וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר

הזמר-יוצר האגדי של מוזיקת הפולק, פיט סיגר, נפטר אתמול. ומיד מתחילים להתנגן בראש הקול שלו והשירים. בתקליט שהיה לי בטח היו כעשרה שירים, אבל אני זוכרת בעיקר שניים. Little boxes, הלהיט הגדול שלו (שאגב, כתבה אותו מלווינה ריינולדס – כה אמרה ויקיפדיה) תמיד העסיק אותי, לטוב ולרע.

Little boxes on the hillside
Little boxes made of ticky tacky
Little boxes 
Little boxes
Little boxes all the same
There's a green one and a pink one
And a blue one and a yellow one
And they're all made out of ticky tacky
And they all look just the same
And the people in the houses all go to the university
And they all get put in boxes, little boxes all the same
And there's doctors and there's lawyers
And business executives
And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same 
And they all play on the golf course and drink their martini dry
And they all have pretty children and the children go to school
And the children go to summer camp
And then to the university
And they all get put in boxes, and they all come out the same 
And the boys go into business and marry and raise a family
And they all get put in boxes, little boxes all the same
There's a green one, and a pink one
And a blue one and a yellow one 
And they're all made out of ticky tacky 
And they all look just the same

כשהייתי נערה דווקא שמחתי בנימת ההתנשאות שבו ואפילו כתבתי שירים על אנשים קטנים. שריד של ילדות שבה השונות הסבה לי סבל וחיכיתי לאיזה גמול בבגרות, מין 'ענווים ירשו ארץ'. אחר כך, מגיל עשרים ומשהו, זה הפריע לי. אמנם עוד לא שמעתי את אברהם הפנר המתוק אומר "בורגנים זה כמו בני אדם", אבל הרגשתי ככה. שלהסתכל מגבוה, מרחוק, באמת מקטין ומפלסטק (מלשון פלסטיק) אבל הרי, כפי שכתב פרנסיס קברל באחד משיריו, אם אנשים יוציאו את לבם ויניחו אותו במרכז החדר נראה צבעים שלא שיערנו אפילו את קיומם. וזה עדיין נכון. תמיד. אבל אני גרה כיום גם כן בעיר צעצוע, ולאט לאט אני מתחילה לראות את המכבשים הבלתי נראים שמעליה. את הקו המשותף לבחירות של הרבה הרבה אנשים, שהן בחירות ראויות בפני עצמן, אבל נראות ומוצגות יותר מדי כמו הכרח. למשל: להסתדר משפחות-משפחות, מספר ילדים: שלושה. לגדל משפחה זו משימה ענקית ופלאית, וכמו שאמר פעם יהודה עמיחי בריאיון שנתן לאמא שלי, עדנה עברון, זה לא מובן מאליו וקשה במיוחד לאדם "עם חיים פנימיים ערים". אבל ההומוגניות, איך לומר, מדכדכת.

אתמול הייתי עם הבת שלי במסיבה לכבוד יום המשפחה. המסיבה הייתה מרגשת נורא, והילדים דקלמו ורקדו ושרו, ובאמת רוב הזמן נשפכתי מרוב מתיקות וגאווה, אבל גם הטריד אותי שנותנים לילדים טקסטים לדקלם, במיוחד שישבה מולי ילדה אחת תמימה למראה עם עיני איילה, ואמרה כל כך בדבקות את המילים ועשתה את התנועות (הם ביצעו שיר בליווי שפת סימנים – שזה, שוב, מקסים), ואני יודעת שאי אפשר לחכות ש-30 ילדים בכיתה א' יחברו טקסטים בכוחות עצמם, אבל פתאום כל כך פחדתי, מה אם היא, עיני איילה, אף פעם לא תספיק לחשוב מה ה י א רוצה להגיד? מה אם היא תעבור מקופסה לקופסה ותמיד תהיה כל כך טובה וצייתנית ומקסימה, ואף פעם לא תספיק?

ובחושבי על זה, אין מנוס מלהכיר בכך שהשיר של פיט סיגר הוא שיר טוב. כלומר, שיר חזק.

והשיר השני שאני זוכרת מן התקליט הוא גואנטנמרה. כולו אוויר פתוח, רחוק מאוד מעולם הקופסאות.

השעה המכריעה

יעקב כתב על הצורך ביום ללא תאריך, ותוך כדי השיחה בתגובות התחלתי לחשוב גם על שעות, שהרי השעות בתוך היום מגדירות ותוחמות עוד יותר מן התאריך, וקודם כול נזכרתי שפעם מזמן (לפני יותר מעשר שנים) כתבתי שיר שנפתח בשורות: "אני אסירת הזמן/ מעשי תחומים בגבולות השעות", ורק אחר כך נזכרתי שרק לפני שבועיים או שלושה כתבתי את השיר הזה:

15:45

עוצמתה של השעה

רבע לארבע

מכריעה

יהיו אשר יהיו

העולמות שאגלה

עד אז

המרומים שאתעלה

וגם התהומות

[בנז'מן ביוליי רוצה להתיישב על כיסא בטוקיו, ייקח כמה זמן שזה ייקח...]

חיי עץ

האסוציאציה שלי לט"ו בשבט היא השיר היפהפה של פרנסיס קאברל, "העץ עומד להיכרת", מתוך האלבום הנהדר (מאז כבר יצאו עוד כמה נהדרים) Samedi soir sur la terre, "שבת בערב על פני האדמה".

רציתי להסביר שהיחס של קאברל אל הטבע, והמצוקה שלו לנוכח העירוניות המתועשת והמנוכרת הם חלק מתפיסתו הרומנטית, אבל בעצם הוא לא צריך הסברים, צריך רק להקשיב לו. תרגמתי את המילים תרגום מהיר, בלי יומרות אמנותיות, כדי שתבינו :)

כאן שומעים את השיר אחרי כמה שניות פרסומת:

http://www.chartsinfrance.net/Francis-Cabrel/id-102452042.html

והמילים:

העץ עומד להיכרת/ פרנסיס קאברל

העץ עומד להיכרת

הענפים מלכלכים את הקירות

לא יישאר ממנו זכר

האדון רוצה להחנות את מכוניתו

אנחנו שרטנו אותו

בשביל לצייר חצים ולבבות

אבל העץ עומד להיכרת

העולם מסב את מבטו

העץ עומד להיכרת

יהיה יותר מקום בצומת

האדם החליט

והאדם הוא החזק יותר תמיד

זה לא מסובך

זה לא יגזול הרבה מזמנו

למוטט את הכול

את העץ והציפורים בתוכו

אבל הרבה אנשים תפסו מחסה בצילו

והרבה עדיין תופסים

תמיד רכון מעלינו בגשמי זלעפות

חיי עץ, לישון בחוץ

העץ עומד להיכרת

האדם רוצה לאמוד את כוחו

והאדם החליט

הלהב כבר מונף על הגזע

אבל הרבה אנשים תפסו מחסה בצילו...

העץ עומד להיכרת

הם כבר מחלקים אותו ביניהם

אין על מה להצטער

זו רק חתיכת קרש

פיסת יער

שהתקרבה יותר מדי לבתים

ובעוד אנחנו עומדים ומדברים

העץ כבר נכרת ודי

אבל הרבה אנשים תפסו מחסה בצילו

והרבה עדיין תופסים

תמיד רכון עלינו בגשמי זלעפות

ודאי ראית תהלוכות של שיכורים,

סערות, כוכבי שביט

וכל אותם לילות החורף

כשירדו גשמי זלעפות

חיי עץ, לישון בחוץ

לאבד את הצפון,

לישון בחוץ

ועוד קאברלים בבלוג:

השיר הזה ממחיש את הקשר בין עצים לרומנטיקה אצל קאברל: השמלה והסולם

ועוד שיר על אהבה בצל העצים ששובר לי את הלב מופיע בפוסט הזה

ובלי עצים, ישנם

הדיו של עינייך

שיחת לב אל לב

שתוכם רצוף אהבה :)

וכיוון שכל זה היה די תרבותי מצדי, רציתי לציין גם שאני מועמדת בתחרות 'גולדן בלוג' בקטגוריה של בלוג תרבות. ותודה למי שהצביע בשבילי, זה עושה הרגשה טובה בלב :)

ואנחנו מוארות

כל כך שמחתי כשהזמנת אותי אחרי הצהריים ללכת אתך לבית קפה. באמת לא היה לי כוח לשגרת הבית, לחיתוך סלט וטיגון חביתה בלי השראה. ואיזה רעיון טוב: בית קפה. מיד שיניתי מסלול. ישבתי מולך והתבונַנו בחתולה הלבנה עם האוזניים השחורות, שישנה בישיבה על השולחן בחוץ, ואחר כך עברה לכיסא, אולי כי השולחן בתור גגון היה מחסה בפני הרוח. לידינו היו סבא וסבתא בדייט עם נכד, ואחר כך הגיעו גם אבא וילדה קטנה. אני אכלתי סלט קינואה נורא טעים ואת אכלת פיצה, ולאט לאט החשיך ובבית הקפה הדליקו אורות, ואחרי שהסלט שלי נגמר פתאום נהיו לך שני מזלגות, אז שיחקנו בהם קצת ולמזלג שלך קראו נועה ולשלי קראו דני, ודני שיחק עם נועה והתגבר סוף-סוף על כל העניין ההוא עם נורית והתפוח והפרח. האמת שזה לא עלה בדעתי, אני שיחקתי את דני ובכיתי על זה שנורית שיחקה עם ילד אחר, אבל את, גאונה שלי, אמרת: "ואתה עכשיו משחק עם ילדה אחרת?" (אז כן, שני רעיונות מבריקים הגית באחר צהריים אחד, כשאני אפילו לא הבנתי שדרושים רעיונות).

שמו מוזיקה, בהתחלה לא זיהיתי וחשבתי שזה בטח משהו עכשווי ואני לא בעניינים, אבל פתאום המוזיקה נסעה לה אל שנות השמונים, כמעט עד הילדות שלי היא הגיעה, והִתרקד לי בגוף קמה-קמיליה ו-girls just want to have fun, ואַת קצת רקדת אתי ואז אמרת שֶדי. אבל מספיק היה לי לרקוד בלב בשביל להיזכר שיש אפשרויות ויש עולם, שהולך ומחשיך בחוץ ואנחנו מוארות והחתולה ישנה על הכיסא, לבנה עם אוזניים שחורות.

התכוונתי לכתוב אחרי הבילוי המקסים הזה אתמול, אבל הזמן מלא משימות, ושכחתי.

היום נזכרתי שזה כדאי וחשוב בעקבות מתנה מפתיעה, בלוג שחברה טובה ויקרה שלי כתבה פעם (לפני שהכרתי אותה) פה בישרא http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=369688

היא כותבת על אימהוּת כמו שרק היא יודעת לכתוב, והזכירה לי שזה כל כך כדאי וחשוב. והזכירה לי גם את האמירה של יונג בפשר החלומות שמכל נקודה בנפש אפשר להגיע אל מכלול החומר שבנפש. וכשהכתיבה היא כנה ועמוקה, אזי כשכותבים על חוויות של אימהות כותבים על כל מכלול החיים...

אקורד ברור של אהבה

אחת ההפתעות המשמחות שהיו לי בזמן האחרון היא הספר של חמוטל בר יוסף, "מוסיקה" – קובץ סיפורים קצרים שזכה בפרס אס"י, הפרס של איגוד הסופרים. הספר הגיע לידי ממש במקרה (ממש! מקריות כזאת מהסרטים, שכרוכה בשקית שנשכחה, ולאחר שחיכו זמן רב שבעליה יבואו לתבוע אותה, לשווא, נפלה סוף סוף אל בין ידי השוקקות עם כל האוצרות שבה. גם אלתרמן היה שם...). הכרתי את בר יוסף קצת מהשירה שלה, היה שיר מצוין שלה שנהגתי ללמד כשהייתי מורה לספרות, וקצת מתרגומים שלה, וכשהתחלתי לקרוא את הספר התפעלתי, מההתבוננות, מהכתיבה, מהיכולת הנדירה מאוד שלא לומר יותר מדי. להניח את ההתבוננות כמות שהיא, ולתת לקורא להגיב מתוך ניסיון חייו שלו.

כך היה בהתחלה, אך בספר אהוב במיוחד ישנו הרגע המכונן הזה שבו מבינים שזה ספר אהוב במיוחד, ואז נתקפים הכרת טובה והכרה בערך הרגע. כך קרא לי כשקראתי את "הסיפור של אדם איינזאם". סיפור ארוך יחסית לקודמיו, שמתרחש בתחילת שנות השבעים וגיבורו, אדם, המאובחן כסכיזופרן והוא גם, כפי שמכנה אותו אחד הפסיכיאטרים, "אציל פולני", מתאהב באישה נשואה ושמה יעל. אדם המספר את סיפורו מדגיש כל הזמן את הכבוד שלו כלפי הסיפור: הדברים שהוא מגולל הם חשובים, כמו הדברים שבספרי ההיסטוריה. וחמוטל בר יוסף מצדה מכבדת את אדם, כמו את כל גיבוריה. את השפה שלו, את ההבנה שלו, את רגשותיו. אבל הדבר הכי חשוב, ועליו הכרתי טובה כשקראתי את הסיפור של אדם איינזאם: אתם מכירים את זה שיש אנשים, שכשאתם מספרים להם משהו הם מיד 'יודעים', מסווגים ומבטלים? אה, הוא סכיזופרן; אה, היא נשואה, ובעוד כמה "אה" כאילו הבינו את כל הסיפור, תייגו ותייקו אותו. והלוא אם תיוגים כאלה היו תקפים, הספרות הייתה מיותרת.

כן, אהבתו של אדם איינזאם ליעל הנשואה מסיבה לו גם כאב רב; יעל, שאינה מסתירה דבר מבעלה יאיר, מרעיפה על אדם חיבה וחמלה כנה, ולצד רגעי ההתעלות שחברתה מעניקה לו, היא גם מקור לכאב רב בחייו; וכן, אדם מאוהב ביעל וחושק בה ומתוודה בפניה על כך, אך לא עולה בדעתו לנסות לפתות אותה או לפלוש אל תחומו של יאיר, שגם אותו הוא אוהב. ככה זה. בסך הכול, על אף הכאב, הסיפור הזה לא מכופף אף אחד. להפך, שלושתם מגיחים ממנו גבוהים ויפים. ולא מתוך איזה אידיאליזם או טשטוש של עובדות לא נעימות – הכול קיים שם. ובכל זאת נשטף בהומניזם מואר כמו המוסיקה. שכן רגעי ההתעלות של אדם עם יעל רובם ככולם מתנהלים בקונצרטים, והמוסיקה בכלל עוברת כחוט השני בין כל הסיפורים בספר, כפי שניתן לנחש משמו.

ומעבר לאהבה לסיפורים ספציפיים (והיו שם עוד שאהבתי מאוד, בעיקר הסיפורים שנשמעו אוטוביוגרפיים, סיפורים מרגשים מאוד על ילדה שאחיה הגדול נהרג) התפעלתי מרוחב היריעה, מן המגוון שנע בין סיפורים אירוניים קצרצרים לכמעט-נובלה כמו הסיפור של אדם איינזאם, ומהכבוד של חמוטל בר יוסף לדמויות שלה, לשפה ולמחשבה שלהן. הכתיבה משתנה בהתאם לבגדי הדמות הראשית, אבל ניכרת גם טביעת ידה של המחברת האחת, המתבוננת, הביקורתית ומושחזת לעתים אך אוהבת מוסיקה ואדם.

וזה מזכיר לי עוד דבר חשוב. הרבה מדברים על ז'אנר הסיפור הקצר שנתון בסכנת הכחדה, כי הוא לא מסחרי וההוצאות לא רוצות להוציא קובצי סיפורים, ומצד שני קיימים עכשיו מיזמים כמו בוקסילה שאולי יחַיו את הסיפור הקצר בפורמט דיגיטלי. אבל עוד דבר שקשור במגמה הזאת של הוצאות הספרים שהחריפה בזמן האחרון, אבל קיימת מזמן, ואולי לא רק בה, הוא התפיסה שכביכול סיפורים קצרים הם שלב בדרך אל הרומן, מין הכנה, אטיוד. ואף שאשמח מאוד לקרוא רומן פרי עטה של חמוטל בר יוסף, הספר הזה מוכיח שלא מניה ולא מקצתיה. סיפורים קצרים הם סיפורים קצרים, וספר של סיפורים קצרים אינו סתם קובץ, הוא יכול להיות יצירה שלמה שיש בתוכה מגוון והדהודים ומנעד מרשים.

חזרה לסיפורים עצמם - עוד הפתעה בתוך ההפתעה הכללית. הסיפור האחרון נקרא "אני שונאת את בוסטון". ואין בו טיפת שנאה. לא לאיש שהשאיר פתק אחרי סטוץ ועטף את הבקשה "אל תנסי לחפש אותי" בנימוס קר (וגם את זה בר יוסף מתארת, ללא שיפוט. שיסתדרו עם זה הקוראים, איש ואישה לפי חייו ולבו, חייה ולבה.) ולא לעיר בוסטון. להפך. הוא נגמר בתמונה שמי שקרא לא ישכח (וגם החיוך לא במהרה יימחק), ובאקורד ברור של אהבה.

ומשהו אחר, שקשור בהפתעות, במוסיקה ואהבה.

לא מאתמול אני מכירה את השיר הזה, אבל אתמול שמעתי אותו פתאום אחרת. ואת עצמי בו. 

http://www.youtube.com/watch?v=Y6DvHs4g8yc

כמו שאת, כשאת פורשת כנפיים

אני צייר, ואת זמרת בארים אדומה

אני מוכן ואת רוקדת בתוך הנשמה

ואין דבר יותר נכון מאותה הנשימה...