צ'ייקובסקי

הבוקר לא עלה אור

ופנסי המכוניות השתקפו חגיגיים

בכביש הרחוץ, המבהיק

אבא היה שמח לו שמע אותי

אומרת

צ'ייקובסקי נפלא בגשם

משני הצדדים. עכשיו.

אחד האלבומים האהובים והמרגשים ביותר שיש לי הוא Both Sides Now, שבו ג'וני מיטשל מבצעת מחדש גם סטנדרטים ידועים של ג'אז וגם שירים ישנים שלה עצמה. וככל שאני אוהבת ומעריצה את קולה הצלול של ג'וני הצעירה (ואת שליטתה המדהימה בכמות האוויר שהיא מוציאה!!), הביצועים המאוחרים יותר מרטיטים בצורה אחרת ועמוקה יותר, ובעיקר הביצוע ל-Both sides now. הנה, תשמעו...

http://www.youtube.com/watch?v=aCnf46boC3I

ואין משהו יותר חכם, או יותר יודע, מההודאה הזאת באי ידיעת כלום.

גם קרלי סיימון אהובת לבי עשתה אלבום כזה שבו היא שרה מחדש משיריה, Never Been Gone, ולקרלי סיימון הקשבתי כתמיד בקשב רב,  כמו שצריך להקשיב לאנשים חכמים ועמוקים שאומרים את האמת בלי יומרות (ואם יש להם קול מדהים שהוא גם אלט וגם סופרן, אז על אחת כמה וכמה).

ועכשיו חשבתי על שני האלבומים האלה ועל השיר שפותח את האלבום של קרלי סיימון שהוא כאילו ההפך, כי הוא כולו ידיעה ודאית, אבל הוא לא ההפך בכלל. ואני כל כך עם שתיהן. משני הצדדים. עכשיו.

הנה קרלי ואהבתה היודעת - בגרסה של פעם

http://www.youtube.com/watch?v=KiqcczYZnJ8

היום יום הולדתה של קרלי סיימון!

גיליתי עכשיו בשיטוטיי בפייסבוק שהיום יום הולדתה של האם-ואחות הרוחנית האהובה שלי, קרלי סיימון.

וככה כתבתי בדף המעריצים שלה, כשגיליתי:

I do not know any other singer-songwriter whose voice conveys so much emotion, who is so musically versatile, whose lyrics are so wise and poetic and at the same time unpretentious, and whose kind heart glows on her face while she sings... happy birthday Carly, wish you were my older sister :)

ובמה נחגוג את יום הולדתה אם לא בשירים...

הנה אחד שהוא לא מהמופתיים שלה, אבל כמה היא מרגשת אותי כשהיא שרה בקול נמוך: the night is filled with pretty girls…

הנה הקליפ של השיר שהוא סטוקרי ומפחיד (בשנות השמונים זה עוד לא נחשב מפחיד?), אז עדיף רק להקשיב לקולה המכשף ולקרוא את המילים:

You know what to do

The night is filled with pretty girls
Dancing shoes and flying hair
Not one of them would refuse
To follow you up the stairs
You could have your pick of them
Why decide to pick on me
You promised me you'd stay away
You promised me you'd set me free
Pounding of my heart
Trembling of my hands
Somethings I'll just never understand

[Chorus:]
You know what to do to me
You know what it does to me
You know what to do to me
You know what it does to me
You know what to do

The night is filled with shooting stars
I watch them fall 'cause I can't sleep
I pray that you won't call at all
I'm still awake at ten to three
I hear your motorcycle roar
You pull up short outside my door
I don't know how I got outside
I don't know why I'm on this ride

We make love like a house on fire
We make love like dogs gone mad
Somethings I'll just never understand

[Chorus]

Pounding out my heart
Trembling of my hands
Somethings I'll just never understand

ועכשיו שיר שהוא כן מהמופתיים שלה, הרי יש לי פה גם אחריות ביום חגיגי זה J

שיר שיש בו התבגרות וכמיהה והדינמיות של החיים... הכול!

להקשיב פה

Boys in the trees

I'm home again in my old narrow bed
Where I grew tall and my feet hung over the end
The low beam room with the window looking out
On the soft summer garden
Where the boys grew in the trees

Here I grew guilty
And no one was at fault
Frightened by the power in every innocent thought
And the silent understanding passing down
>From daughter to daughter
Let the boys grow in the trees

Do you go to them or do you let them come to you
Do you stand in back afraid that you'll intrude
Deny yourself and hope someone will see
And live like a flower
While the boys grew in the trees

Last night I slept in sheets the colour of fire
Tonight I lie alone again and curse my own desires
Sentenced first to burn and then to freeze
And watch by the window
Where the boys grew in the trees

ואם אתם באמת באמת אוהבים מישהו, אין דבר יותר מקסים להגיד לו מאשר זה:

Be with me

River runs to the sea
Salmon runs to the sea
If you need someone
You can run to me

Flowers grow to the sun
Shines on everyone
If you've lost the warmth
I will give you some

Lay back on the starry night
Feel as big and as small as you are

Well I see who you are
And I like what I see
If you want to be
You can be with me

יום הולדת שמח :)

שיחת לב אל לב

Tu me corresponds של פרנסיס קאברל הוא אחד השירים הרומנטיים ביותר שאני מכירה. רומנטיים במובן העמוק, לא רק של שיר אהבה ואפילו לא של האדרת חיי הנפש והרגש או התואם בין האדם לטבע. אלא במובן של האמונה העמוקה בהתאמה בין אנשים, ובחיבור האמיץ בין נפש לנפש, בין לב ללב, שגובר על ריחוק גיאוגרפי.

הרעיון המרכזי שבשיר אינו ניתן לתרגום. קאברל תוהה על המחשבות, הערגות והשירים שלו שמתעופפים ממנו והלאה – לאן הם מגיעים? ולפי כל מיני סימנים הוא מסיק שהוא והיא – היא רחוקה שכזו – מתכתבים (correspondre) ומסביר: כי את מתאימה לי. ואיך אומרים את זה? גם correspondre.

לא צריך להיות בלשן כדי לראות שיש במילה הזו הדדיות (co) והיענות/תשובה/תגובה – response. אבל קאברל לא מדבר על מכתבים או על שיחה, אלא על משהו עמוק יותר, על הערגות שלו שהוא מנסה כל חייו להוליכן בתלם, והן מתעקשות להתמרד ולהתעופף להן, אולי כי הן חשות שיש אי שם מישהי ש-corresponds.

בגרסה העברית הרשיתי לעצמי כל מיני חירויות. הפכתי את המתת – don – של היכולת להסתובב עם תנועת כדור הארץ לדרור לתור את כל התבל, הפכתי את המרפסת לגן, ועוד כאלה. אבל אני חושבת שפרנסיס היה מסכים, הרי זה חלק מה-correspondence בינינו.

הנה התרגום, ואחריו קישור לקליפ שהוא מקסים ומומלץ.

בשיחת לב אל לב

באור הלבנה

מחשבות נפרמות

הן ממני חומקות

בצעיפי העונה

אדמיין שעוגנות הן

בפתח גנך

ואיתך אתכתב

בשיחת לב אל לב

מה קורה לשירים

שֶׁלַיָם מפליגים

לגלויות שיוצאות

מבין דל"ת אמות

לפעמים הן חוזרות

בלחיים סמוקות

כשאיתך מתכתב

בשיחת לב אל לב

אילו יכולתי לתור את כל התבל

בעולם לטייל

לו היה לי הדרור

אז הייתי נצמד אל כנפי הברזל

ואלייך צולל

נשטף אור

הרהוריי שזורמים

כמו נהר מתקדמים

אין עצור אין חזור

עד לפתח ביתך

ואולי מדליקים הם

את כל אורות חדרך

כשאני לך כותב

בשיחת לב אל לב

חשבתי שאוכל להוליך

בתלם את כל ערגותיי

אבל רואה במו עיניי

הן כולן מתעופפות

עלי כותרת על חמשות

וכגלימה הן מתממשות

את כתפייך לעטוף

כמו כל מה שאכתוב

ואיתך מתכתב...

אילו יכולתי לתור את כל התבל

בעולם לטייל

לו היה לי הדרור

אז הייתי נצמד אל כנפי הברזל

ואלייך צולל

נשטף אור

באור הלבנה

מחשבות נפרמות

הן עולות

ונוגעות

בשפתייך הרכות

מלטפות את עורך,

מנשקות את מצחך

כשאיתך מתכתב

בשיחת לב אל לב

כשאיתך מתכתב

בשיחת לב אל לב

כשאיתך מתכתב

בשיחת לב אל לב

http://www.dailymotion.com/video/x7x7x_francis-cabrel-tu-me-corresponds_news

קצר וחטוף ושובר את הלב

בזמן האחרון יצא לי להיתקל בהלך רוח דומה (אם כי ממקומות שונים) בשני ספרים שקראתי: "החיים כמשל" של פנחס שדה (כן, רק עכשיו...) ו"כוחו של הגיל" של סימון דה בובואר (הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלה). ושניהם מביעים, כל אחד בדרכו, חשש מפני האושר (שניהם – בהקשר של אהבה וזוגיות) שאולי ימנע מהם לחקור ולכתוב את העולם. אצל שדה זה לא ברור לגמרי אבל נדמה שלחשש הזה יש חלק בהחלטה להיפרד משתי האהובות שגרמו לו אושר – איילה, וי', שאותה נשא לאישה – ואילו סימון מתארת שבשנה הראשונה לקשר שלה עם סארטר ולחירות החדשה שלה לחיות ולחגוג את פריז כאוות נפשה, פחת אצלה הצורך לכתוב, וסארטר דחק בה שלא תהפוך להיות אחת מאותן נשים שבונות את חייהן ואת ערכן על יחסים עם גבר.

ואני מכירה קצת את החשש הזה מהזמן שהייתי בטיפול בשנות העשרים שלי, ונדמה היה שהטיפול הופך אותי לאדם מאושר וחופשי ממטענים, ושאלתי את חברתי יעל (הנה גם לי הייתה – ויש - יעל, לא רק לפ' שדה) – אם אני כבר לא אהיה מתוסבכת, על מה אני אכתוב? – והיא ענתה לי במידת מה של חוסר סבלנות (שמובן לי היום): את כן תהיי מתוסבכת.

אז המחשבה היא לא זרה לי, אבל כרגע היא די מוזרה לי. ונדמה לי שאולי היא צורך מוסווה בשליטה. שהשאלה היא לא אם אהיה מאושר/ת או לא, אלא – על ידי מי האושר הזה יילקח ממני, ואולי מוטב להיות בשליטה ולדעת "כי ידי עוללה לי זאת".

אחרת, למה לא לאחוז באושר בשתי ידיים. ואני חושבת לי את זה בימים אלה של בריזות אביב נפלאות, רגע לפני החמסינים המצמיתים של הקיץ, וברקע פוליקר במילותיו של גרוסמן: "קצר וחטוף, ושובר את הלב...". קצר פה כל כך האביב.