מזג האוויר בארץ עפ"י ויקי פולארד*

Warm but cold but warm bot cold but warm but cold... Shut up!

* ויקי פולארד - דמות ב"ליטל בריטן" שכל אמירותיה נפתחות ב:

Yer but no but yer but no but yer but no... Shut up!

(ההגייה היא: shot op).

לעזאזל השיר וכל אשר בו, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש

הכותרת היא ציטוט (מהזיכרון, אולי משובש?) מדליה רביקוביץ'. אני עצמי יותר צריכה זמן.

כשקראתי את "מומו" של מיכאל אנדה חשבתי שהוא הגזים קצת בדמוניזציה של "גנבי הזמן" (אדונים אפורים שמציעים לאדם לחסוך זמן בבנק הזמן שלהם, ובעצם שותים ממנו את החיוניות שלו). עכשיו אני מתחילה להרגיש כאילו יש לי חשבון אצלם - אני באוברדראפט בעבודה, צריכה להחזיר שעות וכנראה אעבוד ביום שישי, ומוצאת את עצמי מחשבת חצאי שעות ודקות. הבוקר הייתי במוסך, כשאחזור לשם להוציא את האוטו אצטרך "להחזיר" אחר כך את הזמן שזה ייקח, ומחר חברה שלי מתחתנת וצריך לנסוע רחוק, מה שאומר לצאת מוקדם וכו'.

רציתי לכתוב בכותרת "עזבו רומנטיקה, מה שבאמת מצמית אותי הוא..." אבל נזכרתי שיש השורה היפה הזאת של דליה רביקוביץ'.

ועם זאת ובה בעת אני חולמת כבר שני לילות חלומות מדהימים שמעידים על המון התפתחות והתקדמות.

אגב, אחת הסיבות שאני עובדת בעבודה כזאת שיש בה שעות מוגדרות היא כדי שהזמן הפנוי שלי באמת יהיה שלי. והוא אכן כך. אז בסך הכול זה לטובה.

תוספת: שכחתי דבר חשוב! על הבוקר ראיתי פתאום את חתולוביץ' יושבת על יד הקומקום, ככה פחות או יותר בגודל שלו, עם הזנב המפואר כרוך סביב הרגליים. ממש בפוזה של "חתולוביץ', נשמה, תעשי קפה". אם היה לי זמן (גררר אררג! זמן!) הייתי מצלמת אותה.

מחליפה את טול...

אני גונבת את הרעיון של טול השבוע - לענות על השאלון השבועי של ישראבלוג בתור דמות ספרותית כלשהי. עליכם הקוראים מוטל לנחש מי הדמות :)

מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?

כשהייתי ילד הייתי יושב הרבה בבית הקברות. אחר כך הייתי עסוק מאוד בלימוד ושיפור עצמי ובאיזשהו שלב הייתי יושב הרבה עם השותף שלי ועורך רשימות של החובות המצטברים שלנו.

האם אתה מגדיר את עצמך כטיפוס של בוקר או טיפוס לילי?

בנעוריי הייתי משכים קום כמו גיסי, לעבודה. כשעברתי לעיר והתחלתי לבלות יותר עם השותף שלי השתנו ההרגלים שלי.

איזה סוגים של מוזיקה אתה אוהב לשמוע?

אני אוהב את הנדל.

האם אתה נוהג לשיר כשאתה שומע שיר אהוב?

חס וחלילה - היא ודאי הייתה אומרת שזה המוני.

האם התחביבים שלך גורמים לך להיות יותר רגוע או יותר תוסס?

לעולם לא רגוע, אבל תמיד מאופק - התסיסה לא ניכרת כלפי חוץ.

האם חשוב לך לדעת מה אחרים חושבים עליך?

חשוב מאוד, בעיקר שתי אחרות מסוימות.

האם אתה נהנה יותר בסביבת אנשים או בסביבה מבודדת?

בסביבה מבודדת - גם אם אז מטרידות אותי המחשבות והבדידות, לפחות לא צריך להתאמץ להעמיד פנים ולהיות מכובד.

כמה מהצלחתך תלויה במשפחה? האם אתה מרגיש תלוי במשפחה?

שגיתי באשליות בעניין זה. חשבתי שאני עצמאי ושמה שהצלחתי היה למרות המשפחה. כיום אני יודע כמה אני חב גם לגיסי וגם לאבי הביולוגי.

האם אתה נוהג להציק לאחרים? כיצד?

אני מאוד ביקורתי, אבל אני לא מציק. הייתה אפיזודה אחת עם הג'נטלמן הצעיר החיוור, אבל התפייסנו מזמן.

האם אתה טיפוס עצבני?

מאוד - אבל לא מבטא את זה כלפי חוץ.

מי אני?...

Lou and Andy

בתוכנית המצחיקה עד טירוף כמו שרק הבריטים יכולים, Little Britain, יש מערכון חוזר (אחד מני רבים) על נכה מדומה והמטפל שלו. הנכה, אנדי, תמיד צריך לבחור בין שני דברים. לו הסבלני מסביר לו את הברירה ואנדי מתעקש על הבחירה הלא הגיונית, למשל שוקולד מריר שהוא לא אוהב במקום שוקולד חלב או "גאווה ודעה קדומה" של אוסטן במקום סרט פעולה. הם מנהלים מין דיאלוג קבוע כזה:

Lou: Now, which one do you want?

Andy: I want that one.

Lou: Are you sure? Because that's dark chocolate.

Andy: Yeah, I know.

Lou: You don't like dark chocolate.

Andy: Yeah, I know.

Lou: But you still want that one?

Andy: Yes.

בשלב הזה בדרך כלל לו גם מצטט את אנדי באיזה משפט פילוסופי שמאוד לא סביר שהוא אמר, כמו "אבל אמרת שמרקמו של השוקולד המריר סותר את עצם תכליתו ומהותו של ממתק", וגם על זה אומר אנדי Yeah, I know.

בסוף המערכון אנדי תמיד מתחרט כשכבר מאוחר מדי, וגם מצליח לקום מהכיסא וללכת ברגליו המתפקדות היטב בלי שלו יראה.

התבנית הזאת של המערכון מאוד מידבקת ומתאימה לכל מיני מצבים בחיים. למשל עכשיו אני עושה עם עצמי דיאלוג כזה.

Lou: Do you want to work now or go to sleep?

Andy: Work

Lou: But it's 2 in the afternoon. You're very tired.

Andy: Yeah, I know

Lou: And you still want to work?

Andy: Yeah

Lou: But you said the 9-hour work day is a capitalistic prison that smothers the soul.

Andy: Yeah I know.

למי שלא הבין - אני מתה לישון.

בא לכם גם לכתוב כאלה? זה הכי כיף בעולם!

הכלב השחור - סיפור

החלק הראשון

החלק השני

החלק השלישי

החלק הרביעי

החלק החמישי

החלק השישי

החלק השביעי

והנה החלק השמיני והאחרון:

יותם

למרות הריחוק שנפל ביניהם, כשנפרדו ליד דלת חדרה של דורי בפנימייה התחבקו, ועוד עמדו רגע והביטו זה בזה לפני שאלכס נפנה והלך, ראשו מורכן ושערו הבהיר דהה לפתע, כתפו השמאלית שחה תחת התרמיל. דורי נכנסה לחדר שלשמחתה היה ריק, לא הייתה צריכה להגיד שלום לאף אחד, התיישבה על המיטה ונאנחה בלי קול. נדמה היה לה שמיתרי קולה מכוסים צמר גפן מרוב שתיקה.

מחר תצטרך לחזור לשגרה הרגילה: ללמוד בבוקר, ללמד את יותם אחרי הצהריים; ומחרתיים אותו דבר, וגם ביום שאחרי מחרתיים... דורי נשכבה על המיטה, עול כל הימים כולם מצמית אותה, אבל לא מצאה לה מנוח, קמה ויצאה אל החצר.

הכלב חיכה לה בקצה המגרש, ובבטנה עבר פרפור שבין התרגשות לפחד. היא פסעה אליו כמהלכת סתם, אבל לא הורידה ממנו את עיניה. כשהתקרבה אליו כדי פסיעה הביטו זה בזו. הכלב לא אמר דבר. דורי נעצה בו מבט חתום והפרפורים בבטנה נדמו. הכלב נפנה והלך משם, ודורי הביטה אחריו עד שלא היה אלא נקודה רחוקה באופק.

למחרת ישבה בשיעורים והייתה כחולמת. גם אם ניסתה להקשיב, בראשה הפכו המילים לחסרות משמעות והיגיון, צלילים סתם. היא שרבטה במחברתה, ניסתה לצייר את החתולים, את מרוסיה ובילי ואת האחרים.

אחרי הצהריים הלכה אל מרכז הלמידה להיפגש עם יותם. להפתעתה, עוד כשעמדה בדלת הוא רץ אליה וחיבק אותה חזק, ומלמל לתוך בטנה, "התגעגעתי אלייך!" דורי הייתה נבוכה אבל המבוכה נעמה לה. היא ליטפה את ראשו וצחקה, ואמרה, "הנה אני פה..." והיססה מעט לפני שאמרה את שמו, "יותם."

הפעם היה השיעור שונה מעט: תמיד היה יותם מתחבט עם התרגילים לבדו ודורי הייתה נחלצת לעזרו כעבור זמן מה, ועכשיו התלבטו ביחד. יותם הוא שהתחיל בזה. עם העיפרון בין שיניו, מלמל דיבור לא ברור שהצחיק את שניהם: "אם אני מחלק את זה... או שקודם אני צריך לבדוק מה השורש של..." ודורי הנהנה ואמרה לו "כן, תמשיך," וכשפתרו את התרגיל הרים אליה פתאום חיוך מואר שהיכה אותה בסנוורים.

כשהסתיים השיעור הופתעה למצוא את אלכס מחכה לה בפתח. בדרך כלל היה פוגש אותה בחדרה. כשיצאו החוצה נוכחו שהאוויר נעים, ובמקום לחצות את המגרש אל בניין הפנימייה טיילו מעט. דורי הביטה קצת על סביבותיה, מחפשת את הכלב, אך הוא לא נראה בשום מקום.