להפשיר את הקרח (ושירי סלעים!)

ראיתי לפני כמה ימים חלק מתוכנית של אורנה בן דור על בלונדיניות, ששודרה בערוץ 8. נחמן אינגבר דיבר שם על היצ'קוק, בין השאר על הסרט המופלא "ורטיגו", ועל הארכיטיפ הנשי של "הבלונדינית הקרירה" המאפיין את סרטי היצ'קוק. ב"ורטיגו" זה מורכב עוד יותר, כשגיבור הסרט לוקח ברונטית חמה ומעצב אותה בדמות הבלונדינית הקרירה והמתה שהוא לא מסוגל להתגבר על מותה.

אינגבר ראה בזה ביקורת על הגבריות, ואמר שהיצ'קוק מציג את המיניות הגברית כנקרופילית. ומצד אחר, הוא דיבר על האתגר "להפשיר" את הבלונדינית הקרירה. והעניין הזה של להפשיר, אני לא בטוחה שהוא נוגע רק למיניות הגברית, נקרופילית או לא.

פגשתי אתמול מישהי שלא ראיתי כשנתיים. לפני שנתיים ניסיתי מאוד להתיידד אתה, או שמא - הייתי ידידה שלה. נפגשנו, בילינו יחד, עשינו מה שחברים עושים, דיברנו. היא בחורה חמודה וחכמה. אבל גם קרה ומרוחקת. אחרי השנתיים האלה כשראיתי אותה היה לי ברור מאוד שהיא מרוחקת במיוחד, שזו תכונה שמאפיינת אותה וכל מי שפוגש אותה היה רואה את זה. לפני שנתיים ידעתי את זה במעומעם ובעיקר הרגשתי שאני לא מצליחה להגיע אליה. מה שאני מנסה לומר בלי להיות גבר או נקרופיל הוא שגם לי יש פנטזיה כזו להפשיר את הקפואים - למרות שאני נורא אוהבת אנשים חמים ולבביים ולשמחתי אני מוקפת בהם - ואני חייבת להבין שזה לא עובד. אולי עכשיו אני אבין?

תוספת:

באסוציאציה פרועה מאוד לתגובה של אסף לצינסקי - שיר של דליה רביקוביץ', שאולי מתאר את האנשים הקרים עצמם.

גאווה/ דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָנִים רַבּוֹת הֵם שוֹכְבִים עַל גַבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

שָנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶם שֶל שַלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶעָתִיד לְשַבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַגְשֵג, הָאָצוֹת נִגְרָשוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד שֶיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּך עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶסְּלָעִים נִשְבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה

וּמַה גַּם אֲנָשִים.

ועוד שיר - הפעם בזכות אודי. זה שיר שהזדהיתי אתו עמוקות בשנות העשרה המוקדמות. וגם בו, כמו שאמר אודי על השיר של דליה, אפשר לומר שהשורה האחרונה (או כאן - שתיים) מיותרת, אבל מבחינה מסוימת (מוזיקלית, ואולי לא רק) אי אפשר לוותר עליה(ן):

I am a Rock/ Simon and Garfunkel

A winter's day
In a deep and dark December;
I am alone,
Gazing from my window to the streets below
On a freshly fallen silent shroud of snow.
I am a rock,
I am an island.

I've built walls,
A fortress deep and mighty,
That none may penetrate.
I have no need of friendship; friendship causes pain.
It's laughter and it's loving I disdain.
I am a rock,
I am an island.

Don't talk of love,
Well, I've heard the word before.
It's sleeping in my memory.
I won't disturb the slumber of feelings that have died.
If I never loved I never would have cried.
I am a rock,
I am an island.

I have my books
And my poetry to protect me;
I am shielded in my armor,
Hiding in my room, safe within my womb.
I touch no one and no one touches me.
I am a rock,
I am an island.

And a rock feels no pain;
And an island never cries.

אהבה שאינה תלויה בדבר

לא, אין דבר כזה. וזה בסדר שאין.

קודם כול, הנה שיר גאוני לדעתי, של חיים חפר (לחן: סשה ארגוב, ביצוע מופלא: מתי כספי) שמותח את המושג הזה, אהבה שאינה תלויה בדבר, ומראה עד כמה אהבה כזו כבר לא קשורה לנאהבת:

האהבה שלי אינה תלויה בדבר

 רק שטה לה בתוך זרמי אוויר

 כמו חסידה גבוהה וארוכת צוואר

 אשר נודדת בין הסתיו והאביב.

 אולי לכן את קריאותיי אינך שומעת

 אולי לכן תהיי כמו לילה שעבר

 ומה היה ומי יהיה אינך יודעת

 אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר

 האהבה שלי אינה תלויה בדבר

רק שטה לה בתוך זרמי אוויר

כמו חסידה גבוהה וארוכת צוואר

 אשר נודדת בין הסתיו והאביב.

על פני המים פזורות שערותיה

ועקבותיה שבחול אבדו מכבר

ומה היה ומי יהיה אני תמה

אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר.

וגם לא בך, כל כך קרובה,

רחוק וממולי

המנסה להיות הבוקר

המזכיר את אתמולי

לא במילים, לא במילים, לא במילים.

אני לאו דווקא רוצה להיכנס כרגע לניתוח של השיר, אף שזה מעניין, אולי רק בקצרה - "הבוקר שמזכיר את אתמולי" מזכיר לי את המושג הפסיכואנליטי "העברה", שלפיו בנאהב אנחנו מחפשים הדים של מערכות יחסים מן העבר, ו"על פני המים פזורות שערותיה" מזכיר לי את אופליה שהתאבדה, ודרך דמותה נדמה לי שחפר מראה כמה האהבה הבלתי תלויה בעצם אדישה למושא אהבתה, מאבדת כל אחיזה עד שנעשית מושג ריק מתוכן. אבל - למה זה בעצם בסדר ולא נורא? כי האהבה אינה תלויה בדבר אחד (שאם כך, באמת בטל דבר בטלה אהבה). היא תלויה במכלול תכונות ותחושות שאי אפשר להגדיר לגמרי. אם תשאלו אותי למה אני אוהבת את האנשים שאני אוהבת התשובה לא תסתכם במילה אחת, וגם הרשימות הארוכות לא ימצו את התחושה החד-פעמית שהאדם מעורר בי.

[נכתב בהשראת הפוסט הזה של דוד ומוקדש לו]

שבוע טוב

שיהיה לכולנו שבוע טוב, עם הרבה אנרגיות וכוח לעשות לעצמנו טוב, ושנהיה רכים וסלחניים כלפי עצמנו.

בחרתי את האיחולים מהרהורי לבי, כמובן, אנא הוסיפו את שלכם.

נשיקות לכולם

לי

נ"ב - ובפינת התגלית החדשה: לוסי קפלנסקי. זמרת פולק עם קול נפלא, מהסוג שכששומעים אותו צריך להפסיק את מה שעושים ולזקוף אוזניים. היא יודעת לשבור את הקול יפה כמו אלניס, ובכלל יש לה איכויות אלניס, אבל הקול שלה יותר חם ועגול.

בזכות האהבה העצמית

בשיחה מעוררת השראה עם אסף מצאנו מכנה משותף בין שני איסורים קדומים: האיסור המקראי על אוננות (השחתת זרע לשווא) והאמירה של חז"ל "אין אומרים שבחו של אדם בפניו". וחשבנו שיש משותף בין שני האיסורים, ואולי המשותף הוא פחד מאהבה עצמית או סירוב לתת לה לגיטימציה.

נדמה שמדובר על שני דברים שונים לגמרי – האחד בין האדם לבין עצמו והאחר באינטראקציה שלו עם זולתו, אבל נדמה לי שבשני המקרים יש ניסיון להשאיר את האדם תלוי בזולתו למילוי צרכים מאוד עמוקים ומשמעותיים. ואם נגיד לאדם את שבחו בפניו הוא לא יהיה תלוי בנו ובשבחינו, תשאלו? לדעתי לא: כשאנחנו יודעים בדיוק מה חושבים עלינו ומה מרגישים כלפינו אנחנו יכולים להפנים את האמירות האלה ולהפוך אותן לחלק מאתנו. כשאנחנו מנסים כל הזמן לברר, ונדמה לנו שאולי מעריכים אותנו אבל לא לגמרי ברור – שם אנחנו נשארים תלויים וחוזרים שוב ושוב לבקש את האישור.

ומה כל כך מפחיד באהבה עצמית? לחברה נוח שלאף אדם לא יהיה טוב מדי עם עצמו. האדם צריך להזדקק לחברה ולנסות לרַצות אותה, אחרת מה תהיה המוטיבציה שלו להיות פרודוקטיבי? [ליודעי ח"ן – אולי זה כמו הפחד שמישהו יאבד את נשמתו ברגע של אושר.] אבל החשיבה הזו בטעות יסודה.

יש הבדל בין אגוצנטריות לאגואיזם, ובין נרקיסיזם לאהבה עצמית. אדם אגוצנטרי מעמיד את עצמו במרכז העולם ולא מסוגל לראות את האחר, הוא מצפה להיות במרכז העולם לא רק של עצמו אלא גם של האחרים. אגואיסט הוא אדם שמרשה לעצמו להיות במרכז עולמו שלו – לא עסוק יותר מדי בניסיון לרַצות אחרים אבל גם לא מצפה מהם להקרבות אדירות בשבילו. זה אדם שדואג קודם כל לעצמו, ולכן הוא גם לא מייסר את חבריו בניחושים ורגשי אשמה: מעז לקחת לעצמו מקום ולבקש את מה שהוא רוצה.

נרקיסיסט הוא אדם שמבקש לעצמו השתקפות ואישור. מי שמחפש השתקפות לא יכול לראות את הזולת. הוא יכול לאהוב מאוד כדי לקבל בחזרה את האהבה בהשתקפות. הוא לא יכול לקבל את המצבים שבהם המראה נשברת והזולת לא עומד בציפיות שלו. אדם שאוהב את עצמו אוהב את הזולת יותר ברווחה, בלי צורך נואש שהזולת יתאים בדיוק לציפיות שלו.

יותר אנשים אגואיסטים שאוהבים את עצמם יעשו לעולם הרבה טוב. ואם רוצים לחזור לציטוטים מהמקורות - "ואהבת לרעך כמוך". מזה משתמע שהאהבה לעצמך קודמת, והיא המודל שבכלל מאפשר לאהוב את הזולת.

בואו נשחק

עוד סיבוב של משחק שש המילים, זה נורא כיף ומשמח.

הכללים הם: כותבים שיר/קטע פרוזה ובקיצור, כל טקסט שהוא, שכולל את שש המילים. (אם אתם רוצים לראות את הסיבוב הקודם, יש קישור בפוסטים הנבחרים - "שש מילים מחפשות משורר".)

והנה המילים:

לימון, מרוגז, עדן, עיתון, מגע, מבהיקה.

-

ובעניינים אחרים לגמרי (אם כבר יש בלוג, למה לא לנצל אותו):

תמיד כשאני מרגישה לא טוב, שפעות וכאלה, נדמה לי שזה אף פעם לא יעבור, וכמובן אני מנצלת את ההזדמנות לטיול בדאונטאון ורשה (=להרגיש אשמה. הזכויות על הביטוי שמורות לעפרה). נדמה לי שאולי אני לא עושה מספיק כדי להבריא, ומלכתחילה הייתי צריכה לעשות יותר כדי לא להידבק.

אבל הנה הצד החיובי: עכשיו אני עובדת במקום אחד. לפני שנה נגיד הייתי פרילנסרית במיליון מקומות, ואם איתרע מזלי וחליתי למשל ביום שלישי הייתי צריכה:

א. להתקשר בשבע בבוקר למקום שבו אני אמורה ללמד בשמונה

ב. להתקשר יותר מאוחר למקום שבו אני אמורה ללמד בעשר וחצי.

ג. לדאוג לעבודות התרגום/עריכה שאני אמורה להספיק בבית.

ד. להתקשר למקום שבו אני אמורה לעבוד בערב, שם היה לי בוס לחוץ שהיה אומר "לא! את חייבת לבוא! אין לי אף אחד! גם אני חולה עם שלושים ותשע חום ואני במשרד!"

איזו הקלה!

בכל מצב מוזיקה גורמת אושר. עכשיו שמתי לי ב-last.fm (כמו פנדורה, אמור להיות יותר מגוון) את האינדיגו גרלז, וקיבלתי את אליסון קראוס - מוזיקת אמריקנה ממש ממש, עם בנג'ואים, ולה עצמה יש קול גבוה וצלול א-לה ג'וני מיטשל; ואת הקאונטינג קרואוז, ואת טורי איימוס, ועכשיו סטינג. כל כך כיף!!!

[אתם ממש צריכים להיות ערניים היום, עם כל התוספות האלה שאני מוסיפה. מי יודע לאיזה אורך יגיע הפוסט בסוף.]

-

הזהרתי אתכם שזה פוסט כלבויניק.

אחרי שאמרתי היום לטל שמזמן לא כתבתי שיר, כתבתי משהו - לא יודעת אם ממש שיר, אבל בכיוון.

כשהגרון נלפת ומתכווץ

נקודת הצער מתקרבת

לנקודת האושר

כשהן מתחככות כך

אלה כבר מחוזות

הגעגוע

געגוע

לטיפת ראש אבהית

דמעות

של הכרת טובה