אתמול, בסדנת השירה שאני מנחה, עשינו את הדבר הכי כיפי בעולם: תלמידים שלי בחרו את השירים שדיברנו עליהם, בלי שידעתי מראש מה. איכשהו גם יצא שנוצרו קשרים בין השירים, למרות שלא היה אף אחד שידע מראש אילו שירים בדיוק יהיו. כשהם הציעו את זה, אני הייתי נורא מאושרת וראיתי בזה גם פינוק (כי אני לא צריכה להכין) וגם הרפתקה (כי נורא מסקרן מה הם יביאו). ואז הם שאלו אותי אם זה בסדר מצדי שאני לא אתכונן מראש, וחשבתי שאולי מנחה שיש לו יותר צורך להיות בשליטה באמת לא היה אוהב את זה, ושיש יתרונות לסגנון שלי שהוא בעיקר "לאפשר לדברים לקרות". לא שאין לי מה להגיד על השירים, יש לי בהחלט, אבל אני אוהבת לתת לדיון להתגלגל וחשוב לי מאוד לשמוע אותם. והיה נעים להרגיש שזה טוב להיות כזאת, כי בתיכון וגם באולפן לפעמים היה צורך לרכז את הכיתה הרבה יותר, ובזה אני לא חזקה וגם לא אוהבת את זה.
בכל מקרה, הביאו שירים נורא יפים ואחד מהם אני רוצה להעתיק לכאן שלא יאבד לי. זה שיר של דנה אמיר, מספרה הראשון הנפלא שפעם קראתי ולצערי אין לי אותו.
בניואנסים הדקים
בניואנסים הדקים של הירוק הרווי, המשתנה,
אני יודעת אותָך. בדרגות המתחלפות של הזמן,
בִּשתיקה,
בממשות קשויה של עור ושרירים וקול
פנים חתומים ממלאים את אולמי הגוף.
המגעים קטועים, גדומים כמילים במערכה
אחרונה של מחזה,
אבל ראי:
הלילה רד,
ירח רוקם באישונייך סולמות שקופים ומעפיל בהם.
מי שילך אחריו ייגע בסופי הרגעים
