מלכה עירומה

בשבוע הבא יֵצא לאור הספר "מלכה עירומה" (איזה שם נהדר, נכון?) אנתולוגיה של שירת מחאה נשית בעריכת דורית ויסמן, שיש בה שני שירים שלי. (לגלות לכם איזה? ותיקי הבלוג יכולים אולי לנחש.)

ביום חמישי הבא יש השקה בבית ביאליק. אני אהיה שם (הפעם לא על הבמה, אבל יהיו גם אירועים נוספים...)

גב תפוס

גב תפוס

מכופף אותי לכדי

סימן שאלה

אבל הוא עצמו החלטי:

גט כריתות

בין עליונים

לתחתונים

[ואפשר גם כך:]

Lower Back Pain

My torso wants to divorce

My legs

המזכרות

כל חיי יהיה השיר הזה קשור לרגע ההוא. לפעמים אני שומע אותו במקרה באיזשהו מקום, ברחוב או בדירה כלשהי, ומיד אני שוב במכונית, בדרך לבית הקברות. מוזר: המנגינה הזאת מעוגנת בי עמוק כל כך שאני נזכר גם בכל הפעמים ששמעתי אותה מאז. כך, בכל האזנה אני מתלפף במנגינה כמו בתוך בובה רוסית שמתערבבים בה זיכרונות שונים, לא תואמים, מן המר אל המתוק, וכל זה מוביל אל הבובה הקטנה ביותר, שהיא הלב, שהיא הזיכרון הראשוני: המכונית (עכשיו).

הקטע הזה הוא מתוך "המזכרות" של דויד פואנקינוס, שיצא לאור בתרגומי לעברית ממש עכשיו (חם מהתנור). לפני כן תרגמתי גם את "העדינות" שלו. כיף לתרגם את פואנקינוס, שהוא קליל אבל לא שטחי, שיש לו זרועות תרבותיות ארוכות שמגיעות לכל מיני מקומות, בצרפת ומחוצה לה, והסתכלות מלנכולית ורגישה על החיים, שבאה לידי ביטוי בציטוט שהבאתי למעלה. "המזכרות" דומה ל"עדינות", פחות שכבה אחת או שתיים של צלופן: יש תחושה של קילוף שכבות והגעה אל שכבה אותנטית יותר (ואולי גם אוטוביוגרפית. ומצד שני, ייתכן מאוד שפואנקינוס יוצר את הרושם האוטוביוגרפי-האותנטי כתחבולה ספרותית גרידא).

הספר מתחיל כאשר המספר יושב ליד מיטת סבו הגוסס בבית החולים. הוא נוגע בקשיים של תקופת הזִקנה, של מחלה ואובדן, וגם בקשיים של תקופת היציאה לגמלאות - אביו של המספר מתייתם ובה בעת מתמודד עם הפרישה מן העבודה; ואילו המספר הצעיר עצמו עוד מגשש ומחפש את דרכו בעולם. בקיצור, לא קל. לא קל להיות זקן, לא קל להיות מבוגר, לא קל כשמתגרשים ולא קל כשמתחתנים. פואנקינוס מקיף את כל המשברים האלה בעלילה שמצליחה לתת הרגשה של לא-עלילה, של זרימת החיים האמיתיים – הדברים פשוט קורים. הוא גם יודע להביט על הדברים מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת:

היו ימים שהרגשתי שאני מאכזב בעיניה. בימים אחרים שמחתי שנהייתי מבוגר אחראי. שלא כמו לואיז, חשבתי שאולי הגיבור המודרני הוא דווקא זה: האיש שקם בכל בוקר והולך לעבודה, האיש שמטפל בילדו, האיש שמתכנן חופשות משפחתיות, האיש שזוכר לשלם בזמן את הארנונה ואת ביטוח הרכב. יש גבורה במי שחי את השחיקה המטורפת שבענייני היומיום.

עניין שוחק אחר היה המסע הבלתי פוסק בין חשקינו הסותרים. בעיקרו של דבר, כך התגלגלו הדברים במאה העשרים: קודם כול נולד האושר; מכל מקום, נולדו הזכות לאושר והגישה למותרות ולחופשות. אלה היו שנות השלושים, החזית העממית. אחר כך עברנו לשלב הבא בהתקדמותנו; שלב שאפשר לקרוא לו הזכות לחוסר סיפוק. זכות זו הופיעה בשנות השבעים לצד ההפלות החוקיות, והגירושין כמובן. לפעמים שוכחים שהניאוף היה אסור על פי חוק עד שנת 1975. כך רכשנו את הזכות לשפוט את האושר שלנו. והנה אנחנו בשלב השלישי, אולי המכאיב מכול: זה של ההתלבטות המתמדת. האושר כבר בידינו, מותר להיות בלתי מרוצים מן האושר הזה, ואז נפתח לפנינו ריבוי הדרכים. באיזו דרך לבחור? מצוקתי הייתה צבועה בגוונים מודרניים ברורים. רציתי אורח חיים אחד ואת היפוכו. הייתי מאוהב בלואיז, אהבתי את חיינו ואת הילד שלנו, אבל לעתים הרגשתי חנוק. חשבתי שאולי האושר שלי נמצא במקום אחר, בעיר אחרת, עם אישה אחרת. המחשבה על האפשרות הזאת ייבשה אותי. ואז שקעתי בעבודה. הבנתי מה מפריע ללואיז. אפסנתי את תשוקותי.

כמו ב"עדינות", שהיו בו פרקונים שהקשר שלהם לעלילה אסוציאטיבי ונקודת המבט בהם משתנה, ב"מזכרות" שזורות, בין הפרקים הרגילים, המזכרות. אלה זיכרונות של דמויות שהצטלבו איכשהו בעלילה, ובהן אישים מוכרים כמו אנטוני גאודי ומרצ'לו מסטרויאני, וגם אלמונים כמו הסַפָּרית של סבתו של המספר והקופאי בתחנת הדלק.

יש גם מזכרת מסרז' גנזבורג, וכאן אפשר לסגור את המעגל במקום שבו פתחנו, הלב, הבובה הרוסית של הזיכרונות, ומי שסקרן לשמוע את השיר שבו מדובר (ולא מפחד לטבוע בבריכת דמעות) יכול לשמוע אותו כאן.

ליצנה קטנה שלי

בבוקר התחבקנו חיבוק ארוך ובאיזשהו שלב התחלתי לשיר לה משהו על ללכת למטבח לאכול משהו (ולהתארגן לגן), והיא אמרה לי: "לא! רק לדבר על חיבוק." אז דיברתי, ואמרתי לה כמה נעים וטוב להתחבק איתה. ובאמת הדקות האלה של חיבוק איתה בבוקר מזינות אותי כל כך, הלוואי ויכולתי לצייר את מסלולם של הצבעים המדהימים שעוברים בתוך החיבוק שלנו.

ולא על זה התכוונתי לכתוב. אלא לספר זיכרון ילדות חגיגי, שכשהייתי בבית הספר היסודי, הייתה מסיבת חנוכה בבית הספר אחרי הצהריים, ובאתי עם הוריי, ופתאום לראות את בית הספר המוכר אחר, כשבחוץ מתחיל כבר להחשיך והנרות מאירים בחנוכיות וההורים שלי שם אתי, היה מדהים. אולי זו ההזרה ששקלובסקי דיבר עליה, המציאות התנערה והתרעננה והייתה לי לרגע הרגשה שאני נוגעת בהוויה האמיתית (מן הסתם לא כך ניסחתי את זה לעצמי בכיתה א' או ב' או ג', אבל ככה אני יכולה להתקרב ללהסביר את זה היום).

משהו מן ההתרגשות הזאת דבק בי כשאני הולכת עם הדר לאירועים כאלה, כמו מסיבת פורים אתמול, פתאום אנחנו מגיעות לחלקים בעיר שאנחנו בדרך כלל לא פוקדות, פתאום אנחנו בחוץ כשיש חושך!!, הולכות יד ביד בגשם והדר מחופשת לליצן... אלה רגעים שבהם החיים נראים אמיתיים.

(לִכְתֹּב בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁשִׂפְתֵי הַלֹּא-מוּדָע עוֹד פְּעוּרוֹת)

כשחזרתָ אמרתי לך: אנחנו המעטנו בהיקשרותו של החתול הזה אלינו, לַבְּיחד שלנו. כנראה כל הסמסטר הזה שלא הייתָ, למרות הקומה הגבוהה, בכל פעם שדיברנו בטלפון הוא שמע את קולך מן החצר למטה ונטרף מגעגועים. אז הוא התחיל לטפס על המרזבים ומעקות המרפסות כדי להגיע לדירה. הוא היה אחוז אימה כשטיפס, ביללות נוקבות לב ובפרווה סמורה, ובכל פעם קפץ בחזרה מטה, אבל אחר כך חזר והעז לטפס מעט יותר גבוה.

כשיצאתי להביא אותך משדה התעופה, וירדתי במרזבים ובמעקות המרפסות, ראיתי אותו עולה ושמעתי את יללתו החודרת קרביים. כשהגיע לגובה שלי הוא קפץ מטה אבל מיד התחיל שוב לטפס.

כשהגענו הביתה אמרת "אני לא השארתי חלון פתוח בארץ" ומיהרתי לסגור את החלון שכנראה אני שכחתי, מעל הספה הקטנה שעליה ישבה ילדתי, ולרגלה הקטנה משתלשל, גדול וריק למחצה, אחד מגרביך השחורים. איך הספיקה? ואני קילפתי ממך שאר אביזרים כגון גרב, צעיף, סוודר, לשים בכביסה, ולרגע היססתי, אולי אני שתלטנית מדי, הרי זאת הדירה שלך ואתה רק עכשיו הגעת, אבל אתה הרגעת את היסוסיי בחיוך: "אל תימנעי מלהיות יפה רק כי את חוששת שאולי תפריעי לי." ואני כבר ירדתי לסוף דעתך ואחרי המילה "יפה" דקלמתי את המשפט יחד אתך בצחוק של הקלה.