הפסקת קפה רגע לפני

אם נושבת רוח חזקה בחליל הוא ישמיע קול, אבל חוכמת החלילן היא להניח אצבעות ולבחור צלילים, להפוך את ההתנשבות הזאת למנגינה, להשליט בה סדר. רעש הופך ליופי והחליל מוחזק, פחות חשוף.

הבוקר שמעתי את השיר הזה – הנה להקשיב, פה פה, עכשיו.

הרעיש אותי קצת. שיר כל כך יפה, מה עושים?!

איאן אנדרסון יודע לנסח את ההזמנה לקפה בצורה שאין לעמוד בפניה:

Hours last forever in the Calliandra shade.
Conversation going nowhere and yet, everywhere.
Kick off those sad shoes and let the bare toes tingle.
Slip off the shoulder strap: loosen the thick black hair.

והוא יודע לתאר בצורה מבריקה את הנוף העירוני בן זמננו:

Electric afternoon and shrill cellphones are mating.

הפסקת קפה של יופי רגע לפני ימים של רוח חזקה.

והנה קליאנדרה.

חיי עץ

האסוציאציה שלי לט"ו בשבט היא השיר היפהפה של פרנסיס קאברל, "העץ עומד להיכרת", מתוך האלבום הנהדר (מאז כבר יצאו עוד כמה נהדרים) Samedi soir sur la terre, "שבת בערב על פני האדמה".

רציתי להסביר שהיחס של קאברל אל הטבע, והמצוקה שלו לנוכח העירוניות המתועשת והמנוכרת הם חלק מתפיסתו הרומנטית, אבל בעצם הוא לא צריך הסברים, צריך רק להקשיב לו. תרגמתי את המילים תרגום מהיר, בלי יומרות אמנותיות, כדי שתבינו :)

כאן שומעים את השיר אחרי כמה שניות פרסומת:

http://www.chartsinfrance.net/Francis-Cabrel/id-102452042.html

והמילים:

העץ עומד להיכרת/ פרנסיס קאברל

העץ עומד להיכרת

הענפים מלכלכים את הקירות

לא יישאר ממנו זכר

האדון רוצה להחנות את מכוניתו

אנחנו שרטנו אותו

בשביל לצייר חצים ולבבות

אבל העץ עומד להיכרת

העולם מסב את מבטו

העץ עומד להיכרת

יהיה יותר מקום בצומת

האדם החליט

והאדם הוא החזק יותר תמיד

זה לא מסובך

זה לא יגזול הרבה מזמנו

למוטט את הכול

את העץ והציפורים בתוכו

אבל הרבה אנשים תפסו מחסה בצילו

והרבה עדיין תופסים

תמיד רכון מעלינו בגשמי זלעפות

חיי עץ, לישון בחוץ

העץ עומד להיכרת

האדם רוצה לאמוד את כוחו

והאדם החליט

הלהב כבר מונף על הגזע

אבל הרבה אנשים תפסו מחסה בצילו...

העץ עומד להיכרת

הם כבר מחלקים אותו ביניהם

אין על מה להצטער

זו רק חתיכת קרש

פיסת יער

שהתקרבה יותר מדי לבתים

ובעוד אנחנו עומדים ומדברים

העץ כבר נכרת ודי

אבל הרבה אנשים תפסו מחסה בצילו

והרבה עדיין תופסים

תמיד רכון עלינו בגשמי זלעפות

ודאי ראית תהלוכות של שיכורים,

סערות, כוכבי שביט

וכל אותם לילות החורף

כשירדו גשמי זלעפות

חיי עץ, לישון בחוץ

לאבד את הצפון,

לישון בחוץ

ועוד קאברלים בבלוג:

השיר הזה ממחיש את הקשר בין עצים לרומנטיקה אצל קאברל: השמלה והסולם

ועוד שיר על אהבה בצל העצים ששובר לי את הלב מופיע בפוסט הזה

ובלי עצים, ישנם

הדיו של עינייך

שיחת לב אל לב

שתוכם רצוף אהבה :)

וכיוון שכל זה היה די תרבותי מצדי, רציתי לציין גם שאני מועמדת בתחרות 'גולדן בלוג' בקטגוריה של בלוג תרבות. ותודה למי שהצביע בשבילי, זה עושה הרגשה טובה בלב :)

שכבות

בימים הגשומים האלה אני שרה הרבה את Rainy night house של ג'וני מיטשל, ומתפעלת כל כך 

מהשיר הזה ומהיוֹפָיִים הקטנים והגדולים שלו, ואיך רגעים כל כך פרטיים יכולים באמצעות שיר יפה כזה להפוך לשלי, לשל כולם. ואני אוהבת איך שהיא שרה סופרן במקהלה (גם אני), וכמובן, יותר מזה, את השאלה שמהדהדת ומתגלגלת, בין השניים ובין כל אחד לבין עצמו, who in the world they might be.

ואני חושבת איך ג'וני מיטשל נהייתה שלי, כמו שכבה ראשונה שקרובה לעור. היום למשל שמעתי בתוכנית של רוני ידידיה ב-88 שיר נפלא של בוב תיל, אבל שיר נפלא ששמעתי רק היום הוא מעיל עליון או צעיף, ייקח זמן עד שיתקרב לעור ואפילו יחלחל אל תוכו, וגם זה קורה: כשקראתי שוב לאחרונה את "כולל הכול" של אברהם הפנר גיליתי שם סצנה ששכחתי שקראתי, אבל מבלי שזכרתי אותה היא מצאה את דרכה אל יותר מסיפור אחד שכתבתי מאז. לא בצורה כזו שמישהו היה יכול להצביע על פלגיאט, לא כל הסצנה נכנסה לי מתחת לעור אלא רק החלקים שכנראה ממילא היו שם, הם או דומיהם.

וכשחשבתי על הפוסט הזה הבוקר חשבתי שבסוף יבוא שיר של ג'תרו טול, אבל מאז שיניתי את דעתי (לא על ג'תרו טול; אני עדיין חושבת שהם אחד מפלאי הבריאה) כי אין מה שמשמח יותר את כל השכבות מאשר הביטלס, עם השדות האדומים המתוקים.

Into my arms, oh lord

בבוקר נסענו לגן ולהפתעתי, הדר הסכימה לשמוע רדיו. לא תמיד היא מסכימה ואני חושבת שזה מפני ששמיעה אבסולוטית היא לפעמים עריצה כמו ששמה מלמד: המוזיקה לא ברקע, אי אפשר להקשיב בלי להתרכז בה וללמוד אותה. אז הדלקתי את הרדיו. שארל אזנבור שר She. הדר ציינה שזה באנגלית ומיד הצטרפה בשירה מדויקת להפליא. אחר כך כנ"ל עם רובי ויליאמס. ואני מדי פעם מביטה דרך המראה אל האפרכסת הענוגה (שגם הייתה חשופה, כי הדר ענדה קשת בשיער) ומשתוממת על יכולתה לקלוט במדויק כל כך. ואחר כך התחיל השיר הזה. והדר שאלה על מה הוא שר, והתלבטתי אם להגיד לה על אלוהים, או על אהבה. ואז היא הצטרפה.

נסו לדמיין לעצמכם קול ילדה צלול וענוג מצטרף אל המלנכוליה הגברית הסדוקה של ניק קייב ושר במדויק לא רק את המנגינה אלא גם את הברות המילים האנגליות:

Into my arms, oh lord,

Into my arms, oh lord

אחר כך כשחזרתי הביתה קראתי את מילות השיר והתחלתי להתייפח...

I don't believe in an interventionist God
But I know, darling, that you do
But if I did I would kneel down and ask Him
Not to intervene when it came to you
Not to touch a hair on your head
To leave you as you are
And if He felt He had to direct you
Then direct you into my arms

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

And I don't believe in the existence of angels
But looking at you I wonder if that's true
But if I did I would summon them together
And ask them to watch over you
To each burn a candle for you
To make bright and clear your path
And to walk, like Christ, in grace and love
And guide you into my arms

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

And I believe in Love
And I know that you do too
And I believe in some kind of path
That we can walk down, me and you
So keep your candles burning
And make her journey bright and pure
That she will keep returning
Always and evermore

Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms, O Lord
Into my arms

ואם תשאלי אותי שוב על מה השיר, אהובה קטנה וזכה שלי, אדע לענות לך ללא היסוס: הוא עלייך.

חומר סותר בדידות

- את הפוסט הזה כתבתי בבוקר בעקבות שירים ברדיו. לא התכוונתי לפרסם אותו, ובינתיים גם שמעתי על מותו של יורם קניוק והוא תפס את מחשבותי. אבל אחר כך באה חברתי הנהדרת שרית, שהיא בפני עצמה חומר סותר בדידות (ואנחנו לא בכיתה ט'...), והקראתי לה והיא אמרה לי לפרסם בבלוג.

כשהייתי בכיתה ט' הייתה לי, לשם שינוי (מכל מקום, זאת התחושה הסובייקטיבית), חברה מהכיתה, והיא הכירה לי שני תקליטים בני הזמן, ששמענו אותם שוב ושוב בסלון בית הוריה עד שנהיו אהובים ומוכרים וזכורים בעל פה. אולי זאת הייתה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי שלא באה מהבית ומאמא, ושלא הייתה זרה לבני גילי.

הבוקר כל זה חזר אליי כשעלו ברדיו הצלילים הראשונים של Across the lines ומיד הגברתי את הווליום ושקעתי בתחושה הנוחה ש"זה שלי".

שתי ילדות בודדות בכיתה ט' לא יכולות להעניק אחת לשנייה את כל מה שהן צריכות. אבל הזמן העובר הופך את מה שהיה פסקול של בדידות וחוסר שייכות, לשייכות, ל"שלי". זה הכול? חוסר שייכות+ זמן = שייכות?

האלבום השני היה של Tears for fears. לעניין חוסר השייכות והג'ונגל שנקרא בית ספר היה מתאים לבחור משם את Mad World, השיר הלופת לב שליווה את הסרט 'דוני דארקו', או את Shout, שבאמת צעקנו אותו באוטובוס בטיול שנתי, אבל אני רומנטיקנית וזה הומור כל כך בריטי – להיות אתך לבד כדי לדבר על מזג האוויר.

והמשוואה, מחוסר שייכות לשייכות, לא רק זמן היא צריכה, אלא מישהו שישב לידי באוטו באותו זמן ואני אספר לו: 'כשהייתי בכיתה ט'...' והוא יתעניין וירצה בדיוק לדעת איך היה לי, ואיך עכשיו ההרגשה לשמוע שוב את הצלילים.

ואחר כך התנגן ברדיו Ashes to ashes  של דייוויד בואי... מקווה שהוא לא רומז לי משהו על קבורת חלומות. אבל אולי להפך, כמה פעמים קברתי את דייוויד בואי והוא עודנו חי ויוצר ומתאושש להפליא.