שכתבתי מאז. לא בצורה כזו שמישהו היה יכול להצביע על פלגיאט, לא כל הסצנה נכנסה לי מתחת לעור אלא רק החלקים שכנראה ממילא היו שם, הם או דומיהם.

וכשחשבתי על הפוסט הזה הבוקר חשבתי שבסוף יבוא שיר של ג'תרו טול, אבל מאז שיניתי את דעתי (לא על ג'תרו טול; אני עדיין חושבת שהם אחד מפלאי הבריאה) כי אין מה שמשמח יותר את כל השכבות מאשר הביטלס, עם השדות האדומים המתוקים.

חומר סותר בדידות

- את הפוסט הזה כתבתי בבוקר בעקבות שירים ברדיו. לא התכוונתי לפרסם אותו, ובינתיים גם שמעתי על מותו של יורם קניוק והוא תפס את מחשבותי. אבל אחר כך באה חברתי הנהדרת שרית, שהיא בפני עצמה חומר סותר בדידות (ואנחנו לא בכיתה ט'...), והקראתי לה והיא אמרה לי לפרסם בבלוג.

כשהייתי בכיתה ט' הייתה לי, לשם שינוי (מכל מקום, זאת התחושה הסובייקטיבית), חברה מהכיתה, והיא הכירה לי שני תקליטים בני הזמן, ששמענו אותם שוב ושוב בסלון בית הוריה עד שנהיו אהובים ומוכרים וזכורים בעל פה. אולי זאת הייתה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי שלא באה מהבית ומאמא, ושלא הייתה זרה לבני גילי.

הבוקר כל זה חזר אליי כשעלו ברדיו הצלילים הראשונים של Across the lines ומיד הגברתי את הווליום ושקעתי בתחושה הנוחה ש"זה שלי".

שתי ילדות בודדות בכיתה ט' לא יכולות להעניק אחת לשנייה את כל מה שהן צריכות. אבל הזמן העובר הופך את מה שהיה פסקול של בדידות וחוסר שייכות, לשייכות, ל"שלי". זה הכול? חוסר שייכות+ זמן = שייכות?

האלבום השני היה של Tears for fears. לעניין חוסר השייכות והג'ונגל שנקרא בית ספר היה מתאים לבחור משם את Mad World, השיר הלופת לב שליווה את הסרט 'דוני דארקו', או את Shout, שבאמת צעקנו אותו באוטובוס בטיול שנתי, אבל אני רומנטיקנית וזה הומור כל כך בריטי – להיות אתך לבד כדי לדבר על מזג האוויר.

והמשוואה, מחוסר שייכות לשייכות, לא רק זמן היא צריכה, אלא מישהו שישב לידי באוטו באותו זמן ואני אספר לו: 'כשהייתי בכיתה ט'...' והוא יתעניין וירצה בדיוק לדעת איך היה לי, ואיך עכשיו ההרגשה לשמוע שוב את הצלילים.

ואחר כך התנגן ברדיו Ashes to ashes  של דייוויד בואי... מקווה שהוא לא רומז לי משהו על קבורת חלומות. אבל אולי להפך, כמה פעמים קברתי את דייוויד בואי והוא עודנו חי ויוצר ומתאושש להפליא.

הסמיתס

הסמיתס נורא מרגשים. יש להם מילים מאוד קשות מבחינה רגשית, למשל

And if the day came when I felt a natural emotion/ I'd get such a shock I'd probably jump in the ocean

(מתוך השיר Nowhere Fast באלבום Meat is Murder), ו-

There's a club, if you'd like to go
You could meet somebody who really loves you
So you go, and you stand on your own
And you leave on your own
And you go home
And you cry
And you want to die
(מתוך השיר How soon is now? באותו אלבום, שהוא גם שיר הנושא של "מכושפות", אבל לא בביצוע שלהם).

המילים הקשות האלה עטופות דווקא בלחנים יפים וכביכול קלילים (את הקלילות אפשר לראות גם במילים עצמן, בחריזה הסינג-סונגית), ובקול המאוד ערב של מוריסי, אבל כשמבינים פתאום מה שומעים, המילים חודרות עמוק ללב.

היום הבנתי שהסמיתס הפכו לאחת הלהקות "שלי". שמעתי ברדיו שיר שלהם, שלא הכרתי (בינתיים יש לי בבית רק האלבום שמתוכו ציטטתי), וכששמעתי את הקול של מוריסי, עם הגוון המיוחד שאי אפשר לטעות בו, הרגשתי שאני שומעת חבר. יש במוריסי, ובסמיתס, משהו מאוד אמיתי - דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומרגשים מכוח האמת שבהם ומכוח היופי, בלי שום ניסיון לסחוט רגשות (אולי אפילו ההפך). כשאני חושבת על כל השירים הגלגלציים סוחטי הרגש - נו, כאלה עם כינורות ועליות דרמטיות לצלילים גבוהים וכל מיני כאלה - אין מה להשוות. 

האושר

תשמעו, אנשים, זה האושר, או לפחות השיר הכי יפה בעולם ברגע זה.

ולא ידעתי אם אכתוב על סגירת 88fm, כי נראה לי שאין לי מה לכתוב - מה, "אוי לא, אל תסגרו"? אבל באמת, בזכותם שמעתי את השיר הזה, ועכשיו התוודעתי לאלבום קלאסי נפלא של פליטווד מאק, שמצליח לגרום לי אושר גם כשאני מצוננת ודוויה. וזאת לא הפעם היחידה שהם עושים את זה בשבילי.

הלוואי שלא יסגרו. אני בכל מקרה הולכת להיות דבוקה לדיסק החדש שלי כל השבוע.