עוד על ההתמכרות החדשה

אני מתכוונת כמובן ל-Little Britain (הערב ב-23:00 בבי.בי.סי. פריים!)

כתבה מעניינת, שמסבירה את סוד קסמה של הסדרה, איפה היא עומדת ביחס למונטי פייתון, קצת על ההבדל בין הומור בריטי להומור אמריקני (אני לא הייתי מגדירה את ההבדל בדיוק כמוהם, מכיוון שהומור בריטי גורם לי להישפך מצחוק והומור של סיטקומים אמריקאיים - רק לחייך), וקטע משעשע שמצא חן בעיניי: מאט לוקאס טוען שמכיוון שהיה "כל כך הומו, יהודי וקירח" חבריו לכיתה דווקא לא ירדו עליו, כי לא ידעו במה להתמקד.

בלוג יפה, מוזמן לשלי

יש איזו נטייה או אופנה מחשבתית להשתלח מדי פעם ב"פקאצות". אולי כדי להרחיק את עצמנו ולהדגיש את ההבדלים, אולי מסיבה אחרת. לא יודעת. בכל מקרה אני לא אוהבת את זה, ואני רוצה לרגע אחד לנסות לפרק את זה, לפחות את מה שאני רואה בזה. אני לא אוהבת גם את המילה "פקאצה", לא יודעת בדיוק מה משמעותה (בבקשה אל תסבירו לי, כבר קראתי על זה כל מיני טורים שנונים עד בחילה וזה לא מעניין אותי כרגע). בואו נדבר לצורך העניין על כתיבה של מתבגרים צעירים, וכמובן לא כולם, שהרי היו ויש לנו פה בלוגרים צעירים אינטליגנטיים ומבריקים כמו דוד, או מרגי ותום הממורמר (שבינתיים כבר בגרו). אז נאמר - רוב המתבגרים הצעירים.

תגובות כמו "בלוג יפה מוזמן לשלי" מקוממות כי הן מעידות שהאדם לא קרא את הפוסט, הוא רק רוצה ש"נבוא לשלו". אבל כולנו רוצים את זה בסופו של דבר. ככל שאנחנו מבוגרים, חכמים ועשירים יותר ברוחנו ה"בלוג יפה" הזה מתמלא בתוכן ואנחנו הרבה יותר ספציפיים בבחירת האנשים שאנחנו רוצים "להזמין לשלנו", אבל לא מדובר במנגנון אחר; זה אותו מנגנון שנעשה יותר ויותר מתוחכם, ובמהותו הוא לא משתנה. כמו כן, כולנו לפעמים פנויים יותר ולפעמים פנויים פחות לקרוא באמת את מה שכותבים האחרים, ולפעמים יותר דחוף לנו להישמע. זה קשור מאוד במצב הנפשי ובנסיבות החיים. אני פנויה מאוד עכשיו לקרוא ולקלוט כי יש לי רשת תמיכה חזקה מאוד כשאני במצוקה. יש לי בראש ובראשונה את עצמי, שאחרי שנים של עבודה למדתי לטפל בעצמי מאוד יפה, בן זוג והרבה חברים חכמים ואמפתיים, וגם החיים עצמם ממילא קלים יותר בגיל 30 מאשר בגיל 16. אבל בגיל 16? שבו, כמו שאמרה ג'ויס (אמא של באפי) כל דבר הוא סוף העולם?

דבר נוסף שמאפיין את הכתיבה של הצעירים ככל שראיתי הוא הפנייה הגלויה "תגיבו" (או כנסו תגיבו ). בעיניי זה אמיתי מאוד. לעזאזל, כולנו רוצים שיגיבו.

דבר אחרון: העברית. כן, כואב בעיניים לראות את השילוב הזה של אותיות ומספרים, וה"כנסו" וכיו"ב. אבל להתנשא על אנשים בגלל זה - זה חסר טעם לחלוטין. יש פה תהליך שצריך לתת עליו את הדעת, שמתקדם מדור לדור, ויש לזכור שהדור של הורינו, הוריי לפחות, היה מזדעזע מהמשפט שכתבתי קודם - "יש לי את עצמי" (האת מופיע כאן לפני נושא ולא לפני מושא ישיר, כפי שנכון תחבירית). במילים אחרות, פער דורות. כמו שהביטלס היו פעם חוליגנים עם שיער ארוך שהמוזיקה שלהם לא מוזיקה.

אז תגידו, באמת, יש משהו מעבר לזה? אולי אני מפספסת משהו.

אז מה היה לנו עד כה?

עדיין בעניין הכפתור החסר.

היו לנו:

דיימון ראניון

תנ"כי

ארוטי1

האוס

אבודים

באפי

ארוטי2

דיבורי-סלנגי

דיסלקטי

פולני

ראשומון

ליטל בריטן: אנדי

ליטל בריטן: אמילי+אן

דרמטי

טריילר קולנועי

מערבון

אקדמי

חתולי

צבאי

פמיניסטי

נשי

פיירפליי

ספר טיסה

מכתב לנשיא

שיר

אישי-אינטרוספקטיבי

הגשש החיוור

CSI מיאמי

העורב - אדגר אלן פו

פקאצי

ג'יין אוסטן

אנקת גבהים

אנקת גבהים - קולנועי

ג'יין אייר

תקוות גדולות

דיקנסיאנה

אנג'לה צ'ייס פילוסופית

רוסי

סובטילי

אנג'ל

הסתברות

שש מילים

רדיופוני

פנייה לציבור

סמדר שיר

הציור השבועי לילד

רוני סופרסטאר

מחווה ליוסי בנאי ז"ל

פוליטיקלי קורקט

אובססיבי

ביטוח לאומי

סאותפארק

מדע בדיוני

יצא נהדר.

יש עוד המו-ן מקום ועוד המו-ן אפשרויות! אז יאללה, עוד!

משחק כתיבה חדש

אני גונבת את הרעיון מרֶמוֹן קֶנוֹ (שכתב בין השאר את "זאזי במטרו", למי שמכיר) - בספר שלו "תרגילי סגנון" הוא כותב סיפור יומיומי ב-99 סגנונות שונים. לא יודעת אם אנחנו נגיע ל-99, אבל בכל מקרה זה משחק כיפי!

הסיפור (זה פחות או יותר הסיפור של קנו, עם אוטובוס ובירושלים במקום מטרו ופריז):

ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור צעיר וגבוה שהכפתור העליון בחולצה שלו היה חסר. האוטובוס היה מלא והוא אמנם מצא לו מקום אבל בתחנה הבאה כבר קם ופינה אותו לאישה זקנה. בשש בערב ראיתי אותו במקרה במדרחוב. הוא פגש חבר, והחבר אמר לו שחסר לו כפתור בחולצה.

יש כל מיני סגנונות. קנו למשל עשה שלילוֹת: "זה קרה לא בבוקר ולא בערב, אלא בצהריים. זה לא היה קורקינט ולא רכבת, אלא אוטובוס. הוא לא היה ילד ולא זקן, אלא בחור. לא במכנסיו ולא במקטורנו חסר כפתור, אלא בחולצתו..." וכיו"ב.

אפשר לעשות נמלץ, תנכ"י, שירי, תלמודי, בסגנון של בלוגר מסוים, ידיעה בעיתון, ועוד המון. (קנו עשה גם "זואולוגי": השווה את כל הדמויות לבעלי חיים. הבחור הגבוה היה כמובן ג'ירפה).

בא לכם?

בוקר

חשק לעבוד: אַיִן.

חשק לשמוע את הדיסק של שאקירה, שממתין לי על השולחן בבית - יש הרבה.

ראיתי אתמול קליפ שלה, דואט עם מישהו, נדמה לי שזה נקרא Hips don't lie. היא רקדה שם ריקודי בטן, ממש ממש יפה. הקליפ והשיר היו משמחים מאוד וחשבתי שוב איך כשאני רואה את רוב הזמרות מתפתלות בבגדים מינימליים ומנסות להיות סקסיות ב-MTV יש לי הרגשה לא טובה, כאילו הן מחפיצות את עצמן (הופכות את עצמן לאובייקט), כאילו אמרו להן "תעמדי כאן, תעשי ככה" והן בכלל לא בעניין, ולא ברור בכלל מה הולך אצלן בפנים, אבל כשאני רואה את שאקירה אני מרגישה שהסקסיות שלה באה מפנים ושיש שם חדווה. שלא לדבר על היכולות הווקאליות המופלאות ביותר ועל יכולת הריקוד (ולמה לא, גם כיף שהגוף שלה יפה). ככה פופ צריך להיות מבחינתי - שמח, סקסי ומוזיקלי מאוד, גם אם פשוט.