יסמין (אגדה) (3)

לחלק 1

לחלק 2

כשראתה את הדמות בחדר, פתאומית אבל כאילו הייתה שם תמיד, חשבה לרגע שגעגועיה לבשו צורת אדם; מחשבה אבסורדית, אבל עד שהתעשתה, לא הספיקה להיבהל כפי שאמורה להיבהל נערה שרואה פתאום גבר בחדרה בארמון שיש בו רק נערות, סריסים, נשים זקנות ומלך רחוק אחד. והאומנם היה גבר? משהו מתעתע היה בדמות, כאילו לא יכלה לקבוע אם איש הוא או נער, גדול או קטן, הכול בו השתנה בלי הרף ורק עיניו השחורות יקדו ושפתיו האדומות חייכו אליה והיא, בלי משים, השיבה חיוך.

"איך נכנסת לכאן?" שאלה כשהצליחה לבסוף למצוא את קולה. הוא התקרב אל מיטתה ודווקא כשעמד קרוב יותר שוב נעשתה מבולבלת, לא יכלה לומר מה גובהו ואם הוא שמן או רזה, אך הוא עדיין ריתק אותה בשחור עיניים ובאדמומית שפתיים. "זאת לא השאלה הנכונה," השיב בקול קטיפה מתנגן שבכל הגה מהגאיו היו צלילים אינספור, והושיט את ידו אל פניה. אני אצרח אם תיגע בי, אמרה בלבה, אך הוא קירב את אצבעותיו אל לחייה באיטיות רבה כל כך, שעד שנגעו בה האצבעות הארוכות, המחוטבות, כבר כמעט יצאה נפשה שייגע כבר, וגב ידו ליטף את לחייה בעדינות שלא ידעה כי יֵשְנה בעולם, והיא חייכה חיוך מופתע וראתה את חיוכה משתקף בפניו. כעת נראה כמו ילד. "את רוצה לשאול שאלה אחרת?" שאל קולו המתנגן והייתה בו כמיהה, והיא הביטה בו באלם, אובדת בליטוף אצבעותיו את לחייה, והוא נאנח אנחה קלה של אכזבה, אך מיד התעשת ונראה שקרא את הערגה ההולכת ונצברת בה לליטופו, ואצבעותיו החמות שרטטו שביל מלחייה אל פיה, וכרית אצבעו הרכה ליטפה את שפתיה, וכשהחליקה אצבעו וחדרה וליטפה את לשונה הופתעה שוב, מהאש שניצתה בה, מכל הדלתות שנפתחו בגופה אליו, מזה שכבר לא היה אכפת לה כלל כיצד נכנס, מזה שהיא כבר בוטחת בו לגמרי, כמו ציפור בתוך כף יד.

 לחלק הבא

יסמין (אגדה בהמשכים) (2)

[לחלק הקודם]

בלילה לא באה עלמה לחדרן המשותף ולראשונה זה זמן רב הברישה את שערותיה בעצמה, בתנועת זרוע ארוכה וחסרת תוחלת. ארוך מדי השיער שלי, חשבה. אבל המלך אוהב שיער ארוך. ואיפה עלמה? הרי ראתה שהיא עברה את כל המבחנים.

למחרת ראתה אותה רק בארוחת הצהריים, עלמה נראתה בסדר, שמחה, ועורה חלק כאילו משהו שטף אותה, וכשמיהרה אליה וחיבקה אותה נדפה ממנה חמימות מושכת, כמו מֵחלת קינמון שעלתה מן התנור.

"בערב הודיעו לי שעברתי שלב ואני מועמדת לחתונה עם המלך," לחשה לה. "מצטערת שלא יכולתי להודיע לך."

"אבל מה זה אומר? מה קורה בשלב הזה?"

על פניה של עלמה חלפה אותה הבעה מסתורית שלבשו המורות כששאלו אותן על השלב האחרון.

"לא משנה," נרתעה ממנה בעלבון שלא הצליחה להסוותו לגמרי, העלבון הכרוך בתזכורת שעלמה אינה בשר מבשרה או איבר מאיבריה, אלא אדם אחר, אחר, אחר, ואל תודעתה לא תוכל להבקיע.

עלמה לא שבה עוד לחדרן המשותף, וכשהתראו בחטף במשך היום נראתה מוצקה ונוכחת וקשורה מאוד לאדמה, ועם זאת רחוקה מאוד.

כעבור שלושה ימים רחצו את עלמה וסכו את בשרה בשמנים והלבישו אותה בתחרוֹת ומלמלות והוליכו אותה אל חדר המלך. היא ראתה את כל זה מרחוק, רק לזקנות ולסריסים התירו להתקרב, וראתה את גבה של עלמה כשהלכה בין שני הסריסים הגבוהים, ולרגע נטתה מעט אל אחד מהם ותלתליה הקופצניים דגדגו את זרועו החשופה.

כשחזרה מארוחת הבוקר ראתה שחפציה של עלמה נארזו ומיטתה חשופה וריקה. המלך אמר "מוצא", כלומר "מוצא אני את האישה מר ממוות", ולא "מצא" ("מצא אישה מצא טוב") ועלמה נשלחה הביתה בבושת פנים. והיא, בלבה החלה מתגבשת טינה כלפי המלך הזה: כיצד יכול היה לדחות את עלמה המתוקה, הקינמונית? כעת לא רצתה כל כך שיבחר בה (ואף על פי כן, לא יכלה שלא לחשוב שהיא שונה מעלמה, גבוהה ממנה ובהירה ולא ילדותית כלל, ואולי אם דחה את עלמה היא עצמה תישא חן).

רק משעזבה עלמה, הבינה עד כמה הייתה נוכחותה ארוגה בחייה. ירד עליה שקט קר, אף על פי שדיברה עם המורות, עם החברות האחרות, ובלבה נחצבה ריקנות במידות גופה הקטן ותלתליה הקופצים של חברתה. קל כל כך להיקשר וקשה כל כך להתיר, חשבה. ובייחוד בלילה, כשכיבתה את האור ושכבה לישון בחדרה הריק, הייתה העצבות עזה ומרוכזת וגוש הצער פעם בגרונה אך לא התמוסס לדמעות. לראשונה לא מצא גופה מנוחה בין סדיני הסאטן והיא התהפכה מצד לצד.

 [לחלק הבא]

יסמין (אגדה בהמשכים) (1)

א. עלמה

בערב היו מברישות זו את שערה של זו, לאט, והיא הייתה משתעשעת בתלתליה החומים של עלמה ומקפיצה אותם, ועלמה הייתה מלטפת בפליאה את שערה החלק ("תמיד רציתי כזה..."), ומעסה קצת את קרקפתה והיא הייתה עוצמת את עיניה ומתמסרת למגע שהיה נכסף כל כך אחרי יום לימודים מפרך.

בחלק העיוני של הלימודים הן קראו שייקספיר וכך למדה שהמלט אמר, "דבר אינו טוב או רע אלא במחשבה". וזאת הייתה דעתה על הלימודים. הם היו אינטנסיביים, אבל הסיבה שהיו מפרכים כל כך, ושידיה המעסות של עלמה שחררו כל כך הרבה מתח בקרקפתה, הייתה אי-הוודאות. מכל הנערות האלה המשתלמות, המתייפות, המתכוננות והחרדות, רק אחת תיבחר להיות רעייתו של המלך. כלומר, המלכה (היא גלגלה את המילה על לשונה וטעמה אותה בסתר, מדדה אותה לגופה וחשבה שהמילה הולמת את עיניה הבורקות ואת צווארה הארוך. אבל היא ידעה שהנערות האחרות אף הן טועמות ומודדות את המילה וכל אחת מוצאת לה מקום בגופה ובנפשה).

וגם מי שתעבור את כל שלבי ההכנה (על השלבים האחרונים איש לא דיבר, המורות המבוגרות היו עוטות הבעת סוד ואומרות, אם תגיעי לשלב הזה, תדעי) ותגיע אל מיטתו של המלך, עלולה להישלח משם בבוקר אם לא תשביע את רצונו. רק אחרי שיאמר בבוקר שמצא טוב, תוכל האחת הנבחרת לנשום לרווחה.

בלילה היו ישנות בין מצעי סאטן, וכשהחליקה אל בין הסדין והשמיכה והניחה את ראשה על הכרית הרכה לא יכלה שלא להיות מאושרת חרף הדאגה שבלבה. בערב למדו ריקוד ולמרות החן הקליל שהפגינו כשרקדו, את השרירים היו מאמצות לא מעט, ולעתים חשה כאב ממש בישבנה ובירכיה, וחיבוק הסאטן הרך שיכך וניחם. היא הייתה מדמיינת שגלי הים מערסלים אותה וכך נרדמה. עלמה התקשתה יותר להירדם ולעתים הייתה לוחשת לה בחושך, מספרת על ביתה, על אהובי נפשה.

למבחן הראשון באו נערות רבות בעיניים אדומות. אחדות נכשלו עוד בחלק הראשון, של ההתמצאות במלאכות משק הבית, ונשלחו לביתן. גם היא חששה מהחלק הזה, והמכלים של חומרי הניקוי שניבטו אליה מן המדפים במטבח הגדול נראו לה תמיד עוינים. גם הרגיז אותה שהן צריכות להתעסק בעניינים כאלה. הרי המלכה אינה מנקה בעצמה. אבל תמיד השתיקו אותה הבנות האחרות, כדי שלא ייחשדו במרדנות, והמורות הסבירו באורך רוח מתנשא שהמלכה צריכה להתמצא בכל המתרחש בארמון.

אחרי ארוחת הצהריים, כשהתכנסו לבחינה העיונית, היו מעטות יותר, ועלמה הביטה בה בעיניים נוצצות.

ובערב, כשהתכנסו באולם הנשפים ונבחנו בריקוד, ראתה את עצמה במראה הגדולה כמו הייתה מישהי אחרת, מופתעת ופעורת עיניים. כשנענעה את כתפיה ורכנה קדימה בתנועה מפתה, מציגה את מחשופה למראָה ומדמיינת שהיא מקרבת את שדיה אל פניו של המלך, חשבה שבעצם היא עושה את כל זה כסהרורית, נדמה לה שהיא רוצה להתחתן עם המלך כי זה מה שכולן רוצות, אבל האם יישבר לבה אם תישלח בחזרה הביתה? היא שמחה בשדיה היפים וחייכה אל דמותה שבמראָה. המחשבה שלא תהיה עוד בארמון העלתה בה צביטת געגוע אל סדיני הסאטן ואל האמבטיות החמות עם ניחוח הבשמים המשכר, אבל רק הגוף הוא שהתגעגע, הלב עדיין התנמנם בה, מבוצר.

 [לחלק הבא]

העין (סיפור) - חלק ב' (ואחרון)

ובלילה כבר הייתי כשירה לאהבים, אישה לכל דבר, בעלת זוג עיניים יפות. החמלה הזהירה שנהג בי בעלי עד לביקורנו אצל השען התפוגגה, ויחסו אלי חזר להיות אותה מזיגה נושנה של אהבה וכעס. כשהיינו עירומים הוא אחז בשתי ידיי מעל ראשי כך שלא יכולתי להזיזן וכך שכבנו, וכעסתי עליו שכבל את ידיי, אך מורגלת מדי בשתיקה לא הצלחתי לומר לו שירפה, וזעמי התמזג בתשוקתי עד שגופי הפך נרפה וחם ומתמוסס, והייתי כולי שלו והתפללתי שלא יפסיק; וכשהפסיק הנחתי את ראשי על כתפו והשתדלתי לא לבכות, כדי שלא יתרגז.

אם אני ארצה תצמח לי עין חדשה… חזרתי ושיננתי לעצמי בלילה, שוב ושוב. אם באמת ארצה. העין שהרכיב לי השען היא קרה ורעה ואינה שלי. אם רק ארצה אוכל לחממה, למלאה ברוח חיים. אבל לא ידעתי איך רוצים; ובקושי ידעתי איך מסרבים. כה הרבה היה עליי ללמוד, וכה גדולה הייתה השתיקה שעטפה אותי.

 מפה ומשם הגיעו אליי השמועות: אנשים מרכלים עליי. ומספרים על אחרות, אחרות שעקרו לעצמן עיניים והלכו אל השען המפורסם, על אחרות שפרצו בבכי מר לאחר שהבינו שאת הנעשה אין להשיב. (ואולי כן?) ממני נזהרו, שלא אשמע דבר; כמישהי שעשתה זאת הייתי מסוכנת, זה ברור. אמי, אמיצה בדרך כלל, אף היא נזהרה; לילה אחד שמעתי אותה אומרת לבעלי בשקט, שהיא הייתה הגורם ושהיא חוששת להרגיזני שוב, ובעלי אמר שאין לנו כסף לעין חדשה, ואכן מוטב להיזהר.

 "איך אתה בכלל יכול לחשוב על כסף, " שמעתי את קולה של אמי נכמר בדמעות ולבי יצא אליה, וגרוני נחנק וחוסר אונים גדול תקף אותי, לו רק יכולתי לקום ולחבקה. לו רק יכולתי לרצות לעשות זאת… אבל נשארתי ממוסמרת למיטתי, כולי בוערת מיגון, עד שהוא בא ונישק אותי. מצצתי את שפתו התחתונה, העבה, כמו שתינוק יונק ממוצץ וכך נרגעתי לבסוף ונרדמתי. שנים רבות ישנתי בזרועות אמי ועכשיו כבר שנתיים אני ישנה לצדו. לפעמים יש לי חשק לדחוף אותו עד שייפול מהמיטה, נוכחותו מפריעה לי, האוויר בחדר לא מספיק לשנינו ואני נחנקת. לפעמים אני מתרפקת עליו וחושבת שאמות אם ילך. ולפעמים (בדרך כלל) זו מזיגה של השניים. וכעת אמי ישנה לבדה מעבר לקיר, בתוך שנתי העמוקה אני חשה אותה לפתע לבדה מעבר לקיר ושנתה נודדת - בילדותי הייתה אוחזת בידי להרדימני כשנדדה שנתי אני - ותחושת חטאי כסם שינה כבדה היא אף יותר משפתיו של בעלי, כעת אני שוקעת עמוק עמוק, כבר אבדתי, ושוב שכחתי לרצות את העין…

 בבוקר על שפת האגם, כשטיילנו שלושתנו ונשמנו את אוויר הפסגות הקרחי, רץ אלינו ילד קטן,  כולו דמעות. "מה קרה?" אמי כבר עטפה אותו בחום והוא נרגע והשתנק מעט וסיפר:  " הלכתי לדוג, כמו כל יום, יש דגים טובים באגם הזה ו…" הוא נעצר, לא מוצא את המלים. לבסוף משך בכתפיו כאומר שאין ברירה, הפנה מאתנו את מבטו והושיט לעברי את כף ידו, שהייתה עד כה קמוצה סביב משהו; זו הייתה העין שלי בידו, היא הושחתה במים, אך ללא ספק, זו הייתה העין שלי; שלושתנו צרחנו מבועתים, והילד זרק את העין שלי אל שביל העפר וברח. ענני אבק היתמרו סביבה; היא התלכלכה. לא אזרתי עוז להרימה; אף אמי ובעלי לא העזו. אך גם ללכת משם לא יכולנו; כאילו כוח טמיר משכנו לעמוד שם ולהתבונן בה.

 השען הזקן הפתיע אותנו; הוא התקרב בצעדים כה שקטים, שלא הבחנו בו קודם. ללא כל גינוני

 טקס, הוא התכופף ונטל את העין.

 השתנקתי.

 "די לך, עלמתי, " שלווה אינסופית הייתה בקולו. " היא לא שלך," הוסיף והרגיע, "היא חדשה. מקסימום ארבע שעות. אני מצפה לראות את בעליה בקרוב."

 "ואתה תחזיר לבעליה אותה עין?"

 "ודאי, אחרי שיפוץ קל. את חושבת שאני יוצר אותן יש מאין?"

 "וגם לי…" היססתי.

 "בוודאי, גם לך רק השבתי את עינך שלך."

 "אבל היא קרה ורעה ואינה שלי!"

 "לא יותר קרה," גיחך השען, "ולא יותר רעה, משהייתה קודם."

 "אבל אני לא מרגישה כמו קודם!"

 "אדוני," התערב בעלי, "אתה רוצה לומר ששילמנו לך סכום כסף כה גדול עבור השבת אבדה ותו

 לא?"

 "ושיפוץ קל," הנהן השען בלבביות. "כן כן. הרבה עבודה!"

 הוא נופף לנו לשלום וכבר התרחק.

 סוף סוף לבדי מול הראי אני מתבוננת בה ושואלת את עצמי איך, איך, איך, ארצה אותה. היא קרה ורעה והיא אני עצמי.

העין (סיפור) - חלק א'

[זה סיפור ישן שלי. החדש בעבודה ושלומו טוב :)]

העין

   ישבנו בבית הקפה היפה ביותר בעולם. הנהר הכחול הצלול כל כך, השקוף כמעט, פכפך לרגלינו, ומבטי המיואש, שהופנה הצידה כדי לא לפגוש בעיני אמי, שדיברה אלי כל אותה עת, מצא לו מפלט מעט באופק האינסופי, המרהיב. 

  ובכל זאת שמעתי. 

  "אמא," הפטרתי לבסוף בנימה יבבנית. אך היא המשיכה.

   "די!" שאגו פתאום רכסי ההרים הכחולים מלבינים שמולנו. כל המטיילים השלווים נפנו אלי, מופתעים, והבנתי שאני היא שצעקתי והרכסים רק מהדהדים לי.

   אך אמי המשיכה בשלה ואני, כל גופי מתעוות מכעס, שלחתי את ידי אל עיני השמאלית, עקרתי אותה ממקומה והשלכתי אותה על האדמה. כאב ראש נורא תקף אותי. העין העגולה שלי התגלגלה אל האגם וטבעה בו לבלי שוב. אני פרצתי בבכי נורא. פתאום הבנתי שלעולם שוב לא תהיה לי עין, ולמרות שהצלחתי לפגוע באמי (זה מה שרציתי) לא חשתי שום סיפוק. אמי הבוכייה, החיוורת, אחזה בידיי כולה שאלה, כולה אהבה, ואני הוספתי לבכות, בכי עיוור ואכזרי.

  נפגשתי עם בעלי בבית קפה אחר, שהשקיף אף הוא על הרכסים המושלגים. הייתה לי כבר עין מלאכותית והיא גרמה לי תחושות מוזרות במצחי. כשעפעפתי חשתי לרגע חיכוך, כמו שחשים כשמרכיבים עדשות מגע. הוא שיחק בספל הקפה שלו ובקופסת הסיגריות שלו, מסדר אותם, פעם זה מימין וזו משמאל, פעם להיפך. הנוף המרהיב והאוויר הצלול הקיפוהו, מנסים לפתות אותו, אך הוא בשלו. הקפה וקופסת הסיגריות מחליפים צדדים. עיניו מושפלות, פיו היפה אינו מביע דבר. כועס עליי? אפילו לא טרחתי לשאול בקול רם, הרי לא יענה, הרי "השתיקה היא העונש המוצלח ביותר", כפי שהוא עצמו הודה פעם. בעלי שופך עוד חלב לתוך הקפה שלו ולתוך הקפה שלי; שלי, ממנו לא לגמתי, כמעט עולה על גדותיו ועכשיו בעלי חייב להביט בי, כן, הוא מרים אלי את עיניו ומחייך חצי חיוך.

   "אני יודעת," נוחתת עליי ההכרה פתאום, ועכשיו שלכדתי את מבטו אני מוכרחה לומר לו, "אני יודעת, שאם אני נורא נורא ארצה, תצמח לי עין חדשה."

   ובעלי נרתע מעט, לא אוהב שאני מדברת כך; למה להזכיר נושאים לא נעימים;  ואולי ישמעו אותנו-  אך מבט לצדדים שכנע אותו מייד שהיושבים במקום זה, אפילו  היו מבינים את שפתנו, לא היו מגלים בנו עניין רב.

  הוא חשב שאין טעם לדבר על עניין העין. אף לא הזדעזע נוראות כשזה קרה, מיד חשב על פתרונות ומצא את השען הזקן, המומחה לעיניים, שהרכיב לי את עין הזכוכית. עכשיו לא רואים, והכול בסדר. אבל עין חדשה? מתוך רצון? באמת, אומרת בזלזול כל הווייתו של בעלי, שהניח עכשיו לקופסת הסיגריות שלו והוא מעלעל בעיתון. ואולי זה ייתכן - אני מוכנה להישבע שכך הוא חושב מאחורי העיתון שלו - אולי זה ייתכן, אבל רק ימים יגידו, ולמה לדבר על זה, למה לדבר בכלל.

   ראיתי את אמי מתקרבת מבעד לעצים. קשה לה להניח לי בזמן האחרון. היא דואגת, ובצדק. הרי אין לי עין. בימים האלה עלי לסלוח לה ולהבין את דאגתה. היא מלטפת את שיערי ומתבוננת היטב בפניי. בעלי מניח את העיתון שלו ומברך אותה בנימוס. שבי. שבי אתנו. ואמי לא, לא רוצה להפריע, אך לבסוף מתיישבת, ולמעשה אין בכך הפרעה גדולה. מכיוון שהיא יודעת עלי הכול, היא יודעת שבעלי ואני לא מדברים הרבה. כלומר, שהוא לא. אני כידוע תמיד רוצה לדבר, אני דברנית גדולה (ככה זה במשפחה שלנו, כולנו דברנים) ובעלי שתקן גדול, וחוץ מזה היחסים בינינו לא כל כך טובים. נדמה לי שבגלל זה נסענו לאתר הנופש היפהפה הזה, האין זאת?

 ואני כבר לא זוכרת כלום.

   אצל השען הזקן הוא התנהג אלי כמו אב או אח גדול. הניח יד על כתפי והבטיח שלא יכאב. דיבר אל השען הזקן בשפתו, דיאלקט מוזר, מובן לי רק בחלקו,  וגילה הבנה כה מעמיקה בפרטי העניין, שתהיתי, אולי הוא פשוט יודע, אולי כבר קרתה פעם הבושה במשפחתו, מישהו עקר לעצמו עין...

   השען היה ישיש נחמד, כולו ורוד מזיקנה, ושיערו צחור, ללא אפרוריות.  בעיני התכלת שלו לא היה חיוך, אך גם קר לא היה. אחרי שהביט היטב על העין שלי, זו שנשארה, פנה לעצב את השנייה. בינתיים קרא לעוזרו שתחב צמר גפן חיטוי לחלל בראשי וניקה שם מעט,  זה שרף אך אחר כך הרגשתי יותר טוב. אמי כמעט והתעלפה בזרועות בעלי.  "זה כואב מתוקה?" השתנקה לעברי ואני, המוגלה מתערבבת על לחיי עם הדמעות, לא ידעתי מה אשיב. "זה לא כואב לה," אמר בעלי בביטחון.

   "זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה," ניחם אותם השען הזקן. "תופתעו לדעת כמה התופעה הזאת נפוצה. ובעיקר במשפחות הטובות ביותר. בחורות בגיל ההתבגרות, או מבוגרות יותר. זה קורה, ואיש אינו יודע, כי כיום אפשר לייצר עיניים חלופיות משכנעות מאוד. ועם העין החדשה, בדרך כלל גם הטירוף שוכך קצת." זה מה שאמר או שנדמה לי שאמר כי מבטאו הקשה על ההבנה. הדיאלקט המוזר ההוא.

   עם עיני החדשה קמתי מן הכסא מסוחררת ונפלתי אל זרועות אמי,  אל חיבוק כה רך, כה רך עד שהתחלתי שוב לבכות, וכל כך מפחיד היה החיבוק, מפחיד וטוב, והשען הפריד בינינו ונזף: "את הורסת לי את העין עם הבכיות שלך, בואי, עכשיו לא לזוז." הוא ניגב את לחיי ואיפר את עיניי בעיפרון שחור ובמסקרה. "ותראי איזה יופי," הפנה אותי אל הראי . בעלי ואמי החלו סופרים את השטרות, ולאחר שערמו אותם על שולחנו של השען היינו חופשיים לצאת משם, וברחוב איש לא הביט בי עוד מזועזע, נראיתי ככל האדם.