כשגל עוצמת עיניים (סיפור לילדים)

[נו, עשיתם לי ועשיתי לעצמי חשק, בעקבות הפוסט הקודם, לפרסם כאן סיפור ילדים שכתבתי די מזמן.]

כשגל יושבת לבדה בחדר ועוצמת עיניים, כל החדר נעלם. נעלמים הקירות, נעלמות התמונות ונעלם גם השטיח. גל מתרכזת חזק חזק, ואז במקום השטיח היא מצמיחה סביבה שדות חיטה זהובים ענקיים או יערות עד ירוקים - כל מיני מקומות זרים ומופלאים.

כשממש מצליח לה, גל יכולה לדמיין שקר ביום חמסין, ובאמצע החורף להרגיש כמו גלידה שנמסה. אז היא גם מדמיינת שהיא מישהי אחרת ולא עצמה. במקום שיער חום צומחות לה צמות בלונדיניות ארוכות, והעיניים שלה נעשות כחולות כחולות, כמו ים.

אז גם לא קוראים לה גל. היא חושבת שגל זה שם קצר מדי, ודווקא ממציאה לעצמה את השמות הכי ארוכים שהיא יכולה: למשל, מאוריציה חסד-פז, אורנילה או מירנדיאה. אבא ואמא של גל לא מבינים מה קורה לה. נדמה להם שגל סתם יושבת ולא עושה כלום. גל לא רוצה לגלות להם איך היא מעלימה את החדר, ושהיא פתאום בכלל לא גל אלא מישהי אחרת. היא פוחדת שהגילוי יהרוס לה את הסוד. גם כשמפריעים לה באמצע זה כמעט הורס.

ולפעמים, כשאמא פותחת את הדלת וקוראת לה, גל לוחשת "ששש... אני משחקת." היא לוחשת ממש בשקט, כדי לא להפריע לעצמה, ולפעמים זה עוזר. אבל בדרך כלל שוב חוזרים הקירות, התמונות והשטיח, וגל מתעצבנת.

פעם אחת, אחרי הצהריים, כשאבא ואמא הלכו לנוח, גל עצמה את עיניה והתרכזה חזק חזק, והגיעה לשדה גדול, מלא שושנים. השושנים היו יפות וצבעוניות, והיו יותר גבוהות מגל, שכבר נהפכה למירנדיאה.

כל השושנים מסביב למירנדיאה היו צהובות או אדומות, אבל מרחוק היא ראתה שושנים כחולות.

"הכחולות הכי יפות," חשבה לעצמה והחליטה להתקרב אליהן. היא ניסתה לפלס לעצמה דרך בין השושנים הצהובות והאדומות, אבל החוחים שלהן דקרו אותה. זה כאב.

"לו הייתי גל עכשיו הייתי בוכה," אמרה מירנדיאה לעצמה, "אבל אני לא בוכה כי אני מירנדיאה."

"מה זה משנה אם את גל או מירנדיאה," אמרה לה פתאום שושנה אדומה, "כאב זה כאב."

"שושנה שיודעת לדבר!" מירנדיאה פערה עיניים בפליאה.

"כל השושנים יודעות לדבר," אמרה השושנה בחוסר סבלנות, "אבל את הנמוכות את לא שומעת."

"שושנים גם חושבות?" שאלה גל, שמרוב תדהמה הפסיקה להיות מירנדיאה וחזרה להיות עצמה.

"בטח," אמרה השושנה. "רק בני אדם מדברים בלי לחשוב."

"ועל מה חושבות השושנים?"

"כל שושנה חושבת על עצמה."

"זאת אומרת ששושנים אדומות חושבות מחשבות אדומות, שושנים צהובות חושבות מחשבות צהובות ושושנים כחולות חושבות מחשבות כחולות?"

"בטח," אמרה השושנה. "אם חושבים על צבע אחר זה סתם עצוב. כמו שאת, שאין לך צבע בכלל, חושבת כחול."

"אבל לא משעמם לך לחשוב רק אדום כל הזמן?" שאלה גל.

השושנה נעלבה, או שסתם לא היה לה מה להגיד, וסגרה את עלי הכותרת שלה. גל משכה בכתפיה, נזכרה שהיא מירנדיאה והמשיכה ללכת. היא עברה את כל השושנים האדומות, אבל כולן התעלמו ממנה, כאילו השושנה הראשונה נתנה להן סימן להכריז עליה חרם.

"לו הייתי גל הייתי נעלבת, אבל אני לא נעלבת כי אני מירנדיאה," הזכירה לעצמה.

אותה שושנה אדומה לא יכלה להתאפק וצעקה אחריה: "מה זה משנה אם את גל או מירנדיאה? עלבון זה עלבון."

ובאותו רגע בדיוק הגיעה מירנדיאה אל השושנים הצהובות. היא קיוותה שאִתן תסתדר טוב יותר מאשר עם האדומות. מירנדיאה חייכה אל השושנה הצהובה שהייתה הכי קרובה אליה חיוך רחב-רחב.

"הצילו!" אמרה השושנה הצהובה בקול צווחני לחברתה, "מה זה היצור הקטן הזה שחושף שיניים?"

"תירגעי, טיפשונת," אמרה הצהובה השנייה, "זה רק בן אדם."

"בן אדם!" נבהלה הצהובה הראשונה עוד יותר. "בני אדם זה לא היצורים האלה ש... קוטפים פרחים?"

"הוא לא יכול לקטוף אותנו, הוא נורא קטן," ענתה לה השנייה בזלזול, ולפתע פנתה אל מירנדיאה, ירקה עליה וקראה: "בוז!"

מירנדיאה התחילה לבכות, אף על פי שהיא לא גל, וכל השושנים הצהובות צחקו לה.

מירנדיאה בכתה ובכתה, והשושנים הצהובות צחקו וצחקו. מירנדיאה בכתה עוד ועוד, עד שחזרה להיות גל.

כל השושנים נעלמו, גם הכחולות היפות, והיא הייתה שוב בחדר שלה, וכבר היה חושך.

בדיוק אז נכנסה אמא של גל לחדר, כי הגיע הזמן ללכת לישון. גל ניגבה מהר את העיניים כדי שאמא לא תראה שבכתה. היא ניסתה להפסיק להצטער אבל לא הצליחה.

אמא של גל השכיבה אותה במיטה, נתנה לה נשיקה על המצח והדליקה מנורת לילה, כי גל אוהבת לישון עם אור. גל עצמה את העיניים אבל לא הצליחה להירדם.

שוב פקחה את העיניים, הסתכלה קצת על התקרה וקצת על הקיר. היה לה משעמם. היא העיפה מבט על כל פינות החדר.

בסוף היא נאנחה והסתכלה על הסדין, על השמיכה ועל הכרית.

והנה - מה היא רואה? הסדין כחול והכרית כחולה והשמיכה כחולה - ממש אותו צבע כחול יפהפה של השושנים!

גל חיבקה את השמיכה שלה ושוב הייתה מירנדיאה, שישנה בתוך שושנה כחולה.

מור, אני כאן (סיפור)

מור, אני כאן 

    סוף סוף אני עומדת שם, על גג ביתה שמול הוואדי העמוק והריק, פורשת את זרועותיי ושואגת מלוא ריאותיי: "אני כאן! אני כאן!" ומור לצדי צועקת אתי, ולבסוף אנחנו מתפרקות וצוחקות ונמסות זו בזרועות זו. ומתפוגגות.

    ראיתי אותה ביום הראשון ללימודיי בבית הספר החדש. בכיתה י'. היא ישבה בכיתה, לא רחוק ממני, וקראה. הצלחתי להבחין בעיניים החומות ובפנים היפים והעצובים, ועטפה אותי שמחה אופורית, יחד עם הוודאות שאני והנערה המיוחדת הזאת נהיה חברות, החברות הכי טובות בעולם.

    דברים רבים נעלמו מידיעתי כשהבטתי במור, שטופה באותה התרגשות. כעבור זמן לא רב ידעתי רק שאני יושבת קרוב לקדמת הכיתה וסביבי כמה בנות חביבות אך משעממות, ושמור יושבת בירכתי הכיתה מוקפת בנים, ויורה משם עלבונות ועקיצות לעבר העולם בכלל, ולעברי בפרט.

  גם בהפסקות היו לנו אזורים נפרדים: אפילו כשישבנו כולנו בחצר של הקיוסק מול בית הספר, הייתה למור הפינה הקבועה עם מעריציה, שם הייתה מנגנת בגיטרה ושרה שירים של פינק פלויד ושל הביטלס ושל בילי ג'ואל, מניפה את ידה הלוך ושוב על המיתרים בנונשלנטיות ומשחררת לחלל האוויר קול ערב ומלא.

    איך קרה האסון הזה? איך הפכה תאומת הנפש הנכספת שזיהיתי לאויבת שגרמה לי כאב כה רב, לא רק בהיותה בלתי מושגת לי אלא גם בכך שחסמה את גישתי לכל חוג חבריה ומעריציה, שזרקה לי הערות מעליבות על כל צעד שלי, שאיימה לקצר את חצאיותיי באמצעות מספריים והבטיחה לי שלא חשוב כמה אסתכל במראה, לעולם לא אהיה יפה?

    כשהתעלמה ממני לא הרגשתי יותר טוב. בימים הרעים שלה (רוב הימים), הייתה יושבת ספונה בפינתה בחצר, שולחת חברה זו או אחרת לקנות לה סיגריות ("תביאי לי לאקי," פקדה על יעל באדנות והפנתה אליי צדודית. לא התנחמתי בכך שהיה לה אף מעט ארוך. זה היה הפרט הקטן שיצר בפניה את חוסר השלמות שהיא-היא השלמות.) החברות הללו, שהתחלפו במהירות מסחררת, היו זכאיות לגעת בשיער שלה ולהקפיץ את תלתלי הבקבוק, דבר שגם אני השתוקקתי לעשות; אך בסך הכל לא היה לה מגע רב עם בנות אחרות. עם בנים זה היה שונה: על הבנים היא קפצה וטיפסה ורכבה, עם הבנים התחבקה, ובמסיבות מסתוריות שכמובן לא היה לי סיכוי להגיע אליהן אי פעם, היא גם שכבה אתם. הבנות ממחנה הילדות הטובות, שאליו השתייכתי בעל כורחי, היו מתלחשות על כך בזעזוע. היא שכבה עם זה. ועם ההוא. ועם המורה שלה לגיטרה, שהוא בן 30 ונשוי!

    הפעם הראשונה שלה, כך סיפרו כולם, הייתה על חוף הים, כשהיא הייתה בת 13. גם אם עינינו, עיני הילדות הטובות, הצטעפו בתחילה מרומנטיקה, נכנסנו למבוכה כשמור אמרה לנועה – היחידה ממחננו שמור דיברה אתה לפעמים – "אף פעם אל תזדייני על חוף הים, החול ייכנס לך לכל החורים".

    אך כמו שניפוץ המיתוס יוצר לעתים מיתוס חדש, דווקא האמירה הזאת של מור יצרה סביבה הילה שהייתה בלתי חדירה אף יותר. לגבי אושר יכולנו אנחנו, הברווזונות המכוערות, לחשוב שגם אם יתמהמה, בוא יבוא. אך הזריקוּת הבוטה של מור הייתה ייחודית לה, וברקע של כל זה עמדו ההורים – נוכחים מאוד במקרה שלנו, ונעדרים מאוד במקרה שלה.

    וביום שישי בעברי ברחוב המלך ג'ורג' ראיתיה לפתע, עומדת בפתח קפה "טעמון" ומסתכלת לצדדים, יפהפייה בתלתליה ובשמלת שפופרת שחורה, אולי מחכה למישהו שלא בא ומרגישה עלובה ומושפלת, אך ללא ספק נסיכת העולם כולו בתלתלים, בשמלה, בגופה הרזה אך המחוטב בשלמות, גוף שאתו אפשר לחיות, לרקוד, לשכב עם בנים, גוף של ילדה שאין לה אם.

    לאחר שצעקנו מלוא ריאותינו אנחנו צוחקות וצוחקות, ורוח קרה נושבת בנו שם על הגג, אנחנו מתחבקות ביתר שאת ויורדות אל הבית, נכנסות אל המטבח להכין תה חם, מתנגשות זו בזו כשמור מרתיחה את המים ואני מושיטה לה כפית, חוות רגע של מבוכה כשההתנגשות יוצרת חיכוך מסוג חדש. אני מעבירה את ידי על התלתלים הבוהקים ואוספת אותה מהר בלי להגשים את הפנטזיה, בלי להקפיץ את הבקבוקים.

    מור נעשית חברתו של איתמר ומעבירה את חצי לעגה אל טלי, חברתו לשעבר. אני נעשית אוויר בשבילה. מה עדיף? טלי סובלת ממור מאוד ומבקשת לעבור לכיתה המקבילה. היא מתיידדת עם בנות אחרות, שורדת.

    פה ושם, אני מגלה שמור כבר לא ברוגז אתי. היא מדברת אתי כמה פעמים. אני מתקרבת אל יניב, אולי זה מה שמשפיע עליה. אני מאוהבת ביניב. בהצגת סיום השנה שלנו אני קרובה אליו מתמיד, ולפני שאני עולה על הבמה מור נותנת לי יד ואומרת: "תשחקי אותה בגדול".

    ואז חופשת הקיץ מפרידה בינינו.   

    בכיתה י"א עלינו לבחור מונולוג, שאותו נבצע כחלק מבחינת הבגרות בתיאטרון. אני אלייזה דוליטל מפיגמליון ויניב הוא היגינס שלי. אני צועקת עליו ומשליכה עליו את נעלי הבית לאחר הנשף.

    אני רוצה לעבוד על המונולוג, לעבוד עם יניב, אך המורה שלנו רוצה שאעשה תרגילים כדי "להיכנס לדמות". הוא אומר לי שאני אלייזה, ועכשיו אני מוכרת את פרחיי בשוק. יתר התלמידים הם הקונים. כולם יושבים ורק אני עומדת, מוכרת פרחים לגמדים. אינני מסוגלת.

    כולם אומרים שהדמות לא מתאימה לי, לה יש טמפרמנט סוער ואני ביישנית. רק מור בדרכה הנחרצת קובעת: "שטויות. המונולוג מתאים לה בדיוק."

    "מור," אני פונה אליה בהפסקה, "תהיי מוכנה לביים אותי במונולוג שלי?"

    מור מגיבה מיד, כאילו קראה את מחשבותיי: "אני כל כך שמחה שהצעת לי. בדיוק חשבתי לעצמי שאני נורא רוצה לביים אותך במונולוג שלך."

    מור מכינה לנו תכנית עבודה, והדבר הראשון שהיא מתכננת לנו הוא שאבוא אל ביתה במבשרת מול הוואדי, אעלה אתה על הגג ואצעק "אני כאן!" היא, מתוודה מור, עושה זאת לעתים קרובות.

    לצעוק שאני כאן? העדפתי להתחבא. אבל רציתי להיות מור. ומור רצתה שאעלה על הגג.

    מור מעולם לא עבדה אתי על המונולוג שלי. היו לה בעיות. היא הושעתה, היא נקראה לשיחות. לבסוף סולקה מבית הספר וכל התקהלויותינו הנזעמות בחצר, מתלחשים על כך שזה לא פֵר, לא מגיע לה סילוק, היא בסך הכל התחצפה למנהלת, והרי היא כל כך מוכשרת, לא שינו דבר. מור נעלמה.

    בפעמים הספורות שנפגשנו ברחוב בשנים הבאות, קשה היה למתבונן מן הצד לנחש שהיינו פעם אויבות. נפגשנו בשמחה, שוחחנו מעט ונפרדנו. מור הייתה ברמנית ועבדה בכמה פאבים בזה אחר זה. היא גרה עם חבר, מישהו שלמד גם הוא בבית ספרנו. את הקנאה העזה והצורבת בה הרגשתי עוד פעם אחת, כשיצאתי לפאב, ומור, הברמנית – שוב בשמלת שפופרת, הפעם אדומה – רקדה על הבר ריקוד מתפתל שהבליט את חמוקיה.

    ואיפה את עכשיו? ספל התה החם לפות בין ידיי, עיניי בתוך הדבש של עינייך, שוב שוטפת אותי האופוריה, אנחנו החברות הכי טובות בעולם, תאומות. אבל את אינך.