אוצרות

אני נוהגת לשמור דברים כתובים. היה לי תיק ירוק ובו מכתבים מתקופת התיכון והוא אבד איפשהו בבית הוריי (אני עדיין זוכרת כמה מהמכתבים שהיו בו, גם את תוכנם וגם את צורתם - כתב היד של הכותב וצבע הדיו...). מהתקופה שאחרי התיק הירוק הכול שמור אצלי בקופסה ובמגירות. לא רק מכתבים שכתבו לי, גם התכתבויות בשיעורים באוניברסיטה (פעם חברה שלי גילתה שאני שומרת אותן והרגישה לא בנוח, אז את אלה שהיא מופיעה בהן השמדתי בצער רב).

עכשיו יש לי ג'ימייל, עם הארכיון המופלא שלו והתיקיות, ויש לי הבלוג וכל התגובות שבו, רק עם הטלפון אני במצוקה כי יש לי כרגע 15 סמ"סים שאי אפשר למחוק בשום אופן, וזה אומר שאין עוד מקום לשמור הרבה חדשים (אנא, התחשבו ואל תכתבו לי הודעות יפות ומרגשות!)

מעניין שאני נוטה כל כך לזהות אנשים עם הייצוגים המילוליים שלהם. אולי כי ככה אני רואה את עצמי - הכתיבה שלי היא אני. אולי לאנשים אחרים הייצוגים בכתב (מכתבים, הודעות וכיו"ב) בכלל לא מנכיחים את האדם כמו אצלי. כי לזה התכוונתי כשכתבתי אוצרות - המכתבים הם רק ייצוג של האוצרות האמיתיים: האנשים שאני אוהבת.

So Fucking Special

למי שמבקר בפורום האוס, סליחה על הכפילות, אבל נראה לי שהקהלים לא חופפים לגמרי.

צפיתי אתמול בפרק 11 של העונה השנייה של האוס (מה ששודר בטלוויזיה לפני שבועיים). [להלן ספוילרים!]

 האוס, בקיצור נמרץ, היא סדרה על רופא מומחה לדיאגנוסטיקה שהוא עצמו נכה, מיזנתרופ ומרתק, ומפענח את התעלומות הרפואיות כמו תעלומות בלשיות. בפרק האמור המקרה שבו מטפל האוס הוא של אישה שאיבדה את השליטה על תנועות גופה ואחר כך היו לה גם עוד סימפטומים מפחידים ביותר (ובהם אפיזודה פסיכוטית וגידול בכבד), ובסופו של דבר התברר שהגורם לזה הוא שבמקביל לטיפולי הפוריות שקיבלה היא נטלה גם גלולות למניעת היריון. היא לא רצתה עוד ילד (הייתה לה כבר בת אחת חמודה שלמדה ממנה את הלקח הנורא "כשאוהבים לא רבים") אבל לא רצתה להתעמת עם בעלה בעניין זה.

אירוני מאוד שהאישה הזאת, שהייתה פליזרית עד כדי כך (יכול להיות דבר כזה? זה כבר קיצוני עד אימה), איבדה שליטה על תנועות גופה. היא פשוט ויתרה על האוטונומיה שלה, על זכותה להחליט החלטות. איך אפשר להיות נשואה X שנים, אם לילדה, ולא להיות מסוגלת להגיד לבעלך שאת לא רוצה עוד ילד?

באותו פרק, האוס עצמו מוותר על הקשר עם סטייסי, אהובתו לשעבר שלפי עדותו של חברו וילסון הוא "עורג אליה זה חמש שנים". סטייסי מוכנה לעזוב את בעלה ולחזור אל האוס, והוא אומר לה לא לעשות את זה. משהו בסיפור של האישה ההיא השפיע עליו. הוא אומר שזו נכונותה של האישה להקריב את עצמה למען הזוגיות, נכונות שחסרה אצלו. אולי גם העימות עם בעלה הנכה של סטייסי שבא להפציר בו שיעזור לו לא לאבד את אשתו השפיע עליו. אבל אני הסכמתי עם הניתוח של חברו וילסון בסוף הפרק: האוס פוחד להיפרד מהאומללות שלו, כי היא עושה אותו מיוחד בעיני עצמו. "אתה לא מחבב את עצמך, אבל אתה מעריץ את עצמך, ואת זה אתה מפחד לאבד."

אולי בזה דומה האוס לאישה הפליזרית, שהייתה מוכנה להגיע לאובדן שליטה בתנועות גופה ובנפשה ושגרמה לעצמה גידול בכבד בגלל השילוב בין טיפולי הפריה, גלולות וסמים שנטלה כדי להקל על התפקוד היומיומי שלה: אולי לא את בעלה היא פוחדת לאבד אם תגיד לו מה היא באמת רוצה, אלא את הדימוי של עצמה כקדושה מעונה ומיוחדת. לאדם שלא באמת מחבב את עצמו, בהחלט יש בזה משום אובדן.

ובמקרים כאלה צריך איזו קורדיליה (מבאפי) שתבוא ותגיד: Get over yourself!

שירת היש

יצא לי לדבר אתמול עם מישהי חכמה על נושא שמבחינתי הוא כבר לעוס ואפילו כמעט מאוס - האם יוצר צריך לסבול, האם יצירה טובה באה מסבל. (האם, כמו במשפט המפורסם של טולסטוי, כל המשפחות המאושרות דומות וכל משפחה אומללה אומללה בדרכה שלה).

אני רוצה לחשוב שלא. ההיאחזות בסבל דווקא יכולה להגביל את העולם היצירתי ולהוביל לחזרה על אותן תימות. צריך גם להבחין בין סבל לבין צער או כאב - גם מי שמרפה מסבל ישן יכול לחוות ובהכרח יחווה את כל קשת הרגשות האנושיים.

בכל מקרה תמיד אהבתי הכי את יהודה עמיחי, גם את שיריו וגם את הדמות שלו, משורר איש משפחה, איש שמח וטוב לב, שאפשר היה לראות אותו בירושלים, באוטובוס, חוזר מהשוק עם הסלים. יונה וולך הייתה משוררת מופלאה, אבל טוב שלא כולם מוכרחים להיות יונה וולך; שאפשר גם להיות יהודה עמיחי.

ובת השיח שלי הזכירה לי את וולט ויטמן, משורר היש והמלאות. אפשר לכתוב מתוך כאב ואפשר לכתוב גם כשהנשמה עולה על גדותיה ממלאות ואושר - וזה מה שאפשר להרגיש בשירה של ויטמן. השפע האדיר מתבטא גם בשפע המילים, אז ניסיתי לבחור ולצמצם. הנה קטעים מ-Song of myself שלו, ובסוף יש לינק לאתר שבו אפשר לקרוא עליו וגם לקרוא את הפואמה המלאה.

From Song of Myself
by Walt Whitman

I celebrate myself.
And what I assume you shall assume,
For every atom belonging to me as good belongs to you.

I loafe and invite my soul.
I lean and loafe at my ease...
observing a spear of summer grass.

I will go to the bank by the wood
and become undisguised and naked.
I am mad for it to be in contact with me.


The smoke of my own breath,
My perspiration and inspiration ...
The beating of my heart,
The passing of blood and air through my lungs,
The sniff of green leaves and dry leaves,
and of the shore, and dark colored sea-rocks,
and of hay in the barn.

The sound of the belched words of my voice...
words loosed to the eddies of the wind.
A few light kisses, a few embraces,
a reaching around of arms.
The play of shine and shade on the trees
as the supple boughs wag,
The delight alone or in the rush of the streets,
or along the fields and hillsides.
The feeling of health.
The song of me rising from bed and meeting the sun.

Stop this day and night with me and you shall possess
the origin of all poems,
You shall possess the good of the earth and sun...
there are many millions of suns left,
You shall no longer take things at second or third hand...
nor look through the eyes of the dead,
nor feed on the spectres in books.
You shall not look through my eyes either,
nor take things from me.
You shall listen to all sides and filter them for yourself.

I have heard what the talkers were talking.
The talk of the beginning and the end.
But I do not talk of the beginning or the end.
There was never any more inception than there is now,
Nor any more youth or age than there is now;
And will never be any more perfection than there is now,
Nor any more heaven or hell than there is now.

Urge and urge and urge,
Always the procreant urge of the world.
Out of the dimness opposite equals advance...
Always substance and increase,
Always a knit of identity... always distinction...
always a breed of life.

Stout as a horse, affectionate, haughty, electrical,
I and this mystery here we stand.

Clear and sweet is my soul...
and clear and sweet is all that is not my soul.
Lack one lacks both...
And the unseen is proved by the seen
Till that becomes unseen and receives proof in its turn.
Showing the best and dividing it from the worst,
age vexes age,
Knowing the perfect fitness and equanimity of things,
while they discuss I am silent,
and go and bathe and admire myself.

Welcome is every organ and attribute of me,
and of any man hearty and clean.
Not an inch nor a particle of an inch is vile,
and none shall be less familiar than the rest.

Apart from the pulling and hauling stands what I am,
Stands amused, complacent, compassionating,
idle, unitary,
Looks down, is erect, bends an arm
on an impalpable certain rest,
Looks with its own sidecurved head curious
what will come next,
Both in and out of the game,
And watching and wondering at it.

This is the press of a bashful hand...
this is the float and odor of hair,
This is the touch of my lips to yours...
this is the murmur of yearning.
This is the far-off depth and height reflecting
in my own face,
This is the thoughtful merge of myself
and the outlet again.

I exist as I am, that is enough.
If no other in the world be aware I sit content.
And if each and all be aware I sit content.

I am the poet of common sense
and of the demonstrable and of immortality.
And am not the poet of goodness only.

What blurt is it about virtue and about vice?
Evil propels me, and reform of evil propels me.
I stand indifferent.
My gait is no faultfinder's or rejecter's gait.
I moisten the roots of all that has grown.

Do I contradict myself?
Very well then. I contradict myself.
I am large. I contain multitudes.

http://www.searls.com/whitman.html

ניסיון ראשון, מהוסס ומגומגם

קודם כול - לקרוא מה שכתבה פה נתלי. ואת מה שכתבה סרפנטינה.

ואני אנסה לאזור אומץ לדבר, או לפחות לדבר על למה קשה לי לדבר.

הספליטים שסרפנטינה דיברה עליהם מטרידים אותי מאוד. אני מרגישה את זה אצל כל מי שאני מדברת אתו יש "טובים" ו"רעים". כמובן שלא אותם טובים ורעים: זה יכול להיות הישראלים מול הפלסטינים (ולהפך), זה יכול להיות האזרחים (הטובים, משני הצדדים) מול השלטון הרע. אני לא באמת יכולה להכיל אפילו את המעט שאני יודעת על מציאות חיי היומיום של הפלסטינים, מציאות שיצר הכיבוש שלנו. ובכל זאת גם את העמדה של סולידריות אתם ותיעוב כלפי עצמנו אני לא מקבלת. האם צריך לבחור בין מוסר להישרדות? המיליטריזם הוא נורא, החברה שלנו דורסנית, כל זה נכון. ועדיין אני לא רוצה להיות פליטה ואני לא רוצה למות.

והנה הגרסה הרהוטה, החכמה והמנומקת - תודה לאסף.

על ארבעה דברים העולם עומד?

בדיוק בשעות אחה"צ האלה שבהם אני זקוקה למשהו שישעשע אותי, הזמין אותי קלינמן להשתתף בפרויקט - אז איך אפשר לא?

ארבעה דברים שאינכם יודעים עלי:

זה קשה. עוד יש משהו שלא יודעים עליי?

1. לפני כ-8 שנים הפסקתי לעשן.

2. אני אוהבת לקשקש בכל מיני שפות, למשל ערבית, רוסית ויידיש, בלי שאני ממש יודעת.

3. בעברי הייתי סרקסטית.

4. בכיתה ח' או משהו כזה הערצתי את ריצ'רד קליידרמן, ואף גררתי את אמי המסכנה להופעה שלו.

ארבעה מקצועות בהם עסקתי בחיי:

1. מורה

2. מתרגמת

3. עיתונאית

4. מזכירה בוועדות רפואיות

ארבעה סרטים שהייתי רואה שוב ושוב:

1. מצחיקונת

2. ורטיגו

3. עד סוף העולם

4. טוטסי

ארבעה מקומות בהם גרתי:

1.ירושלים

2. רמת גן

3. לונדון

4. חודש וחצי נחשב? פריז.

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהב:

1. כולם כבר יודעים - באפי

2. "אביב וחורף" (אני מתגעגעת...)

3. my so called life

4. לאחרונה - האוס.

אני לא מאמינה שלא ציינתי את ליטל בריטן. Something is definitely wrong with my brain.

כפיצוי, למי שאוהב גם אנג'ל וגם ליטל בריטן: דמיינו את הפרק האחרון של אנג'ל, את הדיאלוג של גאן עם אן, והחליפו את אן של אנג'ל באן של ליטל בריטן: אה-אה-אה!

חוץ מזה שכחתי את אהבותיי הגדולות משכבר - הסדרות של דניס פוטר, ובעיקר Pennies from heaven. חזי טוען שכתבתי פעם כתבה על פוטר. אני לא זוכרת (משהו לא בסדר עם המוח, אמרנו?), אבל אם כן ואם אמצא אותה זה טוב, כי הוא היה גאון ועשה סדרות מכוננות ופעם ידעתי על זה הרבה.

ארבעה מקומות בהם הייתי בחופשה:

1. איסטנבול.

2. אילת

3. פריז

4. יוון

ארבעה אתרי אינטרנט בהם אני מבקר על בסיס יומי:

1. ישרא

2. המסך המפוצל

3. ynet

4. בלוגים מחוץ לישרא

ארבעה דברים שאני אוהב לאכול:

1. פתיתים

2. סלט עם גבינה צפתית

3. סנדוויץ' טונה

4. שוקולד

ארבעה מקומות שהייתי מעדיף להיות בהם עכשיו:

1. בים

2. בבית עם חתול בחיקי

3. עם חברים

4. בטיול.

ארבעה קורבנות שלדעתי יענו על השאלות הללו: (אבל לא חייבים)

1. קיטי

2. אודי

3. פוסי גאלור

4. ג'וליאנה

(כולם מקושרים בצד).

עוד מישהו רוצה?

"מה שאתם אמורים לעשות… ובבקשה לא להרוס את ההנאה. העתיקו את כל הטקסט, צרו בלוג משלכם (אם אין), הדביקו את הטקסט, מחקו את התשובות שלי, והקלידו את שלכם. פרסמו את הפוסט. התיאוריה היא שתלמדו דבר או שניים אחד על השני. "