איה

את "בן לוקח בת" של מיכל בת אדם ראיתי כנראה כשהייתי בת שמונה או תשע, על מסך קולנוע (עם אמא? עם שני ההורים?) ולקחתי לי את עיניה התכולות הגדולות, ארוכות הריסים של איה.

[בילדותי הייתי עוטה פנים של ילדות אחרות

בתור קמיע של כוח

עד שהייתה באה מראה והורסת]

גם את השם "איה" רציתי מאוד.

בחלוף השנים לא יכולתי לשכוח שלושה דברים: את איה העומדת במקלחת והמים עושים מריסיה הנחשקים משולשים שחורים עבותים, כל ילדי הקיבוץ מציצים בחלון וצוחקים לה והיא קרועת עיניים. ואת איה אחרי שילדה אחרת (חנה) נעלה אותה בלול של ה"הודים" (תרנגולי ההודו) ואיה אומרת לה: "אני לא מפחדת מההודים, אני מפחדת ממך." אולי פעם ראשונה ששמעתי דיבור כזה, שאומר בגלוי את הדברים שלא אומרים, לרגע. וגם את התחושה הפיזית לישון ולהתעורר בחדר בקיבוץ, שרק כעבור שנים השלמתי אותה בממשות.

כשראיתי את הסרט היא ודאי נראתה לי גדולה, איה הזאת, או עינת הלפמן היפה שגילמה אותה. לא ידעתי שפעם תהיה לי ילדה בדיוק עם אותה תסרוקת, ואותם קווי מתאר ענוגים, ועיניים גדולות ועמוקות (אבל חומות), עם ריסים ארוכים ועבותים. וכמה קטנה תיראה לי איה בצפייה השנייה, ובכלל ילדי הקיבוץ ועצמאותם המדהימה.

ומעניין מה שזכרתי מהסרט ומה שלא זכרתי, כי בצפייה חוזרת ברור לי עד כמה לא הייתי איה, שאמנם הייתה ילדת חוץ אבל כלל לא כמו בספרים של נורית זרחי, היא הייתה ילדה חזקה שהשתלבה במהירות מדהימה והגיעה מאוד גבוה בסולם החברתי, וחלק מהיופי של הסרט הוא הדרך העדינה שבה הוא ממחיש את הדינמיקה החברתית. למשל: הילדים רוקדים "בן לוקח בת", עמליה לוחשת משהו לאחד הבנים, והוא בעקבות ההצעה שלה שם רגל לילדה אחרת. אותה עמליה ואיה מתחרות אחר כך על סולו בשיעור בלט, וזה קשור גם לתחרות על לבו של גיורא חביב הבנות. אף אחת מהן לא מוותרת. ככה באופן כמעט לא מורגש מבהירה לנו מיכל בת אדם כמה חזקה היא איה: בקו אחד עם מישהי מסוכנת כמו עמליה.

(ואולי כן הייתי כזאת – לא מסוכנת; חזקה - ולא ידעתי. הרי 'ילדת חוץ' היא תחושה פנימית.)

ומה לא השתנה? "פרח הלילך", שמלווה את הסרט, הוא עדיין השיר הכי יפה בעולם.

את הדברים האלה כתבתי לפני שבוע, ולא הספקתי לפרסם, ובינתיים מת אריק איינשטיין. יהי זכרו ברוך. ולא יכולתי שלא לחפש את הביצוע שלו, ולהצטמרר ממילים כמו "היום אולי נדחה את קץ דרכנו" בקולו...

מצא חן בעיני הביצוע שלו. ואיך שהוא שר את המילים קצת מופרדות זו מזו, והגוון של הגיטרות, הזכיר לי קצת את ז'ורז' ברסנס (איך אני לוקחת משהו ישראלי כל כך ונזכרת בברסנס... ילדת חוץ שכמוני).

אור וחום בתוך המציאות: על "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים

המורה לא מוכנה שתעזוב את הכיתה שלה, הישנה, והיא באה אליהם הביתה כדי לשכנע את הוריה להשאיר אותה שם. היא מחבקת את הילדה ואומרת שלא תוותר, ההורים שלה מתגוננים ואומרים שגם אסתר המלכה הייתה צריכה לעזוב את בית דודה ולעבור למקום חדש. ותראו מה יצא ממנה! המצילה של העם היהודי! אבל המורה מתעקשת שזה לא אותו דבר. לא צריך להציל כל הזמן את העם היהודי. מספיק להציל אותה, את הילדה.

[מתוך "אנשי פינות", אסתי ג. חיים]

"הילדה" היא דבורי, ובמציאות של חייה אין מישהו שמתעקש עליה כפי שהיא מפנטזת (וכותבת בסיפור שהיא מחברת) שמורתה תתעקש. דבורי היא ילדה שקופה, איש אינו מתייחס אליה ממש, לא אמה פגועת הנפש, לא סבתה המסורה קודם כול לאמה, ולא אביה הצמא לאהבה ולמגע, שכאשר הוא כן מתייחס לפעמים זה מאיים עוד יותר מן ההתעלמות. על השקיפות של דבורי הילדה אפשר להדביק את התווית "דור שני לשואה", אבל כפי שמבחינה דבורי הבוגרת, כאשר היא מתבוננת בתלמידי התיכון שהיא מלמדת כמורה מחליפה, יכולות להיות סיבות רבות ושונות לשקיפותן של ילדות.

אבל לילה אחד מתדפקת על דלת בית משפחתה של דבורי אסתר-נייני, הדודה אסתר מבודפשט, היפה, הצחקנית, מלאת החיים. אסתר נעשית העוגן של המשפחה ושל הסיפור, אף שיש לה פצעים משלה והיא חושפת ואולי מעמיקה את פצעי המשפחה.

הכתיבה של אסתי ג. חיים סוחפת ובלתי אמצעית. "אנשי פינות" הוא הספר השלישי שלה שאני קוראת (והחמישי שפרסמה), ובו היכולת הזאת היא חרב פיפיות. משפחת שטרן חיה כל כך לנגד עיני הקורא(ת), קרובה כל כך, וההתרחשויות אמיתיות כל כך, שאין הגנה רגשית מפני המתרחש. קשה לשמור מרחק מן הטקסט הזה וכאביו האצורים בו.

עוד תוצאה של הכתיבה הקולחת כל כך הוא שלמרות הממד הארס-פואטי הנוכח למן ההתחלה באמצעות דמותה של דבורי הבוגרת המספרת את הסיפור ואף מהרהרת על דמותה של אסתר-נייני ביחס למלכת אסתר, זו שאת דמותה לבשה דבורי הילדה מדי שנה בפורים, קל מאוד להאמין שדבורי באמת מתעדת את מה שהיה ובדיוק את מה שהיה, וכמעט להחמיץ את המעשה האמנותי שבספר הזה, שהוא מלאכת מחשבת של רקימת החוטים הקושרים בין דבורי המספרת לדבורי הילדה, בין דבורי לאסתר-נייני ולאסתר המלכה, ובין דבורי (וגם אסתר-נייני) לבין הכתיבה והמילים, שהדודה האהובה טענה שחיבוקן טוב אפילו יותר מחיבוק בשר ודם, מחיבוקה.

עוד לפני בואה של אסתר-נייני, דבורי, שלא מקבלת בובות חדשות אף פעם, מתחילה לגזור לעצמה דמויות מתוך ז'ורנלים ולשחק בהן. לימים היא גם מתחילה לכתוב סיפורים על "משפחת הנייר" שלה, ומגיל צעיר מאוד היא עסוקה בארס-פואטיקה כאשר היא מחליטה להרחיק את השואה, ובכלל את מציאות חייה, מתוך הסיפורים הללו, ולעשות אותם דמיוניים ורחוקים לגמרי. רק כשמגיעה אסתר-נייני, ומביאה עמה חום, חיוניות ותשומת לב אוהבת – והיא עצמה כותבת סיפורים! – מתחילה דבורי לכתוב עליה. וזו אמירה ארספואטית וקיומית: כדי שיהיה אפשר לכתוב על החיים, כדי שיהיה אפשר לחיות אותם, צריך מקור אור וחום גם בתוך המציאות.

התהליך שעוברת דבורי הבוגרת בכותבה את זיכרונות ילדותה הוא מן האלמנטים רבי העוצמה בספר ואני לא רוצה לחשוף אותו ואת ביטויו הסמלי כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא, רק אומר בהקשר הזה שהחום והאור של אסתר-נייני יש בהם יסוד בר-קיימא. מבעד למשברים ואכזבות, מה שנשאר הוא הטוב והמחזק.

ובכלל זה עוד משהו יפה ב"אנשי פינות": אוהבים בו את כל הדמויות. אמנם הדינמיקה המשפחתית מכאיבה נורא לעתים, אבל משסגרתי את הספר אני אוהבת את כולם – גם את הסבתא שאין לה אוזן לשמחה כי היא מקשיבה רק לצער. גם את האב המטרידן והצמא לאהבה... כולם יפים ומוארים בסופו של דבר באור חומל.

ואולי הכתיבה היא שיכולה לא רק להאיר אלא להפוך את החיים שנחיו, סוף סוף לאמיתיים:

חיי הבית שהקיפו אותי, אמא, אבא, אחי, סבא, סבתא, הטנטיות ואסתר-נייני, השכונה, הצרכנייה, בית הספר, השואה, המדינה, המלחמות, החדשות של אבא, הכול היה אמיתי וחותך בבשר. אבל בה בשעה האמנתי שאיננו אמיתי. שהכול רק מין תחפושת, כמו תחפושת אסתר המטולאת שלי. האמנתי שאי שם, עמוק מתחת למרצפות הבית, בשדה שליד בית הכנסת, במערה, טמונים החיים האמיתיים, אלה שראוי לחיותם, אלה שראויים לנו. ובינתיים חיינו חיי בינתיים, חיים חלופיים.

[מתוך "אנשי פינות", אסתי ג. חיים]

שירים שהקראתי באזכרה

ובלי ידיעה ותיאום מראש, אמא שלי הביאה להשמיע את 'יבגני אונייגין' של צ'ייקובסקי...

רַק הַהַבְטָחָה

דָּבָר לְעוֹלָם לֹא יוּכַל

לִהְיוֹת שָׁלֵם

כְּמוֹ נְסִיעָה בְּמוֹנִית מֵהִיתְ'רוֹ לְלוֹנְדוֹן

נֶגֶד כִּוּוּן הַנְּסִיעָה

הַיָּרֹק שֶׁפּוֹרֵץ אַחֲרֵי הַמִּנְהָרָה

כְּשֶׁאַבָּא עוֹד הָיָה

אֲבָל גַּם זֶה לֹא הַדָּבָר

רַק הַהַבְטָחָה הַגְּלוּמָה בּוֹ

צַ'יְקוֹבְסְקִי

הַבֹּקֶר לֹא עָלָה אוֹר

וּפָנָסֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת הִשְׁתַּקְּפוּ חֲגִיגִיִּים

בַּכְּבִישׁ הָרָחוּץ, הַמַּבְהִיק

אַבָּא הָיָה שָׂמֵחַ 

לוּ שָׁמַע אוֹתִי אוֹמֶרֶת

צַ'יְקוֹבְסְקִי נִפְלָא בַּגֶּשֶׁם

דג האותיות

כשהייתי בכיתה י' היה לנו במגמת תיאטרון פרויקט דמויות שייקספיריות, וביקשו מאתנו לכתוב מונולוג שמתרחש בין סצנות או לפני או אחרי מחזה כלשהו של שייקספיר. אני כתבתי אפילוג לאילוף הסוררת, כשקתרינה כבר מאולפת, אבל אז לפתע אחותה הקטנה ביאנקה מסתררת וזה הסתיים בריקוד לצלילי השיר של ארתה קיט I want to be evil. כל כך שמחתי שביקשו ממני לכתוב את זה, כי אחרת לעולם לא הייתי יודעת שביאנקה נהייתה סוררת, ולא הייתי יודעת את הקצב והמוזיקה של המילים שלה (שעד עכשיו אני קצת זוכרת). ואני זוכרת ששמיניסטית אחת שקראו לה טליה אמרה לי אחר כך, "את תהיי מחזאית", ולמרות שקיבלתי הרבה מחמאות על הכתיבה שלי בהזדמנויות שונות, המתת ההיא של אותה שמיניסטית שלא היה לי קשר איתה לא קודם ולא אחר כך, הוטבעה עמוק.

אני אוהבת שמזמינים אותי לכתוב. אני מרגישה שיש בתוכי הרבה דברים שיכולים להיכתב ואני מוציאה אולי עשרים אחוז מהם (בתקופות פוריות). יש כתיבות שלא תלויות באיש, כמו נעליים אדומות שרוקדות לבד. אבל יש כתיבות שנולדות מהזמנה והן אותנטיות לא פחות, וזו הפתעה יפה, למשוך בקצה חוט מסוים ולהוציא איזו פקעת שלא הייתי מוציאה אחרת. (גם כשהייתי מנחת סדנאות כתיבה ראיתי את תפקידי בעיקר כך: להזמין, לספק מרחב וזמן לכתיבה, ואחר כך אוזן קשבת ושמחה.)

ואותו דבר קרה לי כבר יותר מפעם אחת עם הפנקס. אני אוהבת את כתב העת הזה ואת השיח שהוא מייצר ומאפשר, אבל באופן הרבה יותר בסיסי מזה, הוא פשוט מסב לי שמחה.

וכך קרה לקראת כנס הפנקס השני, שהתקיים אתמול, ולקראתו (ולקראת האסופה "איור תחילה" שהודפסה וחולקה לבאיו) שלחו לי איור והתבקשתי לכתוב אליו סיפור.

את האיור לא אביא כאן, כי הוא לא שלי. הסיפור כן. והוא לא היה יוצא, אם הם לא היו מבקשים...

דג האותיות

לגינה, כמו לבית, היו שתי קומות: חלקת הדשא הקטנה שלפני הבית, והגינה האחורית הפראית שכדי להגיע אליה היה צריך לרדת במדרגות.

הילדה אהבה לשחק בגינה האחורית.

מתבונן מן הצד היה עשוי לחשוב שהיא סתם יושבת, או מטיילת, או מטפסת על עץ.

בעצם היא הייתה הרבה ילדים, פנימייה שלמה, והגינה הייתה יער.

ופעם גם ראתה בגינה את עצמה הגדולה, הכי גדולה שיכלה להעלות על דעתה: בת שבע-עשרה. היא-בת-השבע-עשרה שכבה על הדשא, בג'ינס ושיער בלונדיני קלוע בהרבה צמות קטנות, וצחקה. הילדה הביטה בה בהערצה.

יום אחד כשירדה במדרגות אל הגינה האחורית קרא לה אבא פתאום שתעצור. היא נבהלה, אולי עשתה משהו רע? ואבא חלף על פניה, אבן בידו, ורוצץ את ראשו של נחש בהיר ששכב לו על המדרגה, והיא בכלל לא הבחינה בו.

וביום אחר פגשה על המדרגות חתולה שחורה קטנה, בהתחלה חשבה שהיא חמודה וליטפה אותה, אבל אחר כך החתולה התחילה להשמיע יללות עמוקות ונוקבות, מהבטן, והילדה פחדה ממנה ולא ירדה.

ביום שבו התקשרה האישה הפכה החצר האחורית לְים.

הילדה ענתה לטלפון, והאישה אמרה לה מילים רעות בקול לחשני, כאילו מתוק. ההפך מהיללות הנוקבות של החתולה, אבל עוד יותר מפחיד. הילדה הניחה את השפופרת ויצאה לחצר. מיד הבחינה שהיא לא יכולה לרדת במדרגות, כי החצר הפכה לים. היא התיישבה על המדרגה העליונה, כמו נסיכה כלואה במגדל.

"בואי אלינו," אמר דג האותיות, ששחה במים. "אני אצמיח לך סנפירים וזנב, יהיה לך קל מאוד."

הילדה לא השיבה לדג, קולו היה מתוק כשל האישה בטלפון והיא ידעה שהוא יאכל את האותיות של כל מילה שתגיד, וישמין וישמין.

"משעמם שם בחוץ. קשה שם בחוץ," המשיך הדג ושר בניגון מהפנט. "יהיו לך סנפירים יפים, זנב ירוק יפה."

הילדה הניחה את סנטרה על כף היד. השיער שלה צמח, ארוך-ארוך, וכיסה את כל המדרגות. היא הייתה עייפה, עפעפיה היו כבדים, אבל היא לא ענתה לדג ולא ירדה במדרגות. היא חיכתה שהדג והים יסתלקו, שהיא תהיה בת שבע-עשרה ותשכב על הדשא ותצחק בהרבה צמות בלונדיניות, ואף אחד לא יאכל לה את האותיות.

על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)

הרומן Terms of Endearment של לארי מק'מרטרי נפתח במין משפט ג'יין אוסטני:

"The success of a marriage invariably depends on the woman," Mrs. Greenway said.

זה לא מזכיר למשל את המשפט הפותח של 'גאווה ודעה קדומה'? "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה." [בתרגום עירית לינור].

הנימה האוסטנית, המפתיעה ברומן שנכתב בידי גבר בטקסס ב-1975, נשברת כשאֶמה, בתה של גברת גרינווי, משיבה מיד "It does not". אבל לאורך הקריאה קשה שלא לתהות על המשפט הזה, ואיך זה שדווקא אישה כמו אורורה גרינווי, עצמאית, נרקיסיסטית, מחוזרת, הגתה אותו.

בפתח הרומן הזה אורורה היא אלמנה בת חמישים, ובתה אֶמה נשואה לפלאפ, והרה. אורורה, שהיא כאמור מחוזרת ונרקיסיסטית, נכנסת למשבר. אם היא תהיה סבתא, כל מחזריה יעזבו אותה! לא רק שאינה תומכת בבתה ושמחה בשמחתה, היא כועסת עליה. כל זה קשה במיוחד כי אֶמה עצמה לא זוהרת כמו אמא שלה, כי בעלה פלאפ לא כל כך שם לב אליה, וכי אולי אורורה המעצבנת בכלל צודקת כשהיא אומרת שאֶמה הייתה צריכה להתחתן עם דני, סופר צעיר שכוכבו דרך, והוא חבר טוב שלה ושל פלאפ.

הרומן מחולק לשניים: החלק הראשון נקרא "אמא של אֶמה" והשני "בתה של גברת גרינווי".

וזה מעבָר מעניין, כשאורורה הופכת מדמות ראשית לדמות משנית - כמו להיות עם מישהו במצב אינטימי ואחר כך פתאום בחדר מלא אנשים.

 העלילה נפרשת על פני שנים ומוכרת מהסרט שנעשה על פי הספר בשנות השמונים, עם שרלי מקליין וג'ק ניקולסון ודברה וינגר המקסימה.

בחזרה לאירוניה הג'יין אוסטנית, אותה אירוניה קיימת גם בשם הספר – terms of endearment הם כינויי חיבה, אבלterms  הם גם תנאים של עיסקה. כפי שכל גיבורה ג'יין אוסטנית צריכה לקבוע כמידת יכולתה את התנאים שבהם תבצע את עיסקת חייה, נישואים, כך צריכות אורורה ואֶמה להתמודד עם האפשרויות ואי-האפשרויות שמזמנים חייהן, ולקבוע-לקבל את התנאים שבהן יוכלו להעניק ולקבל אהבה. כל אחת מהן עושה זאת בדרך שונה מאוד. אורורה כאמור נרקיסיסטית ובהתחלה אי אפשר לסבול אותה, אבל עם הקריאה היחס אליה משתנה. גם משום היכולת המופלאה של מק'מרטרי (שבגללה, אף על פי שהכתיבה שלו היא תמיד חומרים מצוינים לקולנוע, אני מעדיפה לקרוא אותו) לתאר תחושות ושינויים דקים בהלכי רוח, ללא פרשנות ושיפוט, כאילו הוא ממש נושם מתוך עורה של הדמות. וקשה לא להתאהב באורורה מהמקום של התחושות. מההנאה שלה לפסוע יחפה על הדשא, או לסדר לה מושב נוח ורך מהמון כריות.

עניין נוסף שמשנה את היחס אל אורורה הוא שהגברים בספר (וגם רוב הנשים בו, בעצם) הם בעלי יכולת רגשית נמוכה עד אפסית. אפילו וֶרנוֹן, המסור והמאוהב שבמחזריה, לא יכול לעזור בשום דבר מלבד עניינים פרקטיים, ולא רק שהוא לא יכול, הוא לא יודע לזהות את הצורך ואינו מבין את השפה. נוגעים ללב הרגעים שמתאר מק'מרטרי שבהם ורנון מסתכל בפניה של אורורה ומנסה לשווא לפענח מה היא מרגישה ומה היא רוצה.

אם כן, אורורה יודעת שמה שרעב וצמא בה יישאר רעב וצמא. אז אם אין מים, לפחות היא תשתה שמפניה... כשמבינים את זה, קשה שלא להריע לנרקיסיזם שלה ולסערות הקטנות שהיא יוצרת, מה גם שעם הזמן מבחינים שכן יש בה מידה של התחשבות וראיית האחר, וגם נדיבות, למשל כלפי רוזי העוזרת שלה.

פלאפ, בעלה של אֶמה, וגם רויס, בעלה של רוזי, נראים רוב הזמן רדומים רגשית, קהי חושים. שניהם כמעט שוכחים ברגעים מסוימים את רעיותיהם, את עצם קיומן.

אֶמה שונה מאורורה, היא חמה, מעניקה, וגם היא, כעבור זמן, מצליחה בדרכה זו להשיג מעט חום ואהבה.

אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון את הסרט, אך נדמה לי שבסרט אֶמה בוגדת בפלאפ רק לאחר שהוא בגד בה. בספר ישנה אפיזודה מוקדמת יותר, חשובה מאין כמוה, שאמנם משורטטת רק במשיחת מכחול עדינה אך היא עצמה יכלה להיות נושא לספר שלם. אֶמה מעבירה לילה חד-פעמי עם אותו דני, שאורורה טוענת אולי בצדק שהוא אהבת חייה המוחמצת. אחרי הלילה ההוא אמה חושבת שהיא לא צריכה להתייסר הרבה ברגשי אשמה, משום שאם חטאה, גם נענשה: היא נידונה לחיות תמיד עם הידיעה אילו רגשות היו יכולים להיות מנת חלקה.

(עברה בראשי מחשבה, שאולי דני הוא לארי מק'מרטרי, וכל הספר עב-הכרס הזה הוא ניסיון שלו לנחש את חייה של אהובתו המוחמצת שמחייה נעלם אחרי לילה אחד.)

אם אני זוכרת נכון ודני לא היה בסרט, אולי זה משום שהרגע הזה לא היה קולנועי די הצורך, אבל אני חושדת שיש בכך גם מידה של מוסרנות הוליוודית, שאֶמה תבגוד בפלאפ רק אחרי שהיא יודעת שהוא בגד בה. אפשר לומר שזה מקום שבו הסרט 'פחות פמיניסטי' מהספר, ויש עוד מקום אחד כזה: בסרט, כמו בספר, אורורה נמנעת מלשכב עם מחזריה. ואז בא ג'ק ניקולסון, האסטרונאוט החרמן והחצוף, מזעזע אותה ומשחרר אותה מעכבותיה, ואחר כך היא מתוודה בפני בתה בצחקוקים שהיא לא ידעה שמין יכול להיות כל כך טוב. בספר, ממש לא כך. היא לא חסודה ולא מודחקת. היא פשוט חשה שאף אחד מהמחזרים אינו פרטנר מתאים בשבילה. אחרי לילה של חשבון נפש שבו היא מבינה שהיא הולכת ומתרחקת לתוך עצמה, שבקרוב גם הצורך המיני יהפוך להיות בשבילה משהו מופשט, היא בוחרת בפוטנטי מבין מחזריה – הגנרל, ומזמינה אותו "לראות את הרנואר" שבחדר השינה. במונחים של הכותרת, היא מחליטה לקבל עיסקה בתנאים פחותים ממה שקיוותה. אבל בהמשך היא משכתבת את התנאים ברוחה החופשית והעצמאית, ומחזירה גם את המחזרים האחרים לחייה: לא כמאהבים – כנראה רק הגנרל רואה את הרנואר – אלא כמין משפחה תומכת.

לארי מק'מרטרי [מחבר "הצגת הקולנוע האחרונה", אף הוא ספר מופת שהפך גם לסרט מופת בבימויו של פיטר בוגדנוביץ', ועוד המון המון ספרים] הוא סופר מרתק ופורה ומתעתע, יש בו משהו מאוד קולנועי, והוא המציא את הדמויות ה'קווירקיות' עוד לפני 'חשיפה לצפון' ו'בנות גילמור' – אולי הוא כותב 'חשיפה לדרום'... - אבל בעיני, החוכמה שלו ויכולתו לתאר דקויות של רגש ותחושה ומצב תודעה, שאי אפשר לתרגם אותן לגמרי לשפה קולנועית, הן שעושות את הכתיבה ואת הדמויות שלו לבלתי נשכחות.