יסמין (8)

[לחלק הקודם]

כשמלאו לנהרו שנה, וצורתו כבר צורת ילדון שתווי פניו ברורים והוא עומד זקוף ומתהלך ומדבר מעט, ערכו משתה נוסף, גדול וחגיגי. ולמלכה הייתה תחושה רעה. פחד עלום לפת את לבה. היא חשה שהמשתה יסמן את סופה של תקופה. "אולי לא נערוך חגיגה גדולה כל כך," דיברה על לבו של המלך. "אולי רק בחוג המשפחה? אני חוששת שכל הממלכה תראה ותחמוד את יופיו של בני... והרי יש גם אנשים רעים..."

"אנחנו מוכרחים לערוך חגיגה מפוארת. עיני כול נשואות אלינו," אמר המלך בנימה רכה ומשכנעת. "ואל תחששי מאנשים רעים, הרי הארמון שמור היטב!"

אבל יש אנשים שמסוגלים להופיע כך פתאום בלי לעבור את השומרים, כמעט אמרה המלכה ובעצמה לא הבינה מדוע עלתה בה המחשבה הזאת, ועל מה היא מדברת.

החגיגה נערכה ויופיו של נהרו סנוור את הכול. המלכה אחזה אותו בזרועותיה כמעט כל הערב, וכשיצאו כולם במחולות הסתחררה והוא בזרועותיה, כאהוב קטן. כה יפים היו המלכה ובנה שחייכו זה אל עיני זה, שכל הרוקדים סרו מדרכם ורק עמדו סביבם במעגל והביטו. וכאשר בסוף הריקוד הצטרף המלך אל המעגל הקטן שלהם ושלושתם התחבקו, היה אושרם שלם.

בלילה התעוררה המלכה לפתע כאילו שמעה רעש, אך שום קול לא נשמע. בתוך לאות הגוף המסופק שהרדימה אותה אחרי שהתעלסה עם המלך, ניעורו פתאום צביטות כמיהה שכבר שכחה, רסיסי זיכרונות שהפעימו והביכו אותה והיא מיהרה לדחותם מעליה. היא מיהרה לקום, את רגליה תחבה לנעלי הבית הצמריריות בחיפזון ואת החלוק עטתה על גופה תוך כדי הליכה, שנעשתה ריצה קלה, לחדר של נהרו.

כשהגיעה לשם כמעט פרח לבה מן החזה. ליד עריסתו של נהרו עמד איש. לא, נער. הוא נפנה אליה. איש. עיניו יוקדות. האם היא מכירה אותו? היא התקרבה בחשש והעיניים היוקדות התחלפו פתאום בעיני אהבה. "תתרחק מהבן שלי, אקרא לשומרים," אמרה בקול חנוק והתקרבה, לעמוד ליד נהרו, לחצוץ בינו לבין האיש, שאין לה פנאי עכשיו לחשוב מי הוא ומה הוא לה.

פניו של האיש נחתמו. "וממי את מבקשת זאת?"

"סליחה?"

"אל מי את מדברת? לא פנית אליי בשמי."

היא אבדה בפרוזדורים של אי-ידיעה. ומוכרחה היא להגיע, להגיע אל בנה.

"שלושה לילות, המלכה," אמר והתקרב אליה ולרגע גאה בה רחמה והיא נזכרה: אני אמות אם לא תיגע בי.

"שלושה לילות אתן לך לגלות את שמי, ובתומם אקח אתי את בני."

היא פתחה את פיה להזדעק, למחות, אך המבט שתלה בה – מבט תמים, סבלני, פתוח – האלים את כל מחאותיה. את בנו. נהרו, בנו.

 [לקטע הבא]

יסמין (7)

[לחלק הקודם]

בארמון ריננו שהמלך בחר לו את הנערה הבעייתית ביותר. ומה רע היה בעלמה! המלכה הייתה תמיד לא מרוצה, היו לה גחמות משונות וצריך היה להשיג בשבילה כל מיני דברים. למשל, אפרסק רך ועסיסי, ואת כל האפרסקים שהביאו לה – פסלה. וחם היה לה ותמיד היו הסריסים צריכים להשיב עליה רוח במניפה, וחשה לא בטוב והיו לה כל מיני חולשות.

והיא, לא אכפת היה לה מה אומרים עליה בארמון, עייפות כבדה כיסתה אותה כל העת כשמיכה אטומה, ונדמה היה שכל כמה שלא תישן, העייפות אינה מרפה. והטעם בפיה, מתכתי, ושום אפרסק בעולם לא יכול להמתיק את חכה.

כעבור כמה חודשים בצבצה בטנה מעט וכעת הייתה העייפות מענה פחות והיו גם תזוזות בבטנה והיא הייתה קשובה אליהן וכמו על כורחה הייתה מתחייכת כשחשה בהן, והמלך היה ממהר אליה ומניח יד על בטנה והם היו מחייכים יחד מתוך הבנה ושותפות. וגם כשנגע בה בלילות כבר ניעור אליו גופה אחרת, ככלי העונה לכלי אחר שכבר הסכין לנגן עמו יחד, וכוון לנגן אתו בסולם אחד.

בנה נולד בדיוק בזמן שחזו רופאי הארמון והמיילדות, ודומה שבא לעולם בדרך הקלה ביותר שבאפשר; אם כי בזמן הצירים הייתה עוקרת את עיניו של מי שהיה אומר לה כך. היא לא הבינה איך כתר המלכות, הארמון, המלך, אינם יכולים לגונן עליה מכאבים קורעים כאלה, כאבים של חיה הכורעת בשדה; כאילו נשלפה מתוך חייה - כריות המשי, המוזיקה השקטה, המשרתים - אל ג'ונגל פראי והיא לא תשרוד בו, לא תשרוד-

"הנה הראש!" קראה המיילדת, "תלחצי!" והיא לחצה את ידו של המלך וצרחה ואיכשהו זה התרחש, וזה לא היה אחרון הכאבים, אבל בכאבים הבאים כבר היה מונח על חזה תינוק שלם להפליא, שאצבעותיו הארוכות ושפתי הדובדבן שלו העירו בה זיכרון עמום, ומצחו הגבוה עורר בה השתאות: קטן כל כך, לפני רגע עוד שכן בתוכה, וכבר אדם שלם כל כך! והיא נישקה את המצח המוכתם בנוזל לבן ולא אכפת היה לה, הוא השרה עליה שלווה.

שלושה ימים באו היועצים אל המלך והמלכה ובידיהם מגילות קלף ארוכות שרשומים עליהן כל השמות בממלכה, אך המלכה פסלה את כל השמות, הם לא התאימו לבנה היפה. לבסוף, כשהיום השלישי נטה לערוב וגם המלך הסבלני החל להראות סימני קוצר רוח, אמרה המלכה: נהרוּ.

"סליחה?"

"אני רוצה לקרוא לבננו נהרו, כי כבר ברגע שנולד, פניו נהרו."

וכך היה, נסיך הממלכה נקרא נהרו, ומשתה השם שלו נערך ויום חגו נקבע, וברחבי הממלכה כבר החלו מעניקים את השם הזה, החדש והמשונה, לתינוקות שנולדו אחריו.

אורו של נהרו שטף את המלך והמלכה ורק לעתים נדירות הניחו למשרתים ולאומנות לטפל בו. כשהחזיקו אותו בזרועותיהם ירדה עליהם שלווה. ודומה שנהרו היה מלא אהבה, והוא שהרגיע וערסל והרעיף, ולא להפך.

 [לחלק הבא]

יסמין (אגדה בהמשכים) (6)

לחלק הקודם

ג. המלכה

כשהודיעו לה שהיא נקראת אל המלך, עלה בה חוסר סבלנות. מה לה ולמלך עכשיו, למי יש פנאי לחשוב כעת על המלך, כשנער הזהב שלה עזב אותה, והיא מחלקת את זמנה בין השתדלות לא לחשוב עליו לבין התמכרות לזיכרונות, בין כעס לבין השאלה, למה? ובזמן הנותר היא מבטלת את כל זה, הרי הוא יבוא גם הלילה, כרגיל, הוא לא יוכל שלא לבוא. ועכשיו היא צריכה ללכת אל המלך, ואם הוא יבוא לא ימצא אותה!

כל היום הכינו אותה הזקנות, חפפו את שערה, עיסו את עורה בשמנים ודיברו ביניהן בקולות מהוסים על המלך, על הכבוד שנפל בחלקה, והיא החליקה מבין ידיהן, מתוחה וקופצנית. "היא מתרגשת... אל תדאגי חביבתי, המלך יקבל אותך, הוא עייף מחיפושים," ניסתה אחת הזקנות להרגיע, והיא גלגלה את עיניה. אפילו לא אכפת לה שידעו שהמלך לא מעניין אותה, לא אכפת לה מה יקרה לה, מה יעשו לה.

ובערב, כשהלכה בין שני סריסים, נזכרה בעלמה שהלכה כך לפני כמה ימים שנדמו כנצח, ועלמה הגיעה עד כתפיהם אך היא הלכה אתם ראש לצד ראש, ולכסנה מבט אל הפנים החתומים.

הכניסו אותה לאולם גדול וסגרו מאחוריה את הדלת. בירכתי האולם ישבו נגניה של תזמורת קטנה, בגדיהם מעוטרים זהב, ולפניהם עמדה זמרת בסבר פנים רציני והמתינה לבוא הרגע שלה. המלך ישב מוגבה על גבי במה קטנה, על כס מלכות, עטוי גלימה לבנה. הוא נראה קטן. היא יכלה לראות רק את פניו ואת ידיו המבצבצות מתוך הגלימה, וידיו נראו קטנות וחלשות.

"רקדי," החווה בידו ומוזיקה החלה מתנגנת. היא לא הביטה במלך, אלא בנגנים ובזמרת, שכשהתחילה לשיר נהרו פניה אור בכל הצבעים. הם ידעו היטב ערגה מהי, ומהם תחנונים, מהו היופי המפואר שבתשוקה, וסיפרו אותם בכל צליל. והיא סיפרה אותם בגופה, בפיתולי גווה, בידיה הקוטפות שושנים מן השמים ומתוות גלים, באגנה המשרטט את סימן האינסוף, ולא הביטה כלל אל המלך, גם לא כשקרבה אליו בריקודה ושרטטה את הערגה אל מול פניו. כשסימן המלך שיפסיקו לנגן ויוציאו כל איש מעליו נותרה עומדת מולו, מתנשפת, וכשאסף אותה לתוך גלימתו הבהב גופה, נדלק כי גוף הוא גוף ומגע הוא מגע, וכבה כי לא היה זה הגוף הנכון והמגע הנכון, וכי ידיו של המלך היססו וההיסוס הרגיז אותה, ולשונו שגיששה אל פיה הייתה קרה ורכה מדי, אבל כשאחז בשדה נפלטה מפיה אנחה עמוקה והיא נצמדה אליו, והוא נרעד מהתרגשות, הפשיל את הגלימה והושיב אותה עליו על כס המלכות, והם נעו על הכס בשקט באולם הגדול, הדומם.

 [לחלק הבא]

יסמין (אגדה בהמשכים) (5)

לחלק הקודם

ואף על פי שהייתה דרוכה לכניסתו ולא הייתה בה מחשבה אחרת מלבדו, לא הבחינה שנכנס עד שעמד בחדרה, שוב כאילו תמיד היה שם, והיא התמתחה לעומתו בשמחה והוא היסס רגע, כמחכה למוצָא פיה, וצל קל שבקלים חלף על פניו כשהיא לא אמרה דבר והוא קרב אל מיטתה בלי אומר ודברים. הוא שכב לצדה והיא היססה רגע לפני שהתחילה לגעת בו, רפרפה סולם מוזיקלי ממותניו במעלה עמוד השדרה שלו בקצות אצבעות ואחר כך בשפתיים שטעמו את עורו השוקולדי, וכשנאנח וגופו ביקש את אצבעותיה ואת לשונה העֵזה יותר, וכל מה שהטביע בה אתמול עלה ממנה אליו, להיכתב מחדש כמכתב תשובה בעור החלק שניחוחו משגע.

הם נרדמו כששדיה צמודים אל גבו ושפתיה בעורפו וידה על בטנו החמה, שכמו הקרינה שמש לתוך כף ידה, ומכף ידה זרמה השמש הזאת לעורקיה. שמש נוזלית. זהב, מלמלה אל עורפו והוא הושיט יד לאחור וחפן את ישבנה והצמיד אותה אליו, והיא זעקה. קודם לא ידעה שהתשוקה מכאיבה. והוא נפנה אליה והיא פישקה את רגליה ככל שיכלה, כמה שיותר, כדי להפסיק את הכאב, ולבסוף אמרה בקול שלא הכירה, שדמה קצת לקולו עשיר הצלילים, "בוא אליי..." והוא ציפה רגע למילה נוספת, שלא נאמרה, ואז פסק, "עוד לא," והושיט את ידו המרפאת ללטף ולשכך והיא עצמה את עיניה. "תסתכלי אליי," תבע, והיא פקחה את עיניה בכוח ונאחזה בעיניו גם בזמן שעוויתות העונג השתלטו.

ולמחרת כבר לא רצה אל האולם בבהלה אלא הלכה בצעדים כבדים, אחוזה קורי שינה וקורי עונג, וזקופה, כאילו כבר עכשיו היא המלכה. וכל היום זכר גופה את העונג, ושביעות רצון מנומנמת רבצה על עפעפיה. היא עשתה את כל מה שהיה עליה לעשות כמו מתחת למים, ורק בשיעור הריקוד בערב התעוררה פתאום, ובפיתולי המותניים ותנועות הירכיים סיפרה את כל מה שקרה לה בלילה, ולפתע הייתה רקדנית, והעדר היכולת הטכנית הרכין את ראשו בפני הנפש שביקשה לה ביטוי.

ובערב, במיטה, נעשתה הציפייה מתוחה ומענה. היא לא ידעה למה, אך חשה שדבר מה השתנה. בה, באוויר שהתעבה, בתדרים שהקיפו אותה. וכשהוא הופיע, הרגישה את השינוי גם בו. חיבוקו היה נואש. "זאת הפעם האחרונה שלנו," אמר. "מה?!" נרעשה. "מה פתאום! אתה לעולם לא תפסיק לבוא אליי! אתה לא יכול!"

"אני אפסיק," הוא הדף את ידיה הנשלחות אליו, אבל מיד אחר כך התנפל עליה בנשיקות. "אני לא אבוא יותר."

"אתה תמות ולא תפסיק לבוא אליי," היא ניסתה לסטור לו, לצבוט אותו, והוא הצליח איכשהו לחמוק אבל פתאום חדר אליה, חלק ומטריף, והיא לא להתענג רצתה עכשיו אלא לריב, לכעוס, היא לא תיתן לו לצאת, היא לא תיתן לו לצאת לעולם... אבל לאט לאט כבשה אותה הנעימות שבערסול, וכל תנועה שעשה בה צבעה את קצות עצביה בדבש.

"אתה ממלא את כולי," לחשה לו.

"כולי בך," השיב לה בעיניים רטובות.

ואחר כך נשאר בתוכה ללא תנועה ודמעותיו זלגו על לחייה והיא ליטפה את ראשו, מתחזקת בתחושה, באמונה, שהוא ישוב אליה, שלא יוכל שלא לשוב.

"תשאלי אותי..." התחנן בקול חנוק לתוך כתפה, "תשאלי." והיא לא הבינה וכשהרים את ראשו הביטה בעיניו בשאלה ונישקה את שפתיו בחום אך הוא הבין שלא יזכה לגאולה שהוא מחפש ושפתיו היו קפוצות וללשונה המגששת לא נפתח הפתח. "אני לא אבוא יותר," חזר, "זאת הפעם האחרונה."

לחלק הבא

יסמין (אגדה בהמשכים) (4)

לחלק הקודם

ב. הוא

היא התעוררה מאוחר והתמתחה, רגע תרה את ארץ התחושות החדשות והנעימות בכל חלקי גופה, ואז אחזה אותה בהלה, הרי היא מאחרת, ואין לה מושג מה השעה, והיא התלבשה מהר ורצה אל האולם הגדול, קלה מדי וגם נוכחת מאוד, כאילו צמח גופה בלילה לארבע כנפי תבל, רגליה נטועות חזק יותר בקרקע וגם ראשה קרוב יותר אל השמים וגם משני צדיה היא נמשכת אל קצותיו של העולם. הנערות ישבו שם, רוקמות ואורגות ותופרות, כל אחת במלאכתה, והמורה המשגיחה חייכה אליה כאילו לא איחרה, ולרגע, רק לרגע, חצתה את ראשה המחשבה שהמבחנים כבר התקיימו, והמלך דחה את עלמה מעליו, ומי כעת המועמדת? עד מתי יהיו שם כולן? 

אבל אף אחת מהנערות לא העלתה את הנושא, ובצהריים הלכו אל חדר האוכל וסעדו, ודיברו זו עם זו בנעימות, רק שקטות מעט יותר מהרגיל, והיא ישבה ושוחחה וחייכה ונשטפה באור מן החלונות הגדולים, ומדי פעם בלי הזמנה תקפו אותה רסיסי זיכרון מן הלילה, האצבעות המחוטבות שרפרפו על שדיה ואחר כך אחזו חזק, הנשיקות הקטנות המתוקות באחורי ברכיה, הלשון שליקקה את אצבעות רגליה וכאילו רחצה ומירקה את כל-כולה, ובאותו רגע התמלאה אור ודימתה לעצמה שכפי שהיא כרגע, היה נפתח לפניה ים סוּף...

ועם ההיזכרות התכווץ רחמה והמו מעיה כאילו הוא נוגע בה עכשיו, הבחור ההוא, הנער, האיש, מה הוא בכלל, פה דובדבן, עיניים יוקדות, נפשה בכפו, זר ומוכר.

האם יבוא שוב הלילה? שאלה את עצמה, אני אמות אם לא יבוא, חלפה בה מחשבה מוזרה והיא צחקה בתוכה כי כלל לא הרגישה כך, הרגישה כחתולה שבעה ושאננה ולא היה לה שום ספק שיבוא, ושום חלק בה לא זכר מהו מוות ומהו ייאוש. ובכל זאת חלפו בה המילים.

אבל כשהגיע סוף סוף הלילה, מהר ולאט, והיא שכבה במיטה ובועות התרגשות מתפוצצות בה, כבר התקשתה לחכות ותהתה איך הייתה שאננה כל כך, ולרגע ביקשה לשכוח אותו, לשכוח את כל הערגה הזאת ושוב לישון בשלווה בין סדיני הסאטן בלי דאגה של ממש מלבד גחמותיו של מלך ערטילאי. אבל עוד היא מבקשת להשתחרר ממנו והיזכרויות חטופות שוב כיווצו את רחמה: החיבוק האמיץ שאסף את כל כולה אליו עד שחישבה לטבוע בגופו החם, שאת ריחו שאפה מלוא ריאות ורצתה עוד, השפתיים המלאות שרפרפו על צווארה ובטוב לב אכזרי מצאו בדיוק את הנקודות שנשיקה בהן תצית עוד בעירה ועוד אחת. ואיך הבריש באצבעות את שערה וכמו השיב אותו לחיים אחרי שקמל מגעגועים לעלמה, ומלמל לעצמו בהשתאות: "זהב..."

 לחלק הבא