ההופעה של רילי! (+תוספת בסוף, שימו לב)

הנה סוף סוף ההזמנה הרשמית והיפהפייה שעיצבה שירי ישועה המוכשרת עד מאוד להופעה של רילי, דיוות הבלוג. בואו בואו בואו! זאת גם תהיה הזדמנות לכולנו להיפגש ויהיה נורא נורא שמח!

וחשוב לדעת - למי שמתקשר ומזמין מראש הכרטיס בהנחה ועולה 35 ש"ח, לתושבי הצפון כניסה חינם. :)

תוספת 2.8: להירשם בשביל לקבל כרטיס בהנחה אפשר גם פה בתגובות, נכון רילוש?

ואוף טופיק - תראו אותי כדמות מהסיפסונז אצל אילן! ואת אילן עצמו ועוד רבים וטובים :)

רשעים וקורבנות

בעקבות צפייה ב"אלופה" חשבתי על זה שבמלודרמה (וזה כולל גם את דיקנס), יש כביכול חלוקה נורא חותכת לטובים ורעים, אבל זה בעצם לא טובים ורעים אלא קורבנות ורשעים. הטובים/קורבנות הם כאסקופה נדרסת לרגלי הרשעים, הם לא משיבים מלחמה. ואם כן, זה לא בדרך של אסרטיביות אלא בדרך של הפיכה לרשעים בעצמם - נקמה למשל. כשהמלודרמה מוצלחת הדמויות מורכבות והרשעים מעוררים אמפתיה למרות רשעותם כי רואים שהם גם קורבנות (כמו שג'וס ווידון שלנו אמר, הרשעים תמיד חושבים על עצמם שהם צדיקים, וכשאתה כותב את הדמות אתה מוכרח להיכנס לראש שלה ולא לשפוט אותה).

למשל ב"תקוות גדולות", ג'ו, שמבחינתו של דיקנס הוא ודאי התגלמות הטוב, בעיניי הוא לא טוב. הוא איש שבוחר להיות חלש. רק שתדעו על מה אני מדברת: ג'ו נשוי לאחותו של פיפ, שהוא גיבור הספר. פיפ יתום וגדל אצל אחותו המתעללת בו (וגם בג'ו בעלה!) התעללות פיזית ורגשית קשה. ג'ו לא נחלץ לעזרתו של הילד פיפ, רק מפנק אותו ככל יכולתו. אביו של ג'ו היה בעל מכה וג'ו בחר בחירה מודעת להיות קורבן ולא מתעלל. אם אלה אכן שתי האופציות, ברור שהוא בחר יפה, בעיקר אם מביאים בחשבון את כוחו הגופני הרב (הוא היה יכול לגמור עליה במכות). אבל מה שמטריד בעולם הזה של המלודרמה הוא שאין אופציה אחרת. אין אופציה להיות טוב וחזק. אולי דייוויד קופרפילד הוא קצת כזה, אולי בדמותו דיקנס חרג מעט מהדפוס הזה, וכשדייוויד אומר בתחילת סיפורו שהעמודים האלה יעידו אם בסופו של דבר הוא היה "the author of his own life", נראה שהוא מדבר על אותנטיות, על אחריות, על עיצוב חייך שלך. אבל בקופרפילד דיקנס גם סידר לדייוויד כל מיני דאוסים-אקס-מכינה (אני לא מפרטת כי חבל לי לקלקל למי שלא קרא, מי שרוצה דוגמה יקבל) כדי לאפשר לו להיחלץ מהקורבניות שלו בלי לנקוט פעולות שיהפכו אותו לפחות "טוב". 

מעניין מאיפה זה בא, התפיסה הזו. מהנצרות? "ענווים ירשו ארץ"? ואולי פשוט מתפיסה ילדותית, כי האחריות, האותנטיות והאסרטיביות דורשות בגרות, ומלודרמה היא ז'אנר ילדותי?

כמה עניינים

העניין הראשון הוא נטישה עצמית, ומהבוקר מתנגן לי השיר החכם הזה של אלניס, שנקרא so unsexy:

Oh these little rejections how they add up quickly
One small sideways look and I feel so ungood
Somewhere along the way I think I gave you the power to make
Me feel the way I thought only my father could

Oh these little rejections how they seem so real to me
One forgotten birthday I'm all but cooked
How these little abandonments seem to sting so easily
I'm 13 again am I 13 for good?

I can feel so unsexy for someone so beautiful
So unloved for someone so fine
I can feel so boring for someone so interesting
So ignorant for someone of sound mind

Oh these little protections how they fail to serve me
One forgotten phone call and I'm deflated
Oh these little defenses how they fail to comfort me
Your hand pulling away and I'm devastated

When will you stop leaving baby?
When will I stop deserting baby?
When will I start staying with myself?

Oh these little projections how they keep springing from me
I jump my ship as I take it personally
Oh these little rejections how they disappear quickly
The moment I decide not to abandon me

לא, אין מישהו מסוים שזה קורה לי אתו באופן מתמיד, כמו בשיר. אבל לאחרונה אמרו לי משהו שפגע בנקודה רגישה ואני עדיין מתקשה להזדהות עם עצמי ולא עם האמירה. עובדים על זה.

ואני מדמיינת שמישהו יגיד לי: לא מתאים לך לכתוב פוסט כזה, או לא מתאים לך השיר הזה, ועונה בנוסח תנינה: מה אני, שמלה, שאתה אומר לי מתאים לא מתאים?

העניין השני: כתבתי כתבה על "באפי" (כרגיל) והשתמשתי במילה "ישות" לגבי קשר בין בני (במקרה זה, בנות) זוג. העירו לי על  זה וחיפשתי הזדמנות לכתוב על זה. אז ככה: בזמן האחרון, והרבה בהשראת "הולדת העונג" של קרול גיליגן, אני יותר ויותר רואה בקשר בין כל שניים ישות ייחודית, שהיא שונה מהישות של כל אחד בנפרד, והיכולות שלה שונות (אם כי מורכבות מ-) היכולות של כל אחד בנפרד. לדוגמה, גם אם אני אדם כן שמסוגל לדבר בגלוי, אם יש אדם מסוים שאתו אני לא עושה את זה, זה לא אומר שאני לא יודעת לעשות את זה, אלא שהקשר בינינו לא יודע לעשות את זה (זה לא אומר שאי אפשר ללמד אותו. את הקשר). וזה הזכיר לי משהו יפה שאמר לי אבא שלי כשנפרדתי מהחבר הראשון. אני זו שרציתי להיפרד, ולא הבנתי למה אני עצובה, הרי אני כבר לא רוצה להיות אתו. ואז אבא שלי אמר לי שכשיש קשר עם מישהו זה כבר לא רק אני והוא, אלא נוצרת גם ישות שלישית שהיא הקשר, ואולי אני לא מצטערת על אובדנו של החבר אלא על אובדנה של הישות השלישית הזו.

והשלישי: המלחמה הזו איומה ונוראה, אבל אני חתמתי על עצומה (ותודה לאסף שדאג שאגיע לבלוג של בוג'י ואקרא את המערכון הנפלא הזה).

קרלי סיימון, פמיניזם ואהבה

בזמן האחרון אני שומעת המון קרלי סיימון וגם שקועה בקרול גיליגן (בקרוב בקרוב הסיכום המובטח. אני עובדת על זה). בגלל השילוב הזה יותר בולט לי הפמיניזם אצל קרלי סיימון.

יש המון גישות שמוגדרות כפמיניזם. הגישה שאני מתחברת אליה ושאני מוצאת אצל קרול גיליגן רואה בפמיניזם לא מלחמה של נשים נגד גברים אלא ביקורת על הפטריארכיה - שיטה שמכפיפה נשים וגברים צעירים למרותם של גברים מבוגרים יותר, ושמחברתת הן גברים והן נשים לתבניות מסוימות, שלפעמים מפריעות להם להיות הם עצמם ולהשמיע את הקול האמיתי שלהם. הפטריארכיה, בהייררכיה שהיא יוצרת, גם מפריעה לגברים ונשים לקיים קשרים מלאים ושוויוניים שבהם שני הצדדים יכולים להיות נוכחים רגשית באמת. (לדוגמה: לגברים "אסור" להיות רכים וזקוקים, לנשים "אסור" לכעוס).

עוד על זה בפוסט הממשמש ובא על גיליגן, אבל עכשיו - לקרלי סיימון אהובתי. כמה שירים מהאלבום Spy נראו לי מעניינים במיוחד בהקשר הזה (מעניין למצוא שירים פמיניסטיים באלבום ששיר הנושא שלו נכתב, אם אני לא טועה, לאחד מסרטי ג'יימס בונד).

 PURE SIN Lyrics

(Carly Simon/Frank Carillo)

I can barely see your sneakers
You say I got to keep my head down
You're painting my portrait
In a red velvet gown

How do you see me
As demure and discreet?
But do you know what I'll do
Do you know what I'll do
When I go out on the street?

Pure sin, pure sin
The kind you won't mind
The kind there could be trouble in

I can barely see your sneakers
You know they look pretty rough
Well I bet when you get loaded
You can get pretty tough

you pass me the caviar
Say "Hey baby do you want something to eat?"
But do you know what I'll do
Do you know what I'll do
When I go out on the street?

Pure sin, pure sin
The kind you won't mind
The kind there could be trouble in

I can barely see your sneakers
You're dripping paint all over the place
Why not get right to the point
And splash it right on my face!

How do you see me?
As silly and sweet?
But do you know what I'll do
When I go out on the street.

Pure sin, pure sin
The kind you won't mind
The kind there could be trouble in

הסיטואציה בשיר מעניינת: גבר מצייר דיוקן של אישה. (בשמלת קטיפה אדומה - נשי מאוד...) בתור דוגמנית לדיוקן אסור לה לזוז, וכמה רב משמעות שהיא גם צריכה להרכין את הראש - ככה הוא אומר - והיא בקושי רואה את הנעליים שלו. הצייר הוא שקובע את הדימוי ("איך אתה רואה אותי?") ולאישה לא נותר אלא לאיים עליו שכשהיא תצא לרחוב - תצא מהספירה שבה הוא שולט, היא תתמרד: מה היא תעשה? Pure Sin. המרד הזה קצת עצוב. הוא נשאר בתוך שליטתו של הצייר. כשהיא מורדת נגדו וחוטאת חטא "the kind you wouldn't mind" היא דומה לילדה שעושה מעשה קונדס שכל תכליתו למשוך את תשומת לבו של ההורה. אבל היא עושה גם משהו אחר - היא חושפת את יחסי הכוחות הסמויים שבסיטואציה, ומנסה להפוך את העימות הסמוי לגלוי, את האלימות הסמויה לגלויה: "you're dripping paint all over the place - why not get right to the point and splash it right in my face!"

עוד שיר:

VENGEANCE Lyrics

(Carly Simon)

That's dangerous driving baby, The policeman said.
I can smell the passion of another man on your breath
I could give you life, get you back for what I saw
That's vengeance he said, that's the law

You throw your misdemeanors right up in my face
The kind of man I am, I got to put you right in your place
I should lock you up, get you back for what I saw
That's vengeance he said, that's the law
That's vengeance, Oh that's vengeance
Yeah that's vengeance he said, that's the law

You've taken your half out of the middle
Time and time again
But now I'm damned if I'll give you and inch
Till I get even

She said: Just because you're stronger and you hold it over me
I'll put the pedal to the floor, and prove to you that I'm free
Though you've stopped me once again, It's not the end of the war
It's vengeance she said, that's the law
That's vengeance, that's vengeance she said,
That's the law

כאן השוטר שעוצר את הדוברת-השרה על עברת תנועה הוא גם בן הזוג שלה - שוב סיטואציה מרתקת בהקשר של הפטריארכיה. היא מדיפה את ריח תשוקתו של גבר אחר, ונוסעת במהירות מופרזת, והוא צריך להעניש ולנקום. "you throw your misdemeanors in my face" - הוא אומר. אין כאן עניין רגשי, שהבגידה עם הגבר האחר פוגעת בו; יש כאן עניין של קריאת תיגר על סמכות, של עברה על החוק. "the kind of man I am, I have to put you in your place" - איזה סוג גבר? סוג הגבר שהפטריארכיה דורשת ממנו להיות: נציג החוק, סמכותי ומעניש, שמעמיד את האישה במקומה. האישה בתורה משיבה: דווקא כי אתה חזק יותר, אמרוד בך ואוכיח שאני חופשייה. הנהיגה היא מטפורה יפה בהקשר הזה: אפשר לראות בה סמל לשליטה של האדם על חייו. לנהוג מהר מדי - זה יכול להיות ביטוי של התרסה כלפי הרשויות, המבוגרים, הגברים, הזולת - אבל זה כרוך באיבוד שליטה של האדם עצמו. האישה כאן כמו בשיר הקודם מתמרדת אבל בתוך הגבולות: הגבר הוא עדיין הסמכות, עדיין החזק יותר, והיא עושה מעשי קונדס כדי להוכיח את החירות היחסית שלה בתוך המסגרת. היא עושה "דווקא". אבל כמו שבשיר הזה היא מבהירה היטב - היא משחקת לפי החוק הגברי הפטריארכלי, והחוק הזה הוא נקמה.

אבל יש בעולם של קרלי סיימון ובאותו אלבום ממש (לצד שיר האהבה הקבוע לדון ז'ואן התורן, שתמיד היא שוברת לי את הלב איתו, והפעם זה Spy) גם אהבה אחרת, "דמוקרטית" - הייתה קרול גיליגן אומרת, שבנויה מאמפתיה וחברות וכמו שניסחה קרלי עצמה - מתום-לב אמיץ:

JUST LIKE YOU DO Lyrics

(Carly Simon)

If you think you're alone
that you're the only one who is afraid
Let me tell you, I feel just like you do
And sometimes I stand back
From desires and dreams I don't understand
They overwhelm me
I feel just like you do

(Chorus)
I feel just like you do
I feel just like you do
Just like you do
Just like you do
I feel just like you do
Just like you do
I feel just like you do

And when it comes to love
You want me to be the one to say
The words: I love you
But I feel just like you do
But let's try to return
To that brave innocence we once knew
I wish you were an ocean
So I could jump into you

שתי השורות האחרונות כאן הם אחד מביטויי האהבה הכי יפים שאני מכירה (אהבה קצת בבתאחתית אמנם, אבל לשירה זה מתאים).

והנה עוד שיר יפהפה כזה, שהוא קריאה לשיתוף רגשי אמיתי ולאומץ, קריאה לכנות ולפגיעות - כי שכחתי לציין שכמו שגיליגן כותבת, כל הפטריארכיה הזו היא אולי רק הגנה מפני הפגיעות שכרוכה בפתיחות האמיתית ובחיבור האמיתי הספונטני לרגשות שלנו.

LOVE YOU BY HEART Lyrics

(Carly Simon/Libby Titus/Jacob Brackman)

The lies that you tell will leave you alone
They'll keep you down,
they'll catch you and trip you up
Keep you hangin' around

The habit is old - you don't need it anymore
Go on and kiss it goodbye
'Cause you got me, and I can see
Who you really are
I want to show you my heart
I want to know you by heart
And love you by heart

I'm right here beside you
there's nobody else to set you straight
To shake you, to let you know
That it's still not too late -
I want to show you my heart
I want to know you by heart
And love you by heart

Don't make up stories,
I know you by your eyes
I think I know what's inside

The streets you've been on
Will leave you out in the cold
But you know I care,
And years from now
We'll both look down from the top of the stairs -
Here I've shown you my heart
I want to know you by heart
And love you by heart

"גנבתי רעיונות מכל ספר שקראתי אי פעם."

(פיליפ פולמן, ב"תודות" שבסוף הטרילוגיה הנהדרת "חומריו האפלים".)