סלון כריות

לפעמים קורה דבר מופלא כשקוראים ספר או מדברים עם מישהו, ולא רק רואים או שומעים סיפור, אלא פוסעים לתוכו ונמצאים שם רגע.

כך קרה לי כשישבתי לידך בבית הקפה וסיפרת על "סלון הכריות" שהיה לכם בנעורייך ואיך ישבתם שם וצפיתם ב-Fame, הורייך עם החבר'ה שלהם ואת עם החבר'ה שלך ואחותך עם החבר'ה שלה. את לא תיארת הרבה, לא נתת פרטים כמו שמלמדים בסדנאות כתיבה, רק אמרת "סלון כריות" וכבר עמדתי שם רגע וראיתי אתכם והחוויה נרשמה, כאילו הכרתי אותך כשהיית נערה וביקרתי באותו סלון כריות. מעין ידיעה, הכרוכה גם בידיעת המחיר שמשלמות אנחנו, הילדות שגדלו בבתים קצת בוהמיים ולא מסודרים. (מתחת לסלון הכריות שלך אולי רוחש אצלי סלון בית ילדותי שהיה גם חדר העבודה של אבא, שם ישבתי וראיתי טלוויזיה בלי קול, קוראת את התרגום בעוד אבי שומע מוזיקה בפול-ווליום).

והביקור הרגעי בסלון הכריות שלך היה חי כל כך, ולמה הנעורים-בדיעבד והילדות-בדיעבד מלאי חיות כל כך, יותר מההווה שלנו פה בבית הקפה, מדברות? (כמו ב"תקוות גדולות" של דיקנס, שהפרקים של הבגרות כל כך חיוורים יחסית לפרקי הילדות. למה זה?)

-

[מפרסמת את הדברים שלעיל שנכתבים לי בראש זה שבועיים ונכתבו מוקדם הבוקר, ובין הכתיבה לפרסום משתרעות כמה שעות בג'ימבורי שבקניון, וכל מה שכתבתי נראה לי הזוי באותה מידה. בית קפה עם חברה וסלון כריות כאחד. ישנה בחיק ילדוּת, למתי תשכבי בחיק סלוני כריות ותוגתם הנעימה, עד שתידחפי אל קניון הומה וצעקות ילדים מתרוצצים... הזוי, כבר אמרתי. אבל זה גם קשור. למחיר שהזכרתי, ולמה שאנחנו משתדלות לעשות למען ילדינו.]

1.5 : רציתי להעתיק גם לגוף הפוסט שיר של חברתי שרית שמיר, שהביאה אותי אל סלון הכריות, שיר שמשלים את התמונה בעוד כמה ממדי עומק, אבל ההעתקה משבשת את השורות אז כמו בנרניה: הנה בלחיצת כפתור אפשר להיכנס לתוך המילים ולעבור אל עולם הכריות...

בלי פירוש ותוספות

לפעמים אני מעתיקה (מקלידה) לי קטעים מרעישים במיוחד מספרים אהובים, וכשהעתקתי לי את הקטע הזה מ"כולל הכל" של אברהם הפנר קלטתי שהוא מתרחש בערך היום (חוץ מהעניין הפעוט של 29 שנים...) אז החלטתי להעתיק אותו לכאן, היום. כפי שהוא כותב - "בלי פירוש ותוספות" (אבל אתם מוזמנים כן להוסיף בתגובות).

מתוך "כולל הכל", אברהם הפנר (עמ' 579-580)

... יום שבת לקראת הצהריים בשבוע הראשון של מאי, ל"ג בעומר, פרשת "אמור", שנת החזיר – איזה קואורדינטות שאתם רוצים. עדיין כיף ואני הולך ללבוש חולצה כי יש עוד זמן עד 1:00, שרק אז אני אשליך אל האש גם את הספגטי לאיזה 15-17 דקות עד שיהיו רכים אבל קשים (לסוֹס הוספתי בינתיים קצת יין אדום והוא רותח לו קטן כל הזמן). ואז בערך באחת וחצי נשב לארוחת שבת נהדרת של ספגטי פלוס סוס פלוס יין פלוס גבינה, וגברת שכטר פלוס מר שכטר ישקעו אל תוך צלחות של כרבולות אדומות בתאווה איומה. זה אחר כך, ועכשיו הכול מוכן? מוכן. יש עוד זמן? יש. אז אני הולך לשים חולצה ולצאת לסיבוב של שבת עם הכלבה. כשאני פותח את דלת חדר האמבטיה להודיע לאשתי שהנה אני יוצא לסיבוב עם הכלבה, היא עומדת שם (באמבטיה) עטופה במגבת ומסתכלת בי במבט של הליצן של המלך ליר: "הי?" היא אומרת. כלומר, "אתה בכלל פה?" (בחדר האמבטיה, בבית, ברחוב בני דן 26, בתל אביב, בארץ – חי?)

זה רגע צומת! תמיד זה רגע צומת, ולא משנה אם בסופו של דבר שני אנשים מתוך 2 מיליארד (עוד מעט שלושה מיליארד) יוצאים תכף במחול המחניים במיטת זימת נישואיהם (אוזביצקי אישר לי כבר לפני שנים "סמיכות כפולה" בעברית) או אם הם רק מחייכים במבוכה מסוימת והיא אומרת לו: "תן לי רגע את המסרק."

פה צומת! פאקט שזה עובדה ואני רק בן 49, אז אני עוד לא מסתדר עם זה ועוד לא יודע מה להוסיף על הסצנה הזאת. זה יהיה קטע בספר בלי פירוש ותוספות.

חתולים

(בהשראת הגר-גורים של שדות)

חתולים

בנעוריי הייתי עץ

וגורי חתולים טיפסו בי

(בנעוריי הייתי שרוטה)

הם נאחזו בצמותיי

וגרגרו בשקע צווארי

עכשיו הכול כבד יותר

יש לי חתולה אחת

כשאני נחה היא על בטני

מפליגה

העדשה

היא לא מתחת למזרן

אלא בגב

נעוצה בעור הרגיש

המווריד סביבה

מכאיבה

סופחת צער

תופחת

מקשה על התפעול השוטף

של הגפיים

רואה

כל הזמן רואה

אין לה עפעף

לו רק הייתה לה

שמיכת עפעף

להצטנף תחתיה ולחלום

צבעים ואהבה