גלגוליו של שיר אהבה

אף אחת לא רוצה לחשוב יותר מדי על זה שמילות האהבה שלוחש לה אהובהּ אולי נלחשו לאחרת. וגרוע מזה – אולי עוד יילחשו לאחרת. בייחוד אם מדובר באותן מילים ממש. ואם האהוב הוא זמר יוצר שכותב שירי אהבה מדהימים ביופיים, הרי שכל העניין עוד יותר גלוי ומטריד.

את השיר הזה כתב ג'יימס טיילור עוד לפני שהתחתן עם קרלי סיימון, לפני שהשניים חיו יחד 11 שנים והביאו לעולם שני ילדים. אבל מבחינתי, הביצוע המשותף שלהם לשיר, בביתם, בהרמוניה של קולות שמשתלבים יחד מדי יום ביומו, הוא הביצוע הקאנוני. ונדמה שאת שיר האהבה האולטימטיבי שר זוג נינוח ואוהב ואי אפשר אחרת.

אלא מה? מוכרחים להודות שגם האקסית (המיתולוגית?) ג'וני מיטשל שרה את זה איתו מאוד יפה...

ולמעשה – לא צריך להיות באמת זוג כדי לשיר שיר אהבה, שני זמרים מצוינים שישירו אותו יחד ישכנעו את הקהל שהם מאוהבים.

מעבר לנפתולים ולבלגנים שבין בני זוג או בין מערכות יחסים מתחלפות, ישנו (אם ישנו) הדור הבא. בן טיילור, בנם של ג'יימס וקרלי, סיפר באיזשהו ריאיון שאביו היה המודל שלו גם להופעה על במה וגם לגבריוּת. ובן גם מבצע יפה מאוד את השיר (לא יודעת מי הפרטנרית שלו).

והכי מורכב אבא ובת. סאלי טיילור שרה עם אבא שלה והשיר מקבל טעם אחר. מה שבלט בעיני הוא שבניגוד לשאר הביצועים שבהם השיר הוא דואט ממש, סאלי מלווה את אבא שלה. השירה שלה לא פורצת אל מרכז הבמה.

ולא הכול נשאר במשפחה. ג'יימס טיילור הוא יוצר שנגע בהרבה אחרים, טובים ומוכשרים. הנה למשל סטינג.

ואחרי כל המסע הזה, אני חוזרת לעצום עיניים עם ג'יימס וקרלי. יש שם קסם שלמרות הכול הוא יחיד במינו.

בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקרירה

עוד מעט הוא מגיע. אחד בספטמבר. אני מודה (חנונית) שהוא תמיד ריגש אותי. סופו של אוגוסט האינסופי (למרות שקרו לי בחיים המון דברים נפלאים באוגוסט, אבל פיזית הוא קשה מאוד, ואני מודה - "חופש גדול" קשה לי גם נפשית) ומתחיל להיות ריח של סתיו ושל התחדשות ושל אפשרויות, וכל שנה מחדש, איזו תקוות שווא שהפעם יתפוגג פער הדורות שביני לבין בני גילי ואני אמצא את עצמי חברתית והכול יהיה טוב.

מאוחר יותר ההתרגשות נדחתה לאמצע/סוף אוקטובר, לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה. וכשהייתי מורה שבה ההתרגשות לאחד בספטמבר, אבל הייתה חזקה הרבה יותר! תמיד חטפתי כאב גרון והלכתי לישון מוקדם (כמו בשיר שלמטה. וגם עכשיו קצת כואב לי הגרון) ותמיד הרגשתי שאני עומדת לפני דבר גדול, וכך אכן היה בכל אחת משלוש השנים שבהן לימדתי בתיכון. ואגב - התלמידים שלי שהיו בי"ב בשנה הראשונה שלימדתי, הם עכשיו בגיל שאני הייתי אז - 25. אם אני לא טועה. זה מדהים אותי וגם כולנו נראים לי נורא צעירים .

ואחר כך, בשנים שלא היה לי קשר עם שום מוסד לימודי משום כיוון, נשארה ההתרגשות של הסתיו ושל ראש השנה אבל אחד בספטמבר, עם הריח המשכר של מחברות חדשות (מממ...) כבר לא היה.

ובשבוע הבא, ביום שלישי, אני לוקחת את הדרי שלי לגן. בהתחלה רק לשעתיים, וכל פעם קצת יותר. ביום שישי נפגשנו עם צמד הגננות החמודות שלה, ואז היא באה וכבשה אותי. התרגשות אחד בספטמבר. ואז בא גם השיר - למרות שתשרי יגיע רק בעוד שלושה שבועות...

נוסף על הדברים היפהפיים שכתבה רחל שפירא במילים המופתיות, אני רוצה לציין שהלילה, לראשונה מזה זמן רב, ישנו בלי מאוורר!

ולגבי השיר - רציתי מאוד למצוא את הביצוע של סוזן ופראן, כי אני לא עומדת בקסמן של קנדיות עם קולות מפותחים, וכי הן שרות את הצלילים הגבוהים בצורה חצי-אוורירית (לא אוורירית ממש, כמו שהמורים לפיתוח קול לא מרשים, רק אוורירית מספיק כדי להקסים; ע"ע הקנדית הראשית, ג'וני מיטשל). למרות שאני מתה על מזי כהן (מי זוכר את השיר "בוא בטוב"?), אבל בשיר הזה פחות. ועוד משהו גאוני בשיר, שהלחין דני עמיהוד (מי זה???) - בשורה הראשונה, "השמים משתנים לעיני החקלאים", במילים "השמים משתנים" גם האקורדים משתנים חמש פעמים! (אם אני לא טועה). וזה כל כך יפה שההרמוניה עושה את מה שהמילים מספרות - משתנה לנגד אוזנינו.

שיהיה סתיו שמח ושנת לימודים שמחה!!!

ביקורת שלי על "הספר הקטן" בנרג'

היי חברים,

מוזמנים לקרוא ביקורת שלי שעלתה אתמול בנרג', על "הספר הקטן" מאת סלדן אדוארדס.

ואני רואה פה שישרא בן שמונה - מזל טוב לחמוד. כל כך הרבה טוב והשראה ואנשים יקרים הביא לחיי. מגיע לו "דה" (שזה למרבה הנוחות גם תודה וגם עוגה).

תרגיל בכתיבה יוצרת

חיפשתי לי הפתעות במגירותיי הווירטואליות ומצאתי מסמך שכותרתו "תרגיל בכתיבה יוצרת". בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני כתבתי אותו, אלא שזכרתי שהיה תרגיל כזה של "אני כמו" בקורס מנחי סדנאות כתיבה שלמדתי מזמן (עם שכננו רונן). וגם - כשהתחלתי לקרוא זיהיתי את עצמי :).

מי מזהה מאיפה גנבתי את הסוכריה העבשה?

הנה - לא נגעתי:

אני כמו

אני כמו קרון אחרון ברכבת שנסעה כבר מזמן, צבוע ירוק מחליד מתקלף בכמה מקומות. תאיו אפלוליים וכמה קרני אור מאירות את העור השחור של מושביו. רחב ידיים עד מאוד הוא הקרון ושלווה שרויה בו, אינו נע אך כאילו נושם.

  אני כמו עוגת שוקולד חמה מכוסה בקרם שוקולד, רוטטת ומתנשמת, טובעת בסירופ שוקולד והגלידה והקצפת מתמוססות אליי, אני פיתוי רע ואפל וטוב ומפנק ומבטיח כזבים לשווא. אפשר לטבוע בי כמו בים השכחה או הילדות כי אני אינסופית. רובצת לפתח כמו חטא.

  אני כמו רכבת משא הדוהרת יגעה בתוך אפלת הלילה, נושאת עמי ספרים ישנים שדפיהם מצהיבים ומתפוררים, כרוכים בעטיפות עור מיוחדות שהוכנו ביד, ובגדים ישנים, חולצות טריקו אדומות ומכנסי טריקו ירוקים ומיני גלימות וברדסים מהוהים. אני גומאת מרחקים באיטיות, בעקשנות, בכוח. אין בי קלילות כלל.

  אני כמו לוליין בקרקס, ההולך על חבל ומתנדנד על טרפזים, קופץ ממקום למקום, מסתחרר, מתעופף, מזנק, ונוחת על רגליי בקלילות אינסופית. אין בראשי כל מחשבה כבדה העלולה להפיל אותי ארצה. ראשי מלא עננים ושמי תכלת. אני לבוש בגדים אדומים וצמודים, ראשי קירח ועיניי ירוקות וגדולות.

  אני כמו דשא רווי טל ששתה וספג כל הלילה. ירוקה ורווייה, לחה ונעימה, נושמת כולי, מחבקת את השמים ואת העולם כולו בשמחה. יש בי מקום אינסופי ושלווה אינסופית. אני רוצה לקבל את כולם ואת הכל.

  אני כמו חנות קסמים בפינת הרחוב, שבמגירותיה דברים נסתרים, זיכרונות ילדות, תמונות ישנות, עמודים ראשונים של ספרים שקראה בילדותה/קראתי בילדותי/קראת בילדותך, בובות שחסרה להן רגל או יד, סנדלי קסם, כתרים של נייר, מתנות עטופות בנייר צלופן. כל אחד יכול למצוא בי את המפתח שהוא מחפש.

  אני כמו סוכרייה עבשה עטופה בנייר צלופן, ילד אחד שכחני מזמן והניחני על המדף וכעת בא מישהו אחר מזמן אחר וממקום אחר לפותחני. ייקח זמן עד שיחוש בטעמי ויתענג עליו, מבעד לעובש. אני משתוקקת שיעשה זאת.

קרון אחרון ברכבת שנסעה

כבר מזמן,

כמה קרני אור מאירות

את העור השחור של מושביו.

חנות קסמים בפינת הרחוב

במגירותיה דברים נסתרים

עמודים ראשונים של ספרים

שקראת בילדותך

בובות שחסרה להן

רגל או יד

סנדלי קסם, כתרים של נייר,

מתנות עטופות בנייר צלופן.

סוכרייה עבשה שמתיקותה מבקיעה

מבעד ליושן.

החיים במבט אירוני

אחת התיאוריות הספרותיות שאהבתי מאוד במהלך לימודי הארוכים הייתה זו של פרי ושטרנברג על הקריאה כהשלמת פערים. הם מדגימים את זה במאמר המפורסם "המלך במבט אירוני" על סיפור דוד, בת שבע ואוריה.

אבל גם בלי להתעמק בתיאוריות ספרותיות (אתם לא חיבים לקרוא את המאמר!), אחד הדברים היפים והמנחמים בשבילי בקריאת ספרות הוא היכולת לקבל בסוף הקריאה או במהלכה נקודת מבט חובקת-כול, יותר מזו החלקית של הדמויות, ויותר מזו שהייתה בהתחלה.

ולפעמים זה קורה גם בחיים, וכשזה קורה זו מתנה נפלאה בעיני - כשיש הזדמנות לבחון מחדש אירועים שהתרחשו בעבר, ולקבל עליהם פרספקטיבה אחרת. הכי קל לעשות זאת בשיחה עם הנוגעים בדבר, אבל לפעמים זה קורה גם מתוך הפרסספקטיבה האחרת של הזמן או באמצעות צד שלישי.

וללטף את הראש של עצמנו-בעבר ושל אהובינו ואויבינו בעבר, בזרוע ארוכה של מספר-כל-יודע - זה מדהים!