יסמין (אגדה בהמשכים) (2)

[לחלק הקודם]

בלילה לא באה עלמה לחדרן המשותף ולראשונה זה זמן רב הברישה את שערותיה בעצמה, בתנועת זרוע ארוכה וחסרת תוחלת. ארוך מדי השיער שלי, חשבה. אבל המלך אוהב שיער ארוך. ואיפה עלמה? הרי ראתה שהיא עברה את כל המבחנים.

למחרת ראתה אותה רק בארוחת הצהריים, עלמה נראתה בסדר, שמחה, ועורה חלק כאילו משהו שטף אותה, וכשמיהרה אליה וחיבקה אותה נדפה ממנה חמימות מושכת, כמו מֵחלת קינמון שעלתה מן התנור.

"בערב הודיעו לי שעברתי שלב ואני מועמדת לחתונה עם המלך," לחשה לה. "מצטערת שלא יכולתי להודיע לך."

"אבל מה זה אומר? מה קורה בשלב הזה?"

על פניה של עלמה חלפה אותה הבעה מסתורית שלבשו המורות כששאלו אותן על השלב האחרון.

"לא משנה," נרתעה ממנה בעלבון שלא הצליחה להסוותו לגמרי, העלבון הכרוך בתזכורת שעלמה אינה בשר מבשרה או איבר מאיבריה, אלא אדם אחר, אחר, אחר, ואל תודעתה לא תוכל להבקיע.

עלמה לא שבה עוד לחדרן המשותף, וכשהתראו בחטף במשך היום נראתה מוצקה ונוכחת וקשורה מאוד לאדמה, ועם זאת רחוקה מאוד.

כעבור שלושה ימים רחצו את עלמה וסכו את בשרה בשמנים והלבישו אותה בתחרוֹת ומלמלות והוליכו אותה אל חדר המלך. היא ראתה את כל זה מרחוק, רק לזקנות ולסריסים התירו להתקרב, וראתה את גבה של עלמה כשהלכה בין שני הסריסים הגבוהים, ולרגע נטתה מעט אל אחד מהם ותלתליה הקופצניים דגדגו את זרועו החשופה.

כשחזרה מארוחת הבוקר ראתה שחפציה של עלמה נארזו ומיטתה חשופה וריקה. המלך אמר "מוצא", כלומר "מוצא אני את האישה מר ממוות", ולא "מצא" ("מצא אישה מצא טוב") ועלמה נשלחה הביתה בבושת פנים. והיא, בלבה החלה מתגבשת טינה כלפי המלך הזה: כיצד יכול היה לדחות את עלמה המתוקה, הקינמונית? כעת לא רצתה כל כך שיבחר בה (ואף על פי כן, לא יכלה שלא לחשוב שהיא שונה מעלמה, גבוהה ממנה ובהירה ולא ילדותית כלל, ואולי אם דחה את עלמה היא עצמה תישא חן).

רק משעזבה עלמה, הבינה עד כמה הייתה נוכחותה ארוגה בחייה. ירד עליה שקט קר, אף על פי שדיברה עם המורות, עם החברות האחרות, ובלבה נחצבה ריקנות במידות גופה הקטן ותלתליה הקופצים של חברתה. קל כל כך להיקשר וקשה כל כך להתיר, חשבה. ובייחוד בלילה, כשכיבתה את האור ושכבה לישון בחדרה הריק, הייתה העצבות עזה ומרוכזת וגוש הצער פעם בגרונה אך לא התמוסס לדמעות. לראשונה לא מצא גופה מנוחה בין סדיני הסאטן והיא התהפכה מצד לצד.

 [לחלק הבא]

יסמין (אגדה בהמשכים) (1)

א. עלמה

בערב היו מברישות זו את שערה של זו, לאט, והיא הייתה משתעשעת בתלתליה החומים של עלמה ומקפיצה אותם, ועלמה הייתה מלטפת בפליאה את שערה החלק ("תמיד רציתי כזה..."), ומעסה קצת את קרקפתה והיא הייתה עוצמת את עיניה ומתמסרת למגע שהיה נכסף כל כך אחרי יום לימודים מפרך.

בחלק העיוני של הלימודים הן קראו שייקספיר וכך למדה שהמלט אמר, "דבר אינו טוב או רע אלא במחשבה". וזאת הייתה דעתה על הלימודים. הם היו אינטנסיביים, אבל הסיבה שהיו מפרכים כל כך, ושידיה המעסות של עלמה שחררו כל כך הרבה מתח בקרקפתה, הייתה אי-הוודאות. מכל הנערות האלה המשתלמות, המתייפות, המתכוננות והחרדות, רק אחת תיבחר להיות רעייתו של המלך. כלומר, המלכה (היא גלגלה את המילה על לשונה וטעמה אותה בסתר, מדדה אותה לגופה וחשבה שהמילה הולמת את עיניה הבורקות ואת צווארה הארוך. אבל היא ידעה שהנערות האחרות אף הן טועמות ומודדות את המילה וכל אחת מוצאת לה מקום בגופה ובנפשה).

וגם מי שתעבור את כל שלבי ההכנה (על השלבים האחרונים איש לא דיבר, המורות המבוגרות היו עוטות הבעת סוד ואומרות, אם תגיעי לשלב הזה, תדעי) ותגיע אל מיטתו של המלך, עלולה להישלח משם בבוקר אם לא תשביע את רצונו. רק אחרי שיאמר בבוקר שמצא טוב, תוכל האחת הנבחרת לנשום לרווחה.

בלילה היו ישנות בין מצעי סאטן, וכשהחליקה אל בין הסדין והשמיכה והניחה את ראשה על הכרית הרכה לא יכלה שלא להיות מאושרת חרף הדאגה שבלבה. בערב למדו ריקוד ולמרות החן הקליל שהפגינו כשרקדו, את השרירים היו מאמצות לא מעט, ולעתים חשה כאב ממש בישבנה ובירכיה, וחיבוק הסאטן הרך שיכך וניחם. היא הייתה מדמיינת שגלי הים מערסלים אותה וכך נרדמה. עלמה התקשתה יותר להירדם ולעתים הייתה לוחשת לה בחושך, מספרת על ביתה, על אהובי נפשה.

למבחן הראשון באו נערות רבות בעיניים אדומות. אחדות נכשלו עוד בחלק הראשון, של ההתמצאות במלאכות משק הבית, ונשלחו לביתן. גם היא חששה מהחלק הזה, והמכלים של חומרי הניקוי שניבטו אליה מן המדפים במטבח הגדול נראו לה תמיד עוינים. גם הרגיז אותה שהן צריכות להתעסק בעניינים כאלה. הרי המלכה אינה מנקה בעצמה. אבל תמיד השתיקו אותה הבנות האחרות, כדי שלא ייחשדו במרדנות, והמורות הסבירו באורך רוח מתנשא שהמלכה צריכה להתמצא בכל המתרחש בארמון.

אחרי ארוחת הצהריים, כשהתכנסו לבחינה העיונית, היו מעטות יותר, ועלמה הביטה בה בעיניים נוצצות.

ובערב, כשהתכנסו באולם הנשפים ונבחנו בריקוד, ראתה את עצמה במראה הגדולה כמו הייתה מישהי אחרת, מופתעת ופעורת עיניים. כשנענעה את כתפיה ורכנה קדימה בתנועה מפתה, מציגה את מחשופה למראָה ומדמיינת שהיא מקרבת את שדיה אל פניו של המלך, חשבה שבעצם היא עושה את כל זה כסהרורית, נדמה לה שהיא רוצה להתחתן עם המלך כי זה מה שכולן רוצות, אבל האם יישבר לבה אם תישלח בחזרה הביתה? היא שמחה בשדיה היפים וחייכה אל דמותה שבמראָה. המחשבה שלא תהיה עוד בארמון העלתה בה צביטת געגוע אל סדיני הסאטן ואל האמבטיות החמות עם ניחוח הבשמים המשכר, אבל רק הגוף הוא שהתגעגע, הלב עדיין התנמנם בה, מבוצר.

 [לחלק הבא]

קו 19

אני הייתי יורדת ברחוב ניות אל תחנתו של קו 17 שמחכים לו שעות, אבל הילדים הנועזים, הגדולים, אלה שהיו ביחד, היו חוצים את הוואדי שהיום הוא תחנת דלק ניות, ואת רחוב הרצוג הסואן – לא במעבר החציה! ואת זה אמא שלי לא הרשתה לי לעשות בלעדיה, אבל כשהייתי איתה היינו חוצות כך יד ביד, וזה לא פייר – והם היו נוסעים בקו 19, שהיה עושה בערך את אותו מסלול, דרך רחביה היפה, אבל הוא היה קו קליל, קו שנוסע ברחובות ראשיים, קו שבא לעתים קרובות, קו של ילדים שצוחקים ומתווכחים ומדברים על דברים שאני לא מכירה. ילדים שהולכים למדורות ל"ג בעומר ונשארים אפילו כל הלילה, ילדים שהולכים לצופים ושרים בדרך כשהם עוברים תחת חלוני.

וכשכבר הייתי גדולה רציתי לגור בצד ההוא, הצד הטוב, הצד הקל של החיים, שבו לא תלויים בקו 17, ובאמת גרתי שם עד לפני חודשיים, ונסעתי המון ב-19, שלימים הפך גם להיות בשבילי הקו שמגיע לאוניברסיטה. והאוניברסיטה – זה כבר סיפור אחר.

People don't disappear in thin air

יום השנה השני למותו של אבי מתקרב, וככל שהיום מתקרב גם אבא שלי מתקרב. אתמול, למשל, הוא הלך לידי במסדרון. ועלה בדעתי מה הוא היה אומר על עניין זה ועל אחר. אבל הגילוי הראשון של ההתקרבות הזאת, בשבוע שעבר, היה געגוע עז ופתאומי לטיסות ולשדות תעופה. טיסות ושדות תעופה, ובמיוחד הית'רו של לונדון, היו חלק גדול מהילדות שלי. כשהייתי בת שנתיים טסנו ללונדון לשלוש שנים. במהלך שלוש השנים ביקרנו לא מעט בהית'רו ללוות ולאסוף ולטוס בעצמנו, ומשחזרנו לארץ טסנו לפחות פעם בשנה לחו"ל. ולכן בשבילי יש בהוויית שדה התעופה, על כל הזרות והריגוש וההרפתקה הכרוכות בה, גם משהו ביתי ומוכר ובטוח. (כמובן, אין על השילוב הזה – זרות וריגוש + מקום בטוח – פלא שלא נהייתי דיילת כפי שתכננתי בילדותי, אבל כבר אז הבנתי שעקבים ואיפור זה לא ממש אני.)

[ואגב, אני מתה על הרגע הזה בהמראה, שהצלעות כבר עולות למעלה והבטן התחתונה נשארת למטה. כעבור רגע היא עולה גם כן, אבל אני מתה על ההשתנקות הזאת, ועכשיו שאני חושבת על זה, יש תנועה בריקודי בטן שדומה לזה J.]

וסיפור מכונן על אבא שלי ועליי בשדה תעופה. ליד המסוע של המזוודות, פתאום הוא נעלם לי. וכעבור רגע, כשהוא שוב היה, ואמרתי לו שחשבתי שהוא נעלם, הוא ענה לי בביטוי אנגלי: People don't disappear in thin air.

(אני מניחה שרזונו של האוויר, כביכול, תפקידו להדגיש את אי היכולת להיעלם בו...)

כמובן, המשפט נחקק היטב בזיכרוני ומתישהו בכיתה ד' כתבתי אותו בחיבור באנגלית. המורה, שלא הכירה את הביטוי, תיקנה לי בעט אדום ושינתה את thin ל-the.

הוא נוכח עכשיו, לא כפי שהיה בשנים האחרונות אלא בערך כמו בתמונה הזאת, כשאני בת עשר והוא בן חמישים...

sweet sixteen

אני לא אוהבת שעושים אידיאליזציה של הנעורים, אבל במקרה הוא באמת היה מתוק, גיל 16. היו כמה חודשים קסומים. זה התחיל חודשיים לפני היומולדת, כשהתאהבתי, ולחיי נכנסו תלתלי דבש והומור מסוים וזיונים ופינק פלויד וג'תרו טול ונסיעות ממבשרת לעין כרם לפנות בוקר. וזה נמשך כמה חודשים, וברקע נמשחו השמים בגוונים מרהיבים של אדום לעת שקיעה, בגלל הר געש שהתפרץ באינדונזיה.

והתמונה, קצת מכמירה את לבי. אני en femme fatale (כן, השיער צבוע), ועל אף הנונלשנטיות והרגליים החשופות, נטיית הכתפיים קדימה והזרוע החובקת את הצלעות משדרים משהו אחר.