מסיבת כיתה שנות השמונים

רונן הביא שירים יפים משנות השמונים. יפים ועצובים. כל המוזיקה משנות השמונים מעציבה אותי. עצב של מסיבות כיתה. האורות העמומים, המוזיקה, העמידה בצד בתקווה לאיזו מטמורפוזה שתגרום לי להיות אחת הבנות האלה שיש להן עם מי לרקוד, או שתהפוך את אחד הבנים למישהו שיכול להיות אתי, התקווה למשהו אחר שיקרה כבדרך קסם. הבדידות. עצב סנטימנטלי מתרפק ומתפלש בהנאת הרחמים העצמיים. והידיעה שאלה שרוקדים גם הם בודדים, ומעמידים פנים, שלא מפחיתה כהוא זה את הקנאה הצורבת.

ויש רגעי חסד, ענת ט' שיושבת על הספה ונאנחת "איך אני רוצה חבר...", והיא ילדה חמודה ורגילה שמתברר שמרגישה כמוני, וזה מפחית מעט את הבדידות.

ובשנת 93', פ' ואני יושבים בסלון של ההורים שלי ורואים בטלוויזיה את הסרט La boum ("המסיבה") עם סופי מרסו, ואנחנו מאוד אינטלקטואלים וציניים וצוחקים על הסרט (שכל אחד מאתנו ראה מי יודע כמה פעמים), אבל לקראת סופו אנחנו כבר קצת מודים שמאוד אהבנו אותו ומאוד הזדהינו עם השיר dreams are my reality ואיזה כיף שעכשיו יש לנו עם מי לרקוד, או לשבת על הספה יד ביד ולהעיר הערות ציניות.

שמות חיבה מעולם החי

סוסונת, סוסי: כשהיא משמיעה קולות קטנים שמזכירים צניפה

זחל: דוד שלה המציא כשהיא שכבה על הבטן והרימה את הראש

עכברונת: כשפתאום שתי עיניים כהות מציצות מתוך המנשא (למרות שהעיניים שלה גם בהירות, כשהיא מסתכלת על אור, ונוצצות).

חתולה: זה ברור.

צפרדעונת: כשהיא מקפלת את הרגליים קיפול גדול בתנוחת הגרעפץ.

גוזל, גורונת: כל הזמן.

I hear in my mind

טוב, אז דרורית נכנסה בלילה (או בבוקר, בלילה הייתי בכלל ערה) למוח שלי והעתיקה משם פוסט שלם! כל מילה שלה יכולתי לכתוב גם אני, כולל המשפט של וודי אלן. אז תקראו אצלה, אבל אני אביא לכם שיר אחר. לא בהקשר של הפאם פטאל אלא בהקשר של הדלתות המסתובבות. ואני רוצה להדגיש, כל דלת שאני חושבת עליה מביאה אותי למסקנה שהחיים שלי כפי שהם, העלילה המרכזית אני קוראת לזה, הכי טובים לי והכי גורמים לי אושר. אבל עלילות המשנה, האפשרויות האחרות, חיות ורוחשות בראש, כמו שרג'ינה ספקטור שרה:

I hear in my mind all of these voices, I hear in my mind all of these words, I hear in my mind all of this music...

וכל עלילות המשנה האלה שחיות ורוחשות בראש, זה מה שגורם לנו לכתוב, לא? :)

דיוק הכאב וטשטוש האושר

ישנתי שש שעות, אבל לא הנכונות. אלה שלפני חצות הן השעות החשובות בשבילי - הרגשתי הרבה יותר טוב כשישנתי מאחת עשרה עד ארבע מאשר כשישנתי (הלילה) משתיים עד שמונה. בלילה בעודי מערסלת את ילדולי יצא לי לראות קטע מסרט נורא מוזר, בספרדית, על כל מיני בחורים שבוגדים או לא בוגדים בחברות שלהם, היו הרבה סצנות סקס נחמדות ואירופיות (=כאלה שרואים בהן גם פלג גוף תחתון), ולפתע הם פצחו בשיר ברגעים משונים - זה היה מחזמר! ראיתי את זה פחות או יותר בלי קול אז לקח לי זמן להבין שהם אכן שרים.

אם כבר מדברים על טלוויזיה, "האלופה" [ספוילר לפרק של אתמול]:

אני חייבת להודות שנורא בכיתי עם תום שלייפר, ואחר כך עם תום ואוסקר שבכו יחד. היה צפוי, עוד בפרק שיעל נתנה לתום את הדיסק חזי אמר: זה מה שישבור אותו והוא סוף סוף יבכה. אבל אז מה. כשהוא הצטנף בתנוחה עוברית ממש געיתי בבכי. וגם בעופר שכטר יש איכות ילדית כזאת שעושה חשק להכניס אותו תחת כנפי ולהיות לו אם ואחות. שהתסריטאים יפסיקו כבר להתעלל בו (אבל מה עוד נשאר לעשות לו? הרגו לו את ההורים, את החברה. לפחות ב"באפי" כשעושים דברים כאלה זה לא סתם).

סוף ספוילר

ובהמשך למשהו שקיטי שאלה אותי בתגובות, כשדיברנו על זה שאני פחות כותבת על הקשיים ויותר על הטוב - שיר של עמיחי, שאם היה לי מניפסט אולי הוא היה המניפסט שלי:

דיוק הכאב וטשטוש האושר

מגע געגועים בכול

20.

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע. וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה. בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמַים. ואפילו איש החלל שריחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.

יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח"

קפקא מון אמור

[כבר הרבה זמן הבטחתי לכתוב על הספר הזה, אבל חיכיתי שיעלה הבלוג שלי באתר החדש של כתר. אתם מוזמנים לשם אבל אני מביאה את הפוסט כפי שהוא גם כאן, בבית . ניסיתי לא לעשות ספוילרים של ממש, רק כלליים מאוד. ]

נפש עיקשת שנעה אל הפְּנים, מלאת סקרנות וגמישה כמו נער צעיר 
 
עריכה היא לא עבודה רומנטית. הרומנטיקה תובעת מידת מה של עיוורון, היסחפות, היקסמות מתווי פנים מטושטשים שמשאירים מקום לפנטזיה. בעריכה, לעומת זאת, נוצרת היכרות אינטימית עם טקסט, אינטימית עד כדי אכזריות: מבט מקרוב באור מלא, שרואה את כל הפגמים, שמוכרח לראות אותם כדי לנסות לתקנם. קל להתאהב בספר שקוראים בשעות הפנאי כמו שקל להתאהב בזָר יפה תואר שעובר ברחוב. אבל כשמתאהבים בספר תוך כדי עריכה - זאת אהבת אמת, כמו האהבה למישהו שחיים אתו חודשים ושנים ורואים את קסמו למרות פגמיו ומבעד להם, ואולי גם בגללם.
ככה התאהבתי ב"קפקא על החוף". בהתחלה בזהירות – מוקסמת כל יום, מגלה משהו חדש כל יום (היי, בספר הזה מדברים עם חתולים!) ולבסוף בהתמסרות. במהלך העבודה ואחריה קראתי גם ספרים אחרים של הרוקי מורקמי, ומצאתי בהם הדים לאשר אהבתי, אבל "קפקא על החוף" הוא בעינַי יצירת המופת שלו.
קודם כול, אני לא יכולה לעמוד בקסמו של נער רגיש וחכם שלא זכה לאהבת הורים ובקושי הכיר את אמו ואת אחותו. נער שבורח מן הבית, אולי כדי לברוח מנבואה אכזרית שניבא לו אביו ואולי כדי לממש אותה, ואולי הוא פשוט מוכרח לצאת למסע התבגרות. שנית, אני לא יכולה לעמוד בקסמן של דמויות משנה שאולי אפשר להגדירן "אנשים משולי החברה", אבל חשוב מזה, אלה אנשים שחיים את המוזיקה שהם שומעים ואת הספרים שהם קוראים, שתוהים על חידות החיים ומדברים עליהן בכנות, ושיוצרים ביניהם קשר חם ואמפתי ובלתי אמצעי שגואל אותם, גם אם יש בו משום הפרה בוטה של איסורים חברתיים.
 
"תגיד, אושימה-סאן, כשאתה לבד, וחושב על בן הזוג שלך, קורה לך שאתה עצוב?"
"כמובן," הוא אומר. "זה תלוי מתי. בייחוד בעונה שבה הירח נראה כחול. ובעונה שבה הציפורים נודדות דרומה. ו..."
"למה כמובן?" אני שואל.
"כל מי שמאוהב מחפש חלק שחסר בו עצמו. לכן כשאדם חושב על מי שהוא מאוהב בו, הוא מרגיש עצב. כאילו הוא דורך שוב בחדר אהוב ומעורר זיכרונות שאבד לו מזמן. זה טבעי לגמרי. לא אתה המצאת את ההרגשה הזאת. אז לא כדאי שתנסה לקבל עליה זכויות יוצרים."
 
נדמה שהייתי יכולה גם אני לשוחח אתם שעות, עם קפקא ואושימה והאחרים, על מוזיקה ואהבה וחתולים ועל סרטיו של פרנסואה טריפו.
זאת ועוד, יש בספר הזה מיניות מלבלבת ומלאת חיים (וגם מלווה בפחד בגלל צלה המאיים של נבואת האב), ועירוב של מציאות, חלום ופנטזיה שאופייני למורקמי ובספר הזה מקבל גם רקע שמעוגן בתרבות היפנית הקלאסית. הממד הפנטסטי מעניק לסיפור כוח מיתי, והוא שמאפשר לגיבור להיגאל בתוך מציאות שאינה מציאות ממש, אבל אולי היא המציאות הפנימית, ובה יכול קפקא למצוא לו אהבת אם ואחות, להתמודד עם אביו ועם הצד האפל שלו עצמו ולעשות תיקון לנפשו.
 
מה שאני רואה עתה לנגד עיני הוא מה שנמצא בתוכי, ומה שנראה לי מציק ומאיים הוא גרעין הפחד שנמצא בלבי. קורי העכביש המתוחים שאני רואה הם קורי העכביש שבתוך לבי. הציפורים שקוראות מעל לראשי הן ציפורים שגידלתי בעצמי. הדימוי הזה נולד בי ומכה בי שורש.
אני מתקדם אל תוך היער כאילו לקצב דפיקות לב ענקי הדוחף אותי מאחור. הדרך מובילה למקום מיוחד בתוכי. זהו מקור אור המפיץ חשכה, מקום שממנו באים הדים חסרי קול. אני רוצה לראות בעיני מה יש שם. אני שליח סודי הנושא מסר אישי אל עצמי, חשוב וחתום.
 
משום מה קפקא מזכיר לי לרגע נער מתבגר אחר שנשא מסר חשוב אל עצמו, אהרון קליינפלד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. אבל אהרון הגיע למבוי סתום, וקפקא הצליח להיכנס ליער האפל של נשמתו ולצאת בשלום. וכמה מקסים ומרגש היה ללוות אותו.