כל כך מקסים!

מתוך "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי:

למדתי אהבה בילדותי בבית הכנסת של ילדותי

בעזרת הנשים בעזרת הנשים שמאחורי המחיצה

שכלאה את אמי עם כל הנשים והנערות.

אבל המחיצה שכלאה אותן, כלאה אותי מן הצד השני,

הן היו חופשיות באהבתן ואני נשארתי

כלוא עם כל הגברים ועל כל הנערים באהבתי ובכמיהתי,

ורציתי להיות אִתן שם ולדעת את סודותיהן

ולברך "ברוך שעשני כרצונו" אתן. והמחיצה,

וילון מלמלה לבן ורך כשמלות קיץ והווילון

זז הלון ושוב בטבעות ובלולאות,

לוּ לו לו לולאות, לו לו, קולות אהבה בחדר הסגור.

ופני הנשים כפני הלבנה שמאחורי העננים

או המלֵאה בהיפתח הווילון כמו במערכת

קוסמית קסומה. ובלילה בירכנו ברכת

הלבנה בחוץ ואני חשבתי על הנשים.

זה היה חייב לקרות במוקדם או במאוחר...
בואו תראו.שמור   בטל

התעוררות (סיפור) - קטע 7 - סוף

.6

מיכל הביטה באילאיל בעיניים בורקות.

"ברצינות?" שאלה.

"ברצינות גמורה. מה, אני בנאדם רציני, לא ידעת?" צחקה אילאיל.

"אבל... איך זה קרה כל כך פתאום, אחרי שהייתה לך בעיה כל כך רצינית עם זה?"

"תראי, אני ויעיר בכל זאת הרבה זמן ביחד, ו...דברים משתנים, גם אני כבר לא ילדה, את יודעת, ויעיר בטח לא."

מיכל שתקה.

"אני מרגישה שאת רוצה לשאול אותי עוד."

"לא נעים לי לחקור."

"תחקרי, תחקרי."

"כאב לך?"

"כאב, אבל מין כאב מתוק כזה. זה גם לא העיקר. זאת מין הרגשה כזאת שמאוד קשה לי למיין אותה, מה שברור זה שזה חוסר שליטה מוחלט, אבל זה היה נפלא, מיכל. את יודעת, מכל מה ששמעתי עד עכשיו על מין, דבר אחד היה מאוד נכון, וזה שאת לא יודעת כבר מה הגוף שלך ומה הגוף שלו; את מרגישה שהכול שלך. אם היית שואלת אותי של מי הדבר הזה" – היא הצביעה על זרועה – "לא הייתי יודעת. באמת שלא. יהיה לך נהדר, מיכל. יהיה לך נהדר כשזה יקרה לך. אני מאוד שמחה שחיכיתי עד עכשיו."

מיכל לא ידעה מה לומר. הפתאומיות שבדבר חיזקה את התחושה שהשתלטה עליה מאז אותו יום בתחנה המרכזית, שאילאיל מנסה לסחוף אותה לתוך פנטזיה. אילאיל הוסיפה לדבר ומיכל כבר לא ידעה אם היא מקשיבה לה או לקולה שלה, הפנימי.

"... הוא גם נתן לי מכתב."

"מכתב?" שאלה מיכל בהקלה. "אני רוצה לראות."

אילאיל מסרה לה את המכתב. השורות היו דחוסות וצפופות, ובאמצע הדף הפכו לשורות שיר, קצרות ופיוטיות, בכתב ידה של אילאיל ובמילותיה; כל כך בכתב ידה ובמילותיה. מיכל קראה את המכתב כמה פעמים.

"מה את מחפשת?" שאלה אילאיל.

"כלום."

"תחפשי. זה טוב לחפש."

מיכל הרימה מבט פגוע אל תוך עיניה של אילאיל. היא רוצה שאני אדע? היא משחקת משחק מוזר? בי? בעצמה?

היא השיבה לה את המכתב בתנועת יד רפויה.

באותו לילה חלמה מיכל על יעיר. ביטחונה הסופי בכך שאינו קיים הפקיע אותו מרשותה של אילאיל והפך אותו לנחלת שתיהן. בחלום הצמיד אותה אל קיר חדרו, באותו בית מן החלום הקודם, אלא שהפעם היו הקירות אדומים, גם הדלתות, גם פניו של יעיר.

הם התנשקו והוא נשא אותה אל מיטתו והחל מלטף את גופה, מושיט את ידו מרחוק. היא לא יכלה לראות אותו, רק את ידו, ועצמה את עיניה בהתמכרות לליטופים. כשפקחה אותן ראתה בלי הפתעה שלא יעיר הוא המלטף אלא אילאיל, וכי האדום שכך וכמעט נעלם. פיה של אילאיל התקרב אל פיה של מיכל, כמעט התנשקו, ואז התעוררה.

ביום שאחרי החלום הייתה מיכל פקעת עצבים. קבעה להיפגש שוב עם אילאיל ולא ידעה איך תוכל להתנהג אתה בטבעיות. היא חשה בדידות נוראה, כי את החלום הזה לא תוכל לספר לאילאיל. כעסה על יעיר, שלקח ממנה את חברתה.

כשנפגשו בביתה בשעה שנקבעה עדיין הרגישה מיכל ככה, וניסתה להסתיר את הרגשתה. אילאיל הייתה במצב רוח מוזר, צחקה כל הזמן ונראתה היסטרית. עד מהרה נדבקה גם במיכל אותה התנהגות, ושתיהן צחקו כמטורפות מכל דבר שטות שאמרו ולא ידעו איך נפל עליהן מצב הרוח הזה. מיכל סיפרה בדיחה גסה וכשאמרה את המילה "זיון" הרגישה הקלה, כאילו השתחררה מאיזה משא כבד.

"אוי, אני מתגעגעת ליעיר," אמרה אילאיל. "שיעשה לי צמרמורות."

"אני אעשה לך."

"לא, ליעיר יש שיטה מיוחדת. בואי, אני אראה לך." אילאיל חיבקה את מיכל מאחור וכרכה סביבה את רגליה הארוכות. מיכל הרגישה שגופה נשפך לאחור, אל אילאיל, שהחלה מציירת בקצות אצבעותיה סימני סתר על עורה. היא התוותה אותיות מרפרפות על לחייה ועל צווארה עד שמיכל חשה את לשונה פועמת בעוז, דימתה שלבה עלה אל פיה וכל החדר כולו רועד מן ההלמות.

אילאיל כיסתה את כל גופה של מיכל בכתב הסתרים, את זרועותיה, את קו מחשוף חולצתה, מתחת לחולצה, מתחת לחזייה; ומיכל, שהפעימה הקצובה השתלטה עליה ופיה יבש, הסתובבה אל גופה של אילאיל הנימוח תחתיה, לחקור אותה, לכתוב בה מכתב תשובה, להתעקל סביב פיתולי גופה בגופה היא, בידיה ובפיה, להבין את סודה המתרמז מקו מותניה ומשדיה העגולים. הבגדים שהפריעו הושלכו עד מהרה על רצפת החדר. מיכל חתרה אל היסוד הסופי, אל הנקודה שבה מתלכדים כל המאוויים הלא מוסברים שחונקים את הגרון. היא ידעה שאילאיל כל כולה עכשיו שלוחה מזדעזעת אל מגעה, ובשמץ של פחד טעמה אותה, בהתחלה בזהירות ואחר כך בשכחה עצמית, מלכדת את הפעימה שבתוכה עם הפעימה שבתוך אילאיל, שואפת להישאר כך תמיד, עם איל, במיטת ילדותה.

7.

זה יכול לקרות לכל אחת, חשבה החיילת באוטובוס הנוסע דרומה. את ומיכל אינכן הראשונות.

לא זו הבעיה. משהו שמנקר בצד ראשה בלבוש של דקירת כאב הוא-הוא הבעיה, אך היא איננה מצליחה להיזכר בו. ואיך תעיר את המחשבה הישֵנה. תעיר. יעיר. אין יעיר. לא! זעק משהו מפוחד ממעמקי בטנה. לא להגיד אין יעיר. והכאב האכזרי מתעקש: אין אין יעיר. בקצב רעש המנוע של האוטובוס. אין יעיר. את כבר לא זקוקה לו. אין יעיר – יש מיכל. אין יעיר. רק שלא יכאב כל כך; שלא תיקרע כולה. כל כך מסוכן לדעת. יש יש יעיר. הבטן. אין. המנוע, הכאב. לשאוף אוויר אל הריאות, המון אוויר, ואולי גם הכאב המטורף יעבור. אפשר כבר להגיד אין יעיר. גסיסתו הושלמה, הוא נותר ללא נוע וממשיך להימוג.

לרגול.

ירושלים, 1992 ו-2006

התעוררות (סיפור) - קטע 6

.

מה אני עושה כאן, שאלה אילאיל את עצמה כשישבה לצדו של מיכה בחדרו. מדוע אני מבזבזת את ימיי היקרים בירושלים עליו, במקום להיות בבית או עם מיכל.

"על מה את חושבת?" שאל מיכה.

"למה אתה שואל?" נזעקה. הבהלה שלה הזכירה לו את קולה בטלפון.

"כי את נסגרת פתאום, אני מדבר אלייך ואת לא כאן."

"אני כאן," אמרה בפשטות שנגעה ללבו. הוא ניסה לחבק אותה והיא הדפה אותו, בכוח רב מדי הדפה, לעתים קרובות לא נזהרה והכאיבה. ככל שהייתה מבוהלת כן גדל כוחה, ומיכה ממש נפל לאחור.

"אני מצטער, אילאיל, לא התכוונתי לפגוע בך."

בפליאה ציינה לעצמה שהוא מדבר אתה בזהירות כמו שמדברים אל חולה נפש או אל ילד מבוהל.

"גם אני מצטערת," כושר הדיבור חזר אליה. "אבל לא מוצאת חן בעיניי המהירות שבה דברים קורים אצלך, ואת מה שאתה מחפש כדאי שתחפש במקומות אחרים. לא אצלי. זה יהיה יותר טוב לשנינו. בכלל לא כדאי לך לחפש קשר אתי. אני לא במיוחד בנאדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו; וחוץ מזה אמרתי לך כבר, יש לי חבר."

"תמיד חשבתי שאת אומרת את זה רק כדי להיפטר ממני."

"לא," חייכה חיוך חם, מאלה שחביבים על מיכל, "לא, יעיר קיים, והוא בנאדם שאני מאוד אוהבת, כמה שאני ילדה מבולבלת. אני לא הייתי צריכה לבוא לכאן בכלל, זה באמת לא היה בסדר מצדי. בזמן האחרון אני עושה המון שטויות. אני חושבת שכדאי שאני אלך עכשיו."

מיכה לא התנגד, הוא ידע שלא יוכל לעצור אותה. באותו רגע נראתה לו כמו חתולה פראית שנכלאה, ואם לא ישחררו אותה במהרה תשתמש בציפורניה. התקנא ביעיר הזה, שזכה להיכנס אל עולמה המדהים והמסוגר של הנערה המוזרה הזאת.

מיכל עמדה בתחנה המרכזית, ליד הרציפים הבין-עירוניים. זה עתה שבה מתל אביב, מביקור אצל בת דודתה, והיא עמדה הלומה, נדחפת בלי לשים לב על ידי העוברים והשבים, שניווטו אותה כרצונם. היא הייתה מסוחררת מהאנשים, מהריחות, מהחיים שתקפו אותה לפתע. זעזוע של כאב עבר בגופה כשנזכרה בתענוגות שעינגה את עצמה בלילות האחרונים. היא הביטה בגברים שהיו שם ובאותו רגע חשקה בכל אחד מהם. לא ידעה איך זה שרצונותיה הכמוסים השתלטו עליה לפתע בצהרי היום, בתחנה המרכזית, ורצתה שההרגשה הזאת תחלוף כבר, שהסחרור ייגמר.

היא התיישבה, שאפה אוויר וניסתה להירגע. הביטה בשמות המקומות שעל שלטי תחנות האוטובוסים. בית שמש, בית זית, צובה. העמידה פנים שלא לביתה ברחביה היא עומדת לנסוע אלא למקום כזה, זר ומרוחק. גבר אחד פנה אליה בדברים והיא קמה והלכה משם מבוהלת, כאילו קרא את מחשבותיה, והלכה לתחנה אחרת.

כשנרגעה העזה שוב להביט על סביבותיה, ולעיניה הכאיב מראהו של בחור שזוף שישב לא רחוק ממנה. אז פתאום שכחה לגמרי את הסחרור והביטה בו שוב: האם ייתכן שזה יעיר? הוא תאם בדיוק את תיאורה של אילאיל. היא תמהה על עצמה, מדוע היא מקווה כל כך שזה יעיר, רוצה בכל לבה שזה יהיה הוא? מחשבה קיננה בה, לא רצויה אך נאבקת להתפרץ: משום שבעצם, על אף רצונה העז להאמין לאילאיל, חשה שיעיר הוא בדוי, בדיה שאולי אילאיל מאמינה בה, ובכל זאת בדיה. תהיה יעיר, תהיה, אמרה בלבה לבחור השזוף, וכבר לא ידעה אם היא אומרת זאת בתור מיכל או בתור אילאיל, מפני שהגבולות היטשטשו מזמן והחוט הסמוי המקשר ביניהן נמתח במלוא חוזקו. רצתה להרחיק ממחשבותיה את דמיונו העיקש והמטריד של יעיר לחגי. עסוקה בבליל המחשבות המטריד לא פחות מסחרור התחושות הקודם, פנתה לחצות את הכביש לכיוון האוטובוס הביתה, שם הכול יהיה, אולי, יותר ברור.

התעוררות (סיפור) קטע 5

בשבת אחרי הצהריים העלתה מיכל את הרעיון לטלפן לגדי. היא התגעגעה אליו אבל לא רצתה להיפגש אתו ביחידות, וחשבה שיהיה נחמד שייפגשו שלושתם. גם אילאיל, שהייתה ידידה טובה שלו בתיכון, התלהבה מהרעיון.

מיכל ואילאיל זכרו את גדי כפעלתן ושובב, אפילו פרוע. לעולם לא היה מוכן להודות בעייפות או במצב רוח רע. מיכל שאפה להבקיע את חומת העליזות וההיפראקטיביות שלו ולמצוא את הבחור המיוחד והעצוב המסתתר מאחוריה. הייתה בטוחה שהוא שם. אילאיל הצליחה להתקרב יותר אל "גדי הפנימי", כי הקשר ביניהם היה ידידותי בלבד וגדי הרגיש אתה בנוח. הקשר בינו לבין מיכל דמה למלחמה: היא מנסה לכבוש אותו והוא מתבצר. כמה מוזר, חשבה, שאילאיל טענה שהם הפגינו מיניות. רק במעומעם זכרה את ניסיונם הכושל: הסדינים הקרים, שהשמיעו אוושה מרגיזה, מגעיו המפוחדים של גדי, שאותם הפסיק דווקא כשהתחילו לענג אותה, לוחש התנצלויות לא ברורות לתוך אוזנה, ולבסוף קימתו הבהולה לפני שהבינה מה קרה, הכרזתו ש"זה לא הולך", קול המים הזורמים במקלחת.

אחר כך, זמן רב אחר כך, בניסיון להציל משהו – את הקשר, את כבודה, ואולי משהו אחר, מיכל הלכה אחרי גדי באחת ההפסקות וניסתה לשכנע אותו שהיא לא רוצה ממנו מחויבות, שהם לא מוכרחים אפילו להיות זוג אם הוא לא רוצה.

"לא?" הופתע גדי, "אז מה את כן רוצה ממני?"

"שלא תהיה יו-יו. שיהיה לך אותו יחס אליי כל יום, אם זה יחס רע ואם זה יחס טוב."

"את צודקת," אמר גדי אבל הוסיף להתנהג כמו קודם: פעם נחמד אליה כמעט כמו לפנֵי, פעם מנוכר. כבר לא הצליחה לתפוס אותו לשיחות רציניות נוספות, כי לא נפגשו עוד מחוץ לבית הספר ובבית הספר היה גדי תמיד עם חגי.

משהפסיקה מיכל לנסות, ושנת הלימודים התקרבה לסיומה, איכשהו נהיו ידידים בכל זאת, ולפני שהתגייס גדי לצבא היו מדברים בטלפון מדי פעם. גדי היה מדבר אתה בכל מיני מבטאים ומאלתר באוזניה מערכונים שלמים, והיא הייתה צוחקת עד דמעות.

כבר חודשיים-שלושה עברו מאז התגייס, ומיכל לא שמעה ממנו. הפגישה המשולשת עם אילאיל הייתה הראשונה מאז.

הם קבעו להיפגש בערב בבית קפה שאהבו בנחלת שבעה. מיכל ואילאיל הגיעו לשם לפני גדי, וכשהוא נכנס, כבר במבט ראשון נראה למיכל דומה יותר ל"גדי הפנימי" שרצתה כל כך למצוא לפני שנה: הוא היה מכונס יותר, מהורהר, אפילו עצוב, ונדמה שגם לא ניסה להסתיר זאת. כשהגיע הייתה שמחה גדולה: גדי התחבק עם אילאיל, ואז נעמד לפני מיכל מהסס.

"בוא, ילד," אמרה בחום, חיבקה אותו ופרעה את שער ראשו.

הם ישבו מעט בבית הקפה ואז יצאו לרחובות. הלכו חבוקים, כשמיכל בין גדי לאילאיל, זרועותיה סביב שניהם. גדי לימד אותן נאום שלם בערבית שאת פשרו לא ידע; למד אותו בטירונות. הם העלו זיכרונות מימי בית הספר ובעיקר דיברו על לא כלום, צחקו והיו עליזים בלי לדעת מדוע. הם נכנסו לגן ציבורי ריק ושיחקו בתופסת, מיכל ואילאיל השמיעו את צחוקן המתגלגל, שהיה כל כך דומה שגדי לא ידע מי היא מי, אילאיל העמידה פנים שהיא יורה במיכל, ומיכל מתה מיד מוות תיאטרלי מאוד על הדשא. אילאיל וגדי מחאו לה כפיים.

"מושלם! מושלם!" קראה אילאיל וחיבקה אותה. גדי הצטרף לחיבוק.

"שלושה דובים," אמר, והבנות בעטו בו בקריאות מחאה. הם הסתובבו ברחובות עד חצות ואז הזדרזו לפנות אל תחנות האוטובוס השונות שלהם. קודם כול ליוו גדי ומיכל את אילאיל, ולפני שעלתה לאוטובוס שאלה את גדי, כשענן של רצינות מקדיר את פניה, "תגיד, אתה עוד בקשר עם חגי?"

"בטח!" חייך גדי. "קשר טוב אפילו!"

"תמסור לו ד"ש," אמרה בחיוך קצת עקום ונופפה להם לשלום. ואז ליווה גדי את מיכל לתחנה שלה, והם נפרדו בהבטחת שווא חגיגית לשמור על קשר. בכל זאת, חשבה מיכל, גדי מקסים, ואולי עוד יש תקווה לה וליחסיה עם בנים.

אחרי גדי היה לה עוד חבר אחד, שמוליק, שהכירה בחוג לתולדות הקולנוע בסינמטק. נושאים רבים לשיחה לא היו להם למרות הלימודים המשותפים: לא היה להם אותו טעם בקולנוע ובכלל לא הסכימו ביניהם כמעט בשום נושא, ובניגוד לגדי, שמוליק לא היה ליצן ולא ידע לשעשע אותה, כך שנותרו להם רק המזמוזים. כעבור שלושה שבועות של חברות כבר יכלה מיכל לראות את המשגל המיוחל מתקרב, אבל דווקא אז, כשיצאו ערב אחד לפאב הודיע לה שמוליק שהוא רוצה להיפרד.

"זה כאילו יש עליי קללה," אמרה לאילאיל במרירות.

אבל כמו הנסיכה המקוללת שהוסיפה להיות יפה ורק במראה נשקפה אליה דמות מכוערת, גם הקללה של מיכל לא פעלה עליה ממש. מאחורי הדלת הסגורה של חדרה, כשהייתה מתעוררת בשלוש או ארבע לפנות בוקר – אם בכלל הייתה נרדמת לפני כן – ומתמכרת לתענוג שכולו שלה, הרגישה שכל האיברים שלה מחוברים זה לזה וזורמים אל נקודה אחת בגופה, שהיא יחידה אחת, מאוחדת וחיה עד לאין שיעור. ברגעים היקרים האלה, כשגופה נע על פי קוד נסתר ובלתי נשלט, אהבה את עצמה עד טירוף והייתה גאה שהיא-היא הביאה על עצמה את האושר הזה.

היא רצתה לספר על התענוגות האלה לחברותיה אבל התביישה לספר שהיא מאוננת והמציאה לה מאהב דמיוני. רק לאילאיל סיפרה את האמת. הוקל לה מאוד כשאילאיל אמרה שגם לה היו הרבה מאהבים דמיוניים.

"עד יעיר, בעצם," אמרה.

מיכל חשה צביטה קלה של קנאה, אך התחושה העזה יותר שפיעמה בה הייתה אותה תחושה מטרידה שעלתה בכל פעם שהוזכר יעיר, שמשהו כאן מוזר, לא בסדר, ושוב נזכרה בחלום.