אני נפעמת משאקירה
אני לא יודעת מה דעתי על כל העניין הזה שזמרות בעלות יכולת קולית מדהימה מצטלמות בקליפים כשהן זוחלות על חוף הים בביקיני, אבל אני יודעת שאני מאוד אוהבת ומעריכה את שאקירה. השיר החדש שלה Don't Bother, שמושמע עכשיו הרבה בגלגלצ ומפצה אותי על זה שהדיסקמן לא קולט את 88, ממש מוצלח. יש בשיר עצמו משהו מלאכותי, manufactured - תחושה שהוא נכתב במטרה להיות להיט, אבל השירה שלה, אלוהים. כשהיא שרה שברירי ועם אוויר היא נשמעת כמו טורי איימוס, כשהיא שוברת את הקול באנגסט של זעם נשי היא מזכירה את אלניס ב-You Ought to Know (שאין ספק שגם שימש השראה לשיר), ובמעברים שלה מקול גדול לקול מתוק היא מזכירה את ג'ול, אבל היא גם היא עצמה, יותר מסכום כל הדומויות האלה. (ומעניין שכשג'ול עשתה קליפ "סקסי", אם כי גם יעני אירוני וביקורתי - זה עם כל הפרסומות, מישהו מכיר/זוכר? - זה הפריע לי הרבה יותר מריקודי הבטן של שאקירה בלבוש מינימלי. אולי כי שאקירה באמת סקסית ונראית שהיא נהנית מהריקוד, וג'ול כאילו מכריחה את עצמה).שמור   בטל

אלניס אהובתי

כששמעתי ברדיו את You Ought to Know לא אהבתי את אלניס מוריסט, את השירה ה"היסטרית" שלה, את השבירוֹת בקול שנשמעו לי כמו חיקוי של שינייד אוקונור ואחרות, את הפרובוקטיביוּת במילים. אבל מישהי שמיטיבה להכיר אותי התעקשה שאשמע את כל האלבום Jagged Little Pill, והקליטה לי אותו על קסטה. אחרי כמה שמיעות רצופות והאזנה למילים התאהבתי.

אחד הספרים האהובים על אלניס וגם עליי הוא "תקוות גדולות" של דיקנס, ובשיר הראשון של "הגלולה" אלניס מזכירה את אחת הדמויות שם: "I'm like Estella/ I like to reel it in and then spit it out". וזה באמת מה שעשתה אסטלה של דיקנס: פיתתה על מנת להשליך, גרמה לגברים להתאהב בה כדי לשבור את לבותיהם, משחק שלא משאיר מקום לראייה אמיתית של האחר (וגם לא של עצמה, בסופו של דבר: הרי לאדם יש עוד צרכים חוץ מלהוכיח לעצמו שהוא נחשק - להיות ביחסים של ממש עם אדם אהוב ואוהב, למשל). האלבום של אלניס מתחיל בנקודה הזאת, של מערכות יחסים שאין בהן ראייה אמיתית של האחר, ומצד שני יש בהן תלות רבה. יסוד היסודות של הדפוס הזה הוא כמובן ביחסי הורים וילדים, ובשיר Perfect היא נועצת סיכה חדה מאוד בפרפר הזה של ציפיות ההורים מילדיהם: "We'll love you just the way you are/ If you're perfect".

אבל מה שיפה במיוחד באלבום הזה, "הגלולה", הוא שכמו "תקוות גדולות", הוא מספר סיפור של התבגרות וצמיחה. בשיר "I am not the doctor" הדוברת-השרה (תודה על הביטוי, קרוסלה) כבר מסרבת להיות אובייקט לאהבה-הערצה שאסטלה לא הייתה מתנגדת לה: "I don't want to be your idol, see, this pedestal is high and I'm afraid of heights". ובסוף האלבום, ב-Head Over Feet, יש גם מקום לאהבה בלי תנאים ועם התעניינות באחר: "You are the bearer of unconditional things... you ask how my day was".

אלניס ממשיכה את הסיפור באלבומים הבאים, וכמעט תמיד היא חכמה ונוגעת. למשל, ב-"That I would be good" היא מביעה, שוב, את השאיפה האוניברסלית להיאהב ללא תנאים: "That I would be good/ Even if I did nothing/That I would be good / Even if I got the thumbs down/ That I would be good/ If I got and stayed sick..." ומאחוריה השאיפה העמוקה ביותר לאהוב את עצמה גם אם האחר לא יאהב אותה: "that I would be good whether with or without you". בשיר Precious Illusions היא מדברת על הדפוסים הישנים שאנחנו נאחזים בהם כי הם מוכרים כמו חבר ילדות, אבל מוכרחים לוותר עליהם, "cause I want to decide between survival and bliss". היא גם פמיניסטית לא בלי אירוניה, למשל בשיר Death of Cinderella, שיר נהדר שעד כמה שידוע לי לא מופיע בשום אלבום רשמי (אבל אפשר למצוא אותו אצל החמור והפרד). והשירה שלה, גם אם היא לא לפי הכללים, גם אם היא מדגישה את המאמץ איפה שזמרת קלאסית תשיר חלק, מוציאה יותר מדי אוויר, שירה "מלוכלכת" - אמיתית ונוגעת ומחוברת בדיוק לתוכן של הדברים. והאמת היא שהיא גם שרה טוב, ושולטת לגמרי בכל השבירוֹת האלה. כדאי גם לשמוע אותה בדואט עם דייב מתיוס (זכרוני בוגד בי כרגע לגבי שם השיר והאלבום, אבל זה אלבום מפורסם של דייב מתיוס באנד), היא שרה שם כמו מלאך.

קרלי סיימון, אחותי הגדולה

כשהייתי בת 12 קניתי בהמלצת אמא שלי את הקסטה (כן כן, בימים ההם) No Secrets של קרלי סיימון. זו הייתה תחילתה של מערכת יחסים מופלאה שנמשכת עד היום. במהרה נרכשו עוד קסטות, והקול של קרלי סיימון נהיה לי כל כך מוכר ואהוב, שכשאני שומעת אותה אני מרגישה בבית.

השיר הכי מוכר שלה במחוזותינו הוא You're So Vain, אבל יש כל כך הרבה אחרים, וכל כך הרבה סגנונות. פעם אמרה קרלי סיימון שבילדותה לא הצליחה להחליט אם היא רוצה להיות מלחינה, פסנתרנית, זמרת ג'אז, זמרת רוק או זמרת קאנטרי, והיא באמת לא החליטה. היא עושה הכול, והיטב. יש לה קול נדיר שעובד היטב גם ברגיסטרים הגבוהים וגם בנמוכים - היא גם סופרן וגם אלט - והיא שולטת בכל הסגנונות האלה ותמיד נשמעת כאילו לשיר זה הדבר הכי קל וטבעי בעולם. אגב, אפרופו סגנונות, היא גם כתבה אופרה...

כשהייתי ילדה השירים של קרלי סיימון היו לי מין פריוויו מרגש לחיים של הגדולים: אהבות, דרמות, פרידות. נורא התרגשתי למשל מ-Just a Sinner:

"I'm gonna call you up/ You'll forsake the one you love/ Though I've left you many times before/ You are just a sinner".

ככל שהתבגרתי התחברתי לדברים אחרים בשירים שלה, שהם מאוד אישיים ועמוקים ונוגעים בנושאים חשובים. למשל I haven't got time for the pain:

"Suffering was the only thing/ Made me feel I was alive/ Thought that's just how much it cost/ to survive in this world.... But now I haven't got time for the pain".

גם כשהיא עשתה פופ ממש, דיסקו, בשנות השמונים, היא עשתה את זה טוב. ותמיד היא כל כך מרגשת, כמו למשל ב-Voulez-vouz danser:

Tell me what to do

Tell me what to say

Tell me how to move

To make you look my way

Everybody wants to dance

With my daddy

Imagine being you

All you have to do

Is walk into the room

Imagine being me

Everybody wants to dance

With my daddy

על ג'וני מיטשל - לבקשת לילה

נורא מוזר: אני לא מצליחה להיזכר איך התוודעתי לג'וני. כאילו תמיד הייתה. אבל היא לא הייתה תמיד - לא שמעתי אותה בנעוריי. אני חושבת ששמעתי הרבה המלצות עליה ובסוף פשוט הלכתי וקניתי לי את blue, אלבום המופת שלה. ברגע ששמעתי את קולה נכבשתי: קול גבוה, מפותח מאוד, מרומם רוח. "I am on a lonely road and I am travelling..." נפתח השיר הראשון ב-blue, ועם קול כזה אי אפשר שלא לצאת למסע אִתה.

לאט לאט התוודעתי לשאר הדיסקים, שרבים מהם מופלאים. גם בסוף הדרך כשקולה חרוך ומעוך מסיגריות וסמים שומעים שהיא מוזיקאית מחוננת.

יש קסם כזה שקורה לי עם ג'וני מיטשל, מעבר להזדהות העמוקה שכמה מהטקסטים שלה מעוררים בי. כשאני שרה ומנגנת שירים שלה, למרות שהם נורא קשים, אני מרגישה קצת שהם שלי. ולא רק אני: כשלמדתי פיתוח קול, שיר של ג'וני היה השיר הראשון והיחיד בארבע שנים שאחרי ששרתי אותו למורה שלי היא אמרה שאין לה הערות. גם המורה שלי לגיטרה אמר שאני נשמעת ממש טוב בשירים שלה.

יש עניין כזה בשירה, של כמות האוויר שמוציאים יחד עם הצליל. בשירה אופראית למשל לא מוציאים אוויר כמעט בכלל. במוזיקה קלה מוציאים הרבה יותר אוויר. שירה בלי אוויר יוצרת צליל קלאסי, קול חזק ויציב. שירה עם אוויר נשמעת יותר כמו לחישה, אין לה ווליום והקול עלול להיות פחות יציב. לג'וני מיטשל יש קסם כזה, שהיא יודעת להגיע בצלילים הגבוהים לכמות האוויר המדויקת שמצד אחד גורמת לקול שלה להישמע קסום ומשווה לו את אפקט הלחישה (למשל בסופי המשפטים בשיר Same Situation), ומצד שני משאירה את הקול שלה מאוד יציב. אני לא מכירה אף זמרת שיודעת לעשות את זה חוץ ממנה (אם כי ג'ואן באאז קרובה. בשכונה).

יש בג'וני מיטשל שלמות שלא נוח לי אִתה. קודם כל היא ציירת מחוננת (ראו את עטיפות האלבומים היפות שאת כולן ציירה), משוררת מצוינת ומוזיקאית גאונית שמנגנת על המון כלים, שרה מושלם ויש לה ידע מפליג בהרמוניה. אולי זה מתקשר לארבע שורות בשיר Emilia שתמיד צמררו אותי כי הרגשתי את האמת שמאחוריהן:

Maybe I've never really loved

I guess that is the truth

I spent my whole life

In clouds and icy altitudes 

ולכן, אם היו ממש ממש מכריחים אותי לבחור, למרות שאי אפשר, אעדיף על מיטשל המושלמת את קרלי סיימון, שגם היא מוזיקאית וזמרת ומשוררת מדהימה לא פחות, אבל נראה שהיא חיה במקומות הרבה יותר חמים ונגישים. אבל עליה בפעם אחרת (אוי, איזה כיף יהיה לי!)

[תודה, לילה, שביקשת.]