Im Ausland
החיים חזקים יותר |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הוסף לקבועים שלי רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן קישור ישיר לבלוג דף כניסה לישראבלוג רסס ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו! כינוי: רונן א. קידר גיל: 52 חיפוש טקסט בקטעים: פינת החתול
חתול עולה באש? או שזו סתם הילה של קדוש? בלוגים חביבים עלי
סינמסקופדגש קל ליבריסטאן אמיר אור המתופפת הקטנה החיים שמתחת לחיים לדבר את האהבה הטובה יעל ישראל עושה אהבה מולטי קולטי - בלוג בישול עדה קיטי Alon's Blog תירס חם סיטי בלונד אדמיאל קוסמן שירה ומחשבות עיר מקלט אני והעיר הקדושה מורה נבוכים
באופן כללימי אני ומה אני עושה בגרמניה מה אני בעצם מתרגם שם? איך אני נראה עכשיו (מסופר) החתול שנותן לי לגור אצלו על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה" הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר זוטא - אם יש לכם רגע - שירים zuhause הגבול חרדה החומה (טכנולוגיה היא קיר) היום הקצר ביותר להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט) יראת אלוהים בתוך הראש מבקרים שני שירים מתוך 'סימני נשיכה' - פרוזה השואה היתה - פתיחה עסקי הספרות Life goes on פרוטוקול פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדהכן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה אלוהים אדירים / miss kitty fantastico אם הקירות / את תלכי בשדה ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים קריאה ב'פרימה'/ורד דור שנה וקללותיה/ אורי אלחייני בקבוק מים/ מיכל ברגמן מהר מהר שלא ייגמר /אסתי על האומץ/עדה על הקל והכבד/ את תלכי בשדה צהריים בטוסקנה/אקס סוף העולם/ שרה (הקודמת) משחקים בבננות / אמיר אור וחברים גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל קטעים לפי קטגוריות
הבלוג חבר בטבעות: « הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ± ארכיון: |
5/2013
הרהרת בימים האחרונים אני קצת בהתפספסויות: דברים שקורים בדיוק אחרי שהיו צריכים לקרות, שנמצאים בדיוק אחרי שכבר נקטת את הפעולה השגויה, שקורים רגע אחד מאוחר או מוקדם מדי. אלאניס כבר היתה עושה מזה שיר. ** התזזיתיות שלי, הנטייה לעודף-פעילות, גורמת לדילמה מורכבת, שאפשר לקרוא לה דילמת ההתעמקות. זה מתחיל מהשיטוט הקבוע באתרים הקבועים, סתם עם הקפה, לפני תחילת העבודה. ואז פתאום צץ דבר מעניין (למשל הפוסט הזה). ואני מתעניין. ומתחיל לקרוא. ומחשבות מתחילות לרוץ בראש, ויש כבר תגובה מנוסחת, אולי אפילו פוסט-תגובה. ואז - אוי! - כבר מאוחר. צריך לחזור לעבודה. מצד אחד, המוח טרוד במה שקראתי, רוצה להתייחס, להגיב. מצד שני, איך באמת אפשר להגיב מהמותן? זה נושא מסובך. צריך לקרוא את הפוסט, את כל התגובות (חלקן ארוכות ומסובכות יותר מהפוסט עצמו) ולשהקיע בניסוח תגובה. טוב. אחר כך. אבל אחר כך לא בא, כי אחר כך זה רק אחרי העבודה והמחויבות, ואחרי העבודה והמחויבות למי יש כוח לפוסטים על סוציולוגיה? אפילו למשימות פשוטות יותר, שמחכות כבר כמה ימים לתורן, אין לי ראש עכשיו. אז מעבירים את הזמן, משוטטים, מצ'וטטים. ** מפתיע עד כמה דבר כל-כך חדש יכול להיות כל-כך חסר: אני מדריך טיולים בקושי שבועיים, ועכשיו כשעברו חמישה ימים בלי טיול פתאום אני מרגיש שאני שוקע יותר בתוך מעגל-הקסמים של המחשב ושודדי הזמן (ראו לעיל), ולא מוצא ממנו יציאה. מצד שני, מחר צפוי לי טיול ביום קצת פחות שמשי ממה שהיה לי עד עכשיו - האם אני צפוי להתאכזב? 4 תגובות הוספת תגובה הצגת תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי התגובה האחרונה היתה של חיה ב-7/5/2011 17:08
עיר בשמש בשבוע הראשון התחלתי לעשות משהו שתכננתי לעשות בברלין כבר מהקיץ שעבר - הדרכת טיולים. אני עובד בחברה שעושה טיולים מודרכים של 4-5 שעות בברלין ובסביבה, בעברית. מסתבר שיש לזה הרבה ביקוש: מספר התיירים הישראלים בברלין הוא משהו די אסטרונומי, ורבים מהם מעדיפים שמישהו יראה להם את העיר, ואם אפשר, בשפתם. העבודה מאומצת מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית מדובר על הצלה של ממש. היציאה מהבית גורמת לי להרגיש פחות סטטי; ההליכה ממקום למקום ממוססת את האדרנלין שהיה עלול אחרת להפוך לחרדה; המפגש עם אנשים כל הזמן מפיג את הבדידות; והרצון לדעת - שנפתח בעקבות הרצון להיות מדריך טוב - גורם לי להרגיש שסוף-סוף אני באמת גר בברלין, ולא רק ממקם בה מיטה, מחשב וחיבור לאינטרנט. מה שמשפר את המצב הוא שיפור קטן אך ניכר במזג האוויר.התיירים שאני מדריך, אלה שבאים מהארץ, אמנם מקוננים נואשות על הקור; אבל מבחינתי זה חד משמעי - 5 מעלות מעל האפס, שמיים כחולים ושמש הם מזג אוויר אידיאלי לטיול. וזה בדיוק מה ששורר פה בימים האחרונים. היום, למשל, השמש היתה כ"כ חזקה עד שכל הזהב בעיר נצץ ללא הפסק: אלזה המוזהבת בראש עמוד הניצחון, השפיצים של הקתדרלה, הזהב בשגרירות הרוסית ובראש בראשונה - בית הכנסת החדש, שנראה כמו מסגד מורי ומבריק כמו מוצרט בגיל שש. כמובן, תרופת הפלא הזו נמוגה קצת, באופן טבעי, כאשר השמש שוקעת ואתה ההתרגשות. אז מרגישים את השרירים הלאים ושוב מעיבים החיים במלוא מובנם, על החשבונות, טיפולי השיניים והבלגנים הביורוקרטיים הכרוכים בהם. אבל גם זה פתיר, ולו בגלל שזו בדיוק התקופה שבה הימים הולכים ומתארכים בקצב מהיר, וכל יום מלחכת השמש עוד ארבע דקות תמימות ממלכת השחור. 11 תגובות הוספת תגובה הצגת תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי התגובה האחרונה היתה של מריאם ב-15/3/2011 22:47
התפאורן, המברגה וארון הבגדים (שם הפוסט קשור אסוציאטיבית בלבד לכמויות העצומות של חומר לבן הממלא את הרחוב ואת הבלוג) 1. פרדוקס האחסון אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל במהלך האריזה (אם לא זוכרים, עיינו כמה פוסטים למעלה) קיטרתי שוב ושוב על הכמות האדירה של חפצים שצברנו בארבע שנים גרמניות בסך הכל. באותו זמן כבר ידענו שהדירה שנעבור אליה בברלין קטנה משמעותית מזו שהשארנו מאחורינו בזארברוקן, ולכן עשינו כל מאמץ לנהוג כאלימלך זורקין המיתולוגי ולהשליך כלאחר יד חפצים שימיהם הטובים כבר מאחוריהם, גם אם 'מתישהו זה בטוח יהיה שימושי'. למרבה הצער, גישה כזו דורשת מיון מדוקדק, וזה דורש זמן - משאב שהמעבר-בפאסט-פורוורד שלנו לא היה עשיר בו ממילא. כתוצאה, מצאנו את עצמנו בדירה קטנה ומלאה ארגזים. מצד שני - חשבתי לעצמי באותו זמן - זה לפחות אומר שבניגוד למעבר הקודם, לא יהיה עלינו לעשות מסעות ארוכים למרחבי איקאה והסביבה על מנת לרכוש חח"ח (חפצים חיונים חסרים). אלא שטעיתי. מסתבר שדווקא המעבר לדירה קטנה יותר אילץ אותנו לצאת לכמה וכמה סיבובים במחוזות ה'קנה זאת בעצמך'. הסיבה היא אותו פרדוקס הנזכר בכותרת: הצורך להשתמש ביעילות רבה יותר בכל מטר מרובע מחייב מציאה של פתרונות אחסון חדשים ומתוחכמים, שיכולים להוציא מטבח מכליו (או במקרה שלנו: להכניס יותר כלים לאותו מטבח מינימלי). בהעדר פתרונות אחסון נוחים, שלבי הפריקה המאוחרים מזכירים פאזל מא-ג'ונג: כדי לפרוק ארגזים יש לשים את תכולתם ברהיט-אחסון כלשהו, שכדי לשים אותו על הרצפה במקום שלא יכשיל עוברים ושבים תמימים צריך לפנות מאותה רצפה את הארגזים (שאותם צריך לפרוק וחוזר חלילה). את החידה התלת-ממדית הזו סיבכה החלטה חיונית-אך-מכרעת, שהותירה אותנו בפיגור מובהק מקו הזינוק: במעבר מזארברוקן החלטנו להשאיר מאחור (למעשה: למכור באי-ביי) את ארון הבגדים שלנו. הסיבה המוצהרת היתה דופן אחורי מתפרק שלא היה בהכרח שורד במעבר, אבל האמת היתה פרוזאית הרבה יותר - מחסור מובהק במקום לבגדים (בכל זאת, יש בבית זמרת אופרה) שמחייב קנייה של ארון 'כמו שצריך' ולא של הארון הזול ביותר שאפשר היה למצוא ב'פרקטיקר'. למרבה הצער, קנייה מאסיבית כזו אינה מעשה שניתן לעשותו כלאחר יד; ולכן, בעקבות הטלטלות המטורפות שבהן היטלטלו חיינו מאז שמצאנו את עצמנו בברלין, לא התפנינו לאתגר עד השבוע שעבר. 2. לֶט דֶן רֶטֶה קוֹמָה אִין אין ספק בכך: אווירה שבדית עוטפת אותנו בזמן האחרון. זה התחיל בסרט ערפדים המתרחש בחורף השבדי (חושך. שלג. ילדים), המשיך בסדרת ספרים מותחת שהכירה לנו נערה שבדית ייחודית ועוד הרבה חושך ושלג, ונמשך בהתבוססות ארוכה בשלג עמוק בדרך ל'איקאה' הקרוב - מסלול שבסתיו היה קל ונחמד אבל במזג האוויר הנוכחי היה למסע מפרך. לרוע המזל, כל מי שניסה לקנות באיקאה יודע שההגעה היא רק חצי מהמסע; לא משנה אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכנן לקנות (את ארון-החלומות שלנו כבר עיצבנו בתיאוריה מראש באינטרנט), קנייה באיקאה היא טיול מתיש בין חדרים פסאודו-מעוצבים עם שמות שנשמעים פלצניים (אבל הם בסך הכל בשבדית). כבעלי ניסיון עשינו כמיטב יכולתנו להשלים את המשימה (הזמנת ארון וקניית כמה פיצ'פקס) מבלי ליפול מהרגליים/לאבד את הדרך/לריב, והצלחנו איכשהו להגדיר ארון בגודל ובצורה הנכונים (לא לפני שגילינו שאת העיצוב שעשינו ברשת שכחנו בבית), לתפוס את אחת מהעובדות ולגרום לה אשכרה לענות על שאלותינו (ורק בניסיון השלישי! כבוד!) ולהגיע אחר כבוד למחסן הענקי, מצוידים בעגלה וברשימה של מספרים שנראים כמו הקודים של ויקיליקס. אלא ששם התברר שאם אנחנו רוצים להימנע משוטטות ברחבי המתחם ומהעמסת מספר רב של קרטונים כבדים ומלאים על עגלתנו המסכנה, עלינו לא רק לשלם עוד אי-אלה מעות אלא גם לטפס חזרה לקומה העליונה, להשיג שוב את תשומת לבה של המוכרת ולהזמין את הכל שם. עכשיו אני יודע איך מרגיש כלי המשחק שמגיע ל-98 ב'סולמות וחבלים' ומחליק חזרה ל-12. נקצר ונאמר שפרט לעניין מרגיז זה, ולמחיר השערורייתי של ההובלה, הכל עבד די חלק, והחבר'ה אפילו הפתיעו והבהירו שהם יכולים להביא את הארון כבר למחרת היום. הדבר יצר אמנם לחץ מפתיע (ידידה מהמבורג הזמינה את עצמה אלינו לארוחה באותו סופ"ש ורצינו שהבית יהיה מאורגן בזמן) אבל שימח אותנו, שהרי למה לדחות למחרתיים מה שאפשר לעשות מחר (או בשבדית 'ואירום איגברמורשן סחיבן ואס די מורשן טיון קו'). 3. סימטריה של הנדימנים בכל סיפור הארון לעיל אולי שמתם לב שחסר אלמנט חשוב. לא, לא פוגי - אם כי בשלב מסוים תהיתי אם נמצא באיקאה מגירות מעוצבות המכונות לוגי גרסקו, אייצ'י פאפה ושלמה - אלא התשובה לשאלה החשובה, מי לעזאזל ירכיב את הארון הזה? שהרי לא מדובר באיזה בילי (ארון ספרים על שם בילי דה קיד) או בני (ארונית דיסקים על שם בני גודמן) אלא בתפלצת בגובה שני מ' ושלושים שישה סנטימטרים, עם דלתות הזזה כולל מראה מזכוכית, שעולה יותר מכל הפריטים שקנינו עד כה באיקאה יחדיו. אם כל הכבוד ליכולת הטכנית הדי-מוגבלת שלנו, המשימה נראתה גדולה מכדי שנוכל להתמודד אתה בעצמנו. הפתרון? כתמיד, The handyman can. ותיקי הבלוג זוכרים ודאי את הכתרים שקשרנו לגידו, השיפוצניק אותו היכרנו מיד עם המעבר ודי מהר למדנו להסתמך על יכולתו הטכנית ועל תושייתו בקדיחת חורים, הרמת פסנתרים, הדבקת שטיחים לקיר ובכלל. רצה הגורל (והוא רצה זאת בדרכיו המפותלות, תאמינו לי) וגם בברלין היכרנו במהרה הנדימן חביב, ששמו ויליאם. לוויליאם ולגידו, כך מתברר, יש הרבה תכונות משותפות: שניהם עוסקים למחייתם בעיצוב תפאורות לתיאטרון, עובדים באיטיות מוקפדת, מדברים אתנו אנגלית (גידו כי היינו חדשים בגרמניה ו-וויליאם כי הוא בכלל וולשי במקור), הוגנים עד אימה ומוצאים תמיד איזה שבר-בורג באיזו פינה שיפתור איכשהו את הבעיה. עם זאת, יש ביניהם הבדל תהומי אחד: בעוד שגידו הוא ענק מהסוג שלא רואים בדרך כלל מחוץ למגרשי הכדורסל, ויליאם הוא גבר נמוך להפליא - חיסרון משמעותי כשמנסים להרכיב ארון בגובה שני מטר שלושים ושישה. למרבה המזל, על חסרונותיו בתחום הגובה מפצה ויליאם בחוש איזון מושלם ובהעדר מוחלט של פחד גבהים או פחד בכלל - מה שהוביל למספר סצינות הזויות, כשאנו מאלתרים מרהיטי הבית סולמות שיהיו יציבים מספיק לשאתו וגבוהים מספיק כדי שיהיה לזה טעם. מצד שני, גם התעריף של ויליאם נמוך משמעותית, והוא לפחות לא סנט בנו על ימין ועל שמאל. ובל נשכח את המברגה שהביא עמו - כלי-פלאים, שבלעדיו היתה הברגת מאה-ומשהו הברגים בארון האיקאי לוקחת לנו עד 2011 ומעבר לה. למרבה הצער, כשוויליאם הבריג בטעות כמה ברגים מוקדם מדי התברר ששימוש במברגה בבניית מוצרי איקאה עלול להפוך טעויות קטנות למעשים שאין להשיב, או יותר נכון, שכדי להשיבם צריך שעה וחצי של עבודה מאומצת ומשלוח של אחד מאתנו אל הכפור האיקאי כדי להשיג חלקי חילוף. סוף טוב הכל טוב - החלפים שבו בזמן, ויליאם ניכה מהחשבון את השעות שהתבזבזו ועד להגעת האורחים בחג המולד כבר עמד הארון על תילו - אבל רגעי האימה שחלפו כשהברגים השגויים סירבו להישלף יישמרו לעד בזיכרוני כאות אזהרה מפני נמהרות מברגית. 4. ואיך הארון? יפהפה. קלט את כל בגדינו ועדיין לא מלא. משלים היטב את חדר השינה. זכה מהאורחים למחמאות שהתחרו באלה שקיבלה הארוחה שהכינה אסנת (לא משימה קלה כלל וכלל!). מגדיל משמעותית את הסיכוי שלא נזוז מהדירה הזו בעתיד הקרוב (לילה אחרי שהרכבנו את הארון התעוררתי שטוף זיעה מסיוט, שעיקרו היה שאנחנו צריכים שוב לעבור דירה). במלים אחרות, אין צורך לשפוך חלב על הרצפה (וממילא לא יראו את זה, בגלל השלג). 8 תגובות הוספת תגובה הצגת תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/1/2011 15:57
יומן מעבר (6): יש סיבה לאופטימיות מהפוסטים האחרונים היו עלולים קוראי הבלוג לחשוב שהמעבר לברלין
גרם לנו בעיקר לאומללות ולקיטורים על מרפי. ולא כך. גם בימים הקשים ביותר,
כשחתולנו נכנס לטראומה וחפצינו לא נראו באופק, מצאנו הרבה סיבות לעליצות - בעיקר
העובדה שסוף סוף 'עשינו את זה', ואנחנו גרים בברלין. למשל באחד הערבים, כשלקחנו
הפסקה מהפריקה ונסענו כחצי שעה ברכבת התחתית אל מרכז ברלין, שם פגשנו חברים בבית
קפה ליד הז'נדארמנמרקט, ראינו את שתי הכנסיות הניצבות בשלווה זו מול זו והאזנו
לנגני רחוב מבצעים את באך - ואז חזרנו הביתה (לא למלון, לא לדירת נופש, אלא
הביתה). צריך להתרגל לכך שאין שום דבר מיוחד בכך ששומעים עברית ברחוב, שלא לדבר על
אנגלית - להיפטר מהמנטליות של 'העיר הקטנה' ולהתחיל להכיר את גודלו של הכרך שבו
אנחנו חיים.
בנוסף לכך, פרט לעצם ברלינאיותה של ברלין, היו ללא ספק כמה
גורמים שדאגו לנו לקבלת פנים ראויה לשמה. ראשית, הסביבה שבה אנו מתגוררים: מדובר
בשכונה שלווה של המעמד הבינוני, לא עשירה במיוחד אבל בפירוש לא שכונת עוני - עם
הרבה עצים, אדניות בחלונות, שבילי אופניים ואנשים שעושים ג'וגינג; בנוסף, בסביבה
הקרובה יש המון מסעדות, בתי קפה, מאפיות וכד', שבימים האחרונים דגמנו בשמחה את
תוצרתן (מכיוון שעדיין לא ממש פרקנו את המטבח), והמקום הרבה יותר 'ער' אפילו
מהמרכז-של-המרכז בזארברוקן; ויתרה מזרת, כל בתי העסק הנחוצים (שני סופרמרקטים, בהם
אחד שפתוח עד עשר בערב, מאפייה ודראגסטור) ממוקמים במרחק פחות מחמש דקות הליכה.
בקיצור, כיפכוף של מקום. ועל אף שהוא שוכן במרחק-מה מהמרכז, לפחות כשמודדים
קילומטרים, התחבורה הציבורית האיכותית מבטיחה שניתן להגיע לרוב המקומות החשובים
בלב העיר בחצי שעה או פחות. מה שכן, אחרי שסיפרנו לכל העולם שאנחנו עומדים לגור
בשנברג, הופתענו לגלות שלפי המפה, הרחוב שלנו הוא כבר מילימטר מעבר לגבול, ונחשב
דווקא וילמרסדורף. הגורם החיובי השני הוא מזג האוויר, שהחליט להבהיר לנו למה הכוונה כשאומרים 'דירה מוארת'. ביום הסיוטי שבו נגררנו עם מזוודות, ארגזים וחתול ברחובות העיר אמנם עדיין ירד גשם, אבל מאז נע מזג האוויר בין מעונן חלקית לבהיר להפליא, מה שאומר שהדירה שלנו - שממוקמת בקומה חמישית, עם חלונות גדולים הפונים מזרחה - מוצפת בשעות הבוקר אור יקרות מסנוור, עד כדי קושי אמיתי להתמקד במסכי המחשב. לאור העניין (משחק המלים מכוון) אימצנו לעצמנו מסורת של ארוחת בוקר במרפסת, הפונה גם היא מזרחה וללא ספק מככבת כחדר המסודר ביותר בבית, כולל אדניות צמחים ששרדו באורח מרשים את אודיסיאת זארברוקן-לייפציג-ברלין. הבעיה היחידה היא שדירתנו הנוכחית אמנם מצוידת בארונות מטבח (בניגוד לקודמת) אבל חסרה אלמנט בסיסי שהיה בזארברוקן - תריסים. מסתבר שבברלין נהוג יותר לחסום את החלון בווילונות, וזה כבר סיפור מורכב; שני ביקורים בחנויות שונות הותירו אותנו בעיקר מבובלבלים ממגוון השיטות, המערכות והמחברים הנוגעים לנושא, ומחוסר ההתאמה המשווע בין הממדים והמחברים בחנות לבין הצרכים שלנו. יותר מכל, זה הזכיר לי קונפיגורציות מתחום המחשבים, מה שגרם לי לתהות האם מדובר ב'וילונות ויסטה'. התוצאה הסופית: שני וילונות נקנו והותקנו, אבל צריך עוד הרבה, ובינתיים למדנו איך להסתדר כשקמים מוקדם. את שלישיית הגורמים החיובים משלים גורם בלתי צפוי בעליל - טכנאים ובירוקרטיה. ביום ב', למשל, הייתי על קוצים, מכיוון שהיו אמורים להגיע שלושה בעלי מקצוע כדי להתקין אינטרנט בכבלים, לתקן בעיה בחשמל ולחבר את המדיח ואת מכונת הכביסה למים ולביוב. להפתעתי, שלושת החבר'ה הגיעו בדיוק בזמן (טוב נו, האינטסלטור איחר בעשר דקות), עשו את עבודתם נאמנה ולא לקחו כסף (כל אחד מסיבותיו הוא). ואם זה לא מספיק אגדתי, אספר גם שהיום בבוקר עברתי חוויה מתקנת לקשיי הבירוקרטיה העצומים שבהם נתקלנו כשניסינו להירשם בזארברוקן, כאשר השלמנו את ההרשמה שלנו בברלין תוך רבע שעה בדיוק (כולל המתנה!) וללא כל קושי נראה לעין. באורח סימבולי, אגב, יצא שמשרד מרשם התושבים הקרוב ביותר אלינו (13 דקות הליכה דרך פארק מקסים) שוכן בבית העירייה של שנברג, וכך נרשמנו כתושבי ברלין בדיוק במקום שבו הצהיר ג'ון פ. קנדי בשנת 1963 'אני ברלינאי!' אז עכשיו גם אני. מה שכן, במסגרת פינתנו 'זה מוזר ומשונה אבל זה אמיתי', אספר שהבלוג וכותבו יוצאים מחר על הבוקר לטיול של שישה ימים במערב ובמרכז גרמניה, שתוכנן למעשה עוד לפני שהמעבר לברלין היה בכלל על הפרק. וכך נשאיר מאחורינו את הדירה המלאה עדיין ארגזים, את החתול (שזכה לקט-סיטר חדשה וחביבה) ואת השמש הברלינאית, ונצא למסע שבסופו נשוב אל יומן המעבר (ובסופו של דבר, גם אל הבלוג במתכונתו הרגילה, תהא אשר תהא). 12 תגובות הוספת תגובה הצגת תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-1/10/2010 10:56 הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 |